1.
נראה שהדרך להנות מדברים חדשים תמיד עוברת דרך הקריאה שלהם כדברים מוכרים עם אותו הבדל קטן ומסויים.
2.
רק כשאתה יודע שיש לידך מישהו שיודע איך לנחם אותך, אתה מעז לבכות באמת.
3.
מי שגם אחרי שהוא מרגיש מלא בעצמו לא מרגיש צורך למלא את האחר, הוא פשוט קמצן. או שונא.
4.
אחרי שהקפנו את עצמנו במיטב הצעצועים והחידושים, בחפצי נוי מקסימים ומשובבי לב, בצבעים עזים ובמענה לכל צורך שמכתיבה התשוקה לנוחות מענגת - בסופו של יום, נצטרך גם לנקות יותר אבק.
5.
גיליתי שחצי יום איתך מחזיק אצלי שבועיים של מחשבות עליך חושבת עלי.
רעש לבן
על הספה הכי גדולה
בחדר הכי גדול
בבית הכי גדול שלה
יושבת האישה הכי גדולה
מקופלת הכי הדוק שאפשר
עוצמת את העיניים הכי חזק
מחבקת את הרגליים הכי קרוב
מעלימה את כל מה שיש מסביבה
מתעלמת מכל הרעש שהיא מכירה
עוצרת את הנשימה
מדמיינת את הקול שלו אצלה
הצמרמורת הממכרת עוטפת את עורה
ולרגע מרחף אחד
היא באמת קטנה
טוב להיות חולה לפעמים. בקטנה, ככה, ליום אחד.
מצד אחד קר בחוץ והגשם יורד כל-כך חזק שאתה מסתובב הצידה לבדוק אם באמת סגרת את החלונות במכונית, מצד שני חם לך ואתה מזיע בפדחת כאילו שוב שמת גרב אחד שחור ואחד אפור והלכת ככה לבית-הספר וכולם צחקו עליך עד שנאלצת להוכיח להם שגם ילד מפוזר דעת יכול להרביץ חזק.
בפגישת עבודה שלא הצלחת לחמוק ממנה אתה מפתיע את עצמך עד כמה אתה יכול להגיד דברים חכמים וקשורים למציאות, ושוקל להמליץ לארגון הבריאות העולמי לאמץ את 38 צלזיוס כסטנדרט חדש למען אנושות יותר רגועה וקוהרנטית.
ואתה אפילו מספיק כמה דברים שלא הספקת כל השבוע, דהיינו לנקות את ערמת האבק שאתה קורא לה "רצפה", ולאכול איזו פיתה.
הגשם הוא תירוץ טוב מאין כמותו לחלות. היה גשם, אתה אומר לעצמך. תוכל לספר שבחורף היית קצת חולה, ולא סתם בסתיו - לפני כולם ובלי קשר לכלום, כמו איזה אוונגרד שנורא גאה בעצמו ומבין רק מאוחר מדי שהוא סתם מפספס זיונים טובים כי הוא בריא כשכל הכוסיות חולות.
ליום אחד זה בסדר. אבל אם גם מחר אני ממשיך להרגיש שיכור בלי אלכוהול ולדבר על עצמי בגוף שני זה כבר יתחיל להרגיז.
העולם שלה מלא וגדוש, גם מספק במידה רבה, נעים ומהנה. העולם שלה כל כך נקי, כל כך מסודר, לבוש היטב, מריח נעים. מבלה במקומות הכי נקיים ומסודרים, הכי לבושים ומריחים היטב.
והיא אוהבת להיות שם, בדיוק שם. זאת בדיוק היא. והיא רוצה, רוצה את החיספוס, את היד שתיקח אותה למקום שבו היא לא רואה את כל זה, לא מכירה יותר כלום.
להסחף קצת, להתלכלך קצת, לצאת כבר מהמקום הזה, איתו. לטעום קצת מהמסתורין שלו, מהחוויות שלא חוותה, החוויות שלו. רק קצת את החיספוס הזה. לא לגמרי, רק קצת. רק לטעום. רק להסחף איתו. רק קצת.
עכשיו היא רגועה.
היא ניסתה הכל, כבר מגיל צעיר. עוד כשהחברות שלה לא ידעו מה הן רוצות, היא ידעה. הן לא הבינו אותה, והיא הלכה עם הלב שלה למקומות שבהם הוא יכול לפעום ככה שהיא תשמע אותו עם כל הרעש מסביב. הגיעה לתחתית, הגיעה לאן שלא תאמין שתגיע. עשתה דברים שאף אחד לא עשה. וכשהגיעה לשם הרגישה שהיא מרחפת במציאות אחרת.
אחר כך החיים המשיכו לה. היא כבר ניסתה הכל וגילתה שכולם מסביב לא ניסו כמוה. אף אחד לא היה בתחתית כמוה, ואף אחד לא יודע איך להגיע לשם. היא רצתה לצעוק להם, להגיד להם שהם רק משחקים, לא כמוה. והיא רצתה לנסות שוב, אבל לא הצליחה למצוא מישהו שיבין אותה.
ואז הכל נראה לה מרוחק. איך היא הגיעה לשם, מה היא עשתה. אף אחד לא יודע כמה היא היתה בתחתית. כמה היא היתה בקצה. ופתאום גם לה זה נראה קולני מדי. היא שמחה שעשתה את זה, אבל היא עברה למקום אחר. עכשיו היא מחפשת את הרוגע.
היא למדה להכיר את הרע, רק כדי שתוכל להבחין בטוב כשתפגוש אותו. ובינתיים היא הולכת לישון לבד, נושמת נשימות שקטות, לא שוכחת כלום, אבל לא מתגעגעת.
עכשיו היא רגועה.
המחשבות מאטות מהמירוץ היומי. היא יוצאת מהמקלחת החמה, גופה עדיין מדיף אדים חמים. היא לובשת את הטרנינג הרך שלה, מתחממת קצת, והולכת לישון לבד. נושמת עמוק, ורק רוצה מישהו שינשום יחד איתה. מישהו שסוף סוף יבין אותה.
משחקים במי-מינור
פעם אחת היא היתה, ופעם אחת היא הלכה.
מתחת לכל השכבות שלה היא מסתתרת, אבל כל אדם הוא סך השכבות שלו. לקלף עוד אחת ועוד אחת, להגיע פנימה, ללב, ולגלות שכל מה שקילפת בדרך אינו אלא הדבר עצמו אותו רצית לגלות בסוף.
מרחפת בין כל הצלילים האלה, היא מעזה לנסות משהו חדש. להוסיף עוד צליל שלא הכירה קודם, ולהקשיב לו. לנקות אותו ולהקשיב לצליל המקורי שהיה שם קודם. ועכשיו הוא נשמע שונה, כי הכל יחסי, והכל נבנה בשכבות.
Manual Override
פעמיים ביום השעון משמיע נקישה. מחוג השעות מתאחד עם מחוג המעורר, אבל שום צליל לא יוצא. מישהו ביטל את העניין עם הכפתור הקטן מאחור, ובכל זאת, צליל הנקישה נשאר כדי להזכיר שיש גם אפשרות כזאת.
עכשיו היא ישנה, ואני במקום אחר. האורות מסביב עוקבים אחריה כמו קווים של ציור, מסתלסלים הלאה כמו עשן. השעון משמיע נקישה ואף אחד לא שומע אותה.
"רא את המום / הוא ינחל את רגליך / רא את הזמן / הוא ינחל נשמותיך / רא את הקור / הוא ינחל את דמך / אחרי המבול / אחרי המבול"
לרגע אחד לא היתה מאושרת ממנה. לאותו רגע בו לא נזהרה ונכנעה לתאוות הרוח, וגופה ענה לה בהד גדול. לאותו רגע בו עצמה את עיניה וראתה את מה שחי שם בחושך.
המסתורין מקיף עצמו במילים שאינן מעידות על הסערה שהביאה אותן לכאן. המילים מקיפות את עצמן ברגעים של בטחון שלפעמים יכול להניח את הדעת, אילו רק היתה לו דעת.
והתסכול הזה, התסכול הקטן שלא מבין מדוע, שרוגש כהררי מילים, שמתנקז לצעקה - הוא לא יכול להשכח.
שבוע טוב.
אם
כשאת מעסה את הכתפיים שלי
כשאת מלטפת את הרקות שלי
כשאת מנגנת בשבילי
כשאת מתפשטת למילותי
כשאת מאוננת מולי
כשאת רוחצת את רגלי
כשאת מבקשת את חלצי
כשאת מביטה כך בעיני
כשאת צועקת תחתי
כשאת מחכה לשתיקותי
את אומרת שאת נהנית
אז מה זה משנה איך קוראים לזה?
נגררת בכבישי הלילות
חללים כהים ואורות מרצדים לה
נחפזת לאורך חייה
והירח ניצב דומם מעליה
הלילה עוצר נשימה
בתוכה בשקט היא מתה
אך אם תשרוד עד יום המחר
אולי הפחד ילך ממנה
והיא מחכה למחר שיבוא
בוא, בוא, בוא אל תוך חיי
בוא, בוא, הישאר איתי
אף אחד לא אוהב אותי, לא אוהב מספיק
מספיק כדי להציל אותי, לא לא
אף אחד לא אוהב אותי, לא אוהב מספיק
מספיק כדי להציל אותי, לא לא
והיא נושמת את שקט הלילה
כמהה להגיע לשם
לוחשת את שמו בלבה
והירח עוקב אחרי דרכה
רק עכשיו, היא תתן ללילה לסגת
אדמה חשוכה מולידה שוב את היום
לבה לא רוצה לעמוד מלכת
והוא קורא לו שיבוא
קורא לו
בוא, בוא, בוא אל תוך חיי
בוא, בוא, הישאר איתי
אף אחד לא אוהב אותי, לא אוהב מספיק
מספיק כדי להציל אותי, לא לא
אף אחד לא אוהב אותי, לא אוהב מספיק
מספיק כדי להציל אותי, לא לא
היא תשקר אם היא תגיד שנשכחת
עדיין היא מצפה לך
ועם כל מה שקורה בחייה
הירח נשאר קבוע מעליה
רק היום היא הבינה מה נכון
אבל ביום שקט כמו זה
בתוכה שומעת את אותו הקול
קורא "בוא אל תוך חיי"
קורא לו
בוא, בוא, בוא אל תוך חיי
בוא, בוא, הישאר איתי
אף אחד לא אוהב אותי, לא אוהב מספיק
מספיק כדי להציל אותי, לא לא
אף אחד לא אוהב אותי, לא אוהב מספיק
מספיק כדי להציל אותי, לא לא
(Gala)
אפשר לצאת מהרגע הזה של החיים, ולהתחיל ללכת לאחור, צעד אחרי צעד. לשחזור כל בחירה, כל פיצול דרך, כל אדם שהיה שם, כל אדם שלא היה שם, כל מילה, לחישה, צעקה. כל חיוך, כל חלום קטן, כל הישג שנקנה בדמעה. ללכת אחורה ולעצור בכל צעד כדי להביט ולראות, ולהבין איך נקודת ההווה, שמתרחקת עכשיו במסע הזה, היא תוצאה מטושטשת אבל ישירה של כל הדברים. אפשר להמשיך ללכת לאחור, להתרחק עוד ועוד, לחפש את שורש העניין, את הדבר האחד שהוליד את הכל, את האדם האחד, המילה האחת, הלחישה, הצעקה, הדמעה האחת שהתחילה את כל המסע הזה להווה שעכשיו בקושי נראה.
ולגלות שאין נקודה כזאת. יש רק המון נקודות בודדות, המון חיוכים ודמעות ומילים ואנשים, וכולם נקודות על הקו הזה שמפלס את דרכו שוב אל נקודת ההווה, ומכאן החוצה, אל העתיד.
מכופף אותה לצרכיו
מיישר אותה לצרכיה
חודר אליה במבט
כובש אותה בשתיקה
מגלה בה נסתרות
מעורר בה צמרמורות
עיניה מכוסות
היא באה
לבה פועם
היא חיה