רעש לבן

רק כשהעיניים שלך מכוסות את רואה את מחשבותיך.

רק כשאת קשורה את יכולה להיות משוחררת מהרגלי ידיך.

רק כשאת על הברכיים הלב שלך בריחוף.

רק כשכואב לך את מבינה איפה גבולות הגוף.

רק כשאת נענשת את מרגישה כמה את אוהבת את החטא.

רק כשאת עושה בדיוק מה שאומרים לך את לומדת מה את רוצה באמת.



היום אני במצב רוח בנאלי.

1.
יש סאביות עם פנטזיה לשלוט, ויש דומיות עם פנטזיה להישלט. המתחלפות הן לפעמים הכי יציבות שיש.

2.
בהגדרה, האהבה הכי חזקה שיש היא אהבה נכזבת.

3.
זה שאני שותה "בלק בוש" לא אומר שאני לא אוהב בלונדיניות.

4.
אני חושב שמילת הבטחון הכי אכזרית שיכולה להיות היא "אני גומרת".

5.
טוב, הבנתי שלא תבואי. אבל לפחות תגידי איפה יש עוד כמוך.

רק אחרי שנים היא מעזה לפתוח את הספר - אותו ספר שנתן לה מתנה.
רק אחרי שנים ומילים רבות ששטפו את אהבתם.
בזהירות, שלא להעיר את המתים, שלא לפרק את הדבר היחיד שנשאר שלם. מסיטה את הכריכה כאילו הספר הוא קריסטל שביר, ומפילה את הכרטיס הקטן שמשתחרר פתאום לחופשי. קוראת את מילות ההקדשה שעליו שוב ושוב, ולא מאמינה.
והספר נשאר פתוח ופרוץ על המיטה כשהיא רצה החוצה, לא יודעת לאן, ורק המדוע דוחף את רגליה אליו.


רק אחרי שנים הוא מבין את מה שהחסיר. מוצא את כל החלקים החסרים דרך מסעו בעל הגורל האחד. יודע שימצא אותה היכן שתמיד היתה. החום המוכר שלה מציף אותו כשהוא מסדיר את המילים בראשו ודופק בדלת, אבל היא כבר לא שם.

אתמול היה לי רגע עצוב. ואז, בערב, הצלחתי להצחיק את עצמי וגם כמה סובבים מסכנים באיזו שיחה. הרגשתי הפכפך, וכשאני מרגיש הפכפך אני כותב פוסט בבלוג.

רוב הפוסטים שלי עצובים, לפעמים טרגיים, וכשנחה עלי הרוח אף מורבידיים. מהפוסטים האלה מצטייר אדם כזה שרק מילות התואר שאפשר להצמיד לו יכולות לגרום לי לפעמים, כצופה מהצד, לחפש איזה הר גבוה ולבלות בו את שארית חיי מתחת לסלע גדול.

אני חושב שזה די מפתיע אנשים לגלות בשיחה איתי, אפילו בצ'ט, שאני משתמש המון בהומור. כל כך מפתיע עד שהם אפילו צוחקים מההומור הזה, רק בגלל אפקט ההפתעה.

אז מה גורם לי להתרכז בצד העצוב הזה כשאני כותב בבלוג? כמובן שיש סטיות קלות מהתקן (ד"ש מהשיפוצניק מומו ומהשף ז'אן-קלוד סוטה), אבל הסטיות מעידות על הסוטה, והנחתום מעיד על עיסתו, ונשארנו עם המלנכוליה העקשנית הזאת, שהיא, איך לומר, קצת מדכאת.

הכי קל לי לכתוב עצוב. זה כבר ברור לי. זה ברור בין היתר מעצם אותה סטטיסטיקה שצוטטה לעיל. מסקנה מספר אחת - אני עצלן ונוטה לא להתאמץ. הלאה. בשיחות יש את הצד השני, שכנראה מפרה אותי. מרים להנחתות, משפר עמדות, בונה ראשי גשר שיש לקשור יחדיו. בכתיבה של הלבד שלי יש רק אותי, ואני כנראה נוטה לחפור בעצבות, ולא להרים לעצמי להנחתות. לא במובן של ההכחשה וחוסר המודעות, הו לא. יעידו כאבי הראש הכרוניים שלי שאני חופר בעצמי ובעצבוני כחפור מחט בזרועו של נרקומן כחוש. אבל הבעיה נעוצה כנראה בעצם הנסיון לנהל דו-שיח עם עצמך. אם אתה עצוב ומהורהר, הרי שגם עצמך עצוב ומהורהר, ואז הוא עונה לך ברוח זו, וכן הלאה וחוזר חלילה עד לפוסט הבלתי נמנע.

למען הסר ספק, ההומור אינו בריחה קלילה בעיני. הומור טוב הוא בעיני צרוף יותר וקשה יותר להשגה מסחיטת דמעות. אני מתענג על כל הלצה שאני מפיק, ומשנן אותה (עד לשיכחה הבלתי נמנעת ביום למחרת בשל ענייני גיל והנטיה שלי לזכור דווקא פרטי טריוויה חסרי חשיבות), ואני מעריץ את אותם קומיקאים שמסוגלים לגרום לי לצחוק בקול. אני גם מאמין, כמו שאמרתי, שאני יודע להביא אותה בדאחקה. נשבע לכם שראיתי סביבי אנשים צוחקים יותר מאשר בוכים. אז עם כל הטפיחה העצמית הזאת על השכם, ועם כל הרצון הטוב, נשארנו עם העצלנות המחשבתית? לא יכול להיות.

אולי אני סאדיסט, כפי שהציעה שלגי בהקשר אחר? אולי אני נהנה לראות את הדמעה, או אפילו לדמיין אותה, בעינו של הקורא? נשמע מפתה. אבל זה הרי מעגל קסמים. השוט הזה מצליף גם באוחז בו. הרי בכל פעם שאני כותב משהו עצוב אני נעצב על לבי באמת ובתמים. אני לא כותב כתרגיל רטורי קר. מכאן נובע שאני מזוכיסט, ואת זה אפילו הסאדיסט התיאורטי שבי מסרב לקבל.

מי שהיה סבלן עד כה יתאכזב. אין לי תשובה חד-משמעית. אני אדם רב-משמעי, כנראה. ובאין תשובה חד-משמעית וניצחת, אני נסוג אל האימרה האלמותית והחבוטה (אם כי נכונה) של מרשל מקלוהן - "המדיום הוא המסר". דהיינו, כשאני כותב לבלוג, לבדי בשעת ויסקי מאוחרת, אני אכן מנהל דיאלוג עם עצמי, והדיאלוג הזה, אם הוא מתחיל באיזו אבחנה מלנכולית, מתפקד כמגבר מנורות משובח ויוצר מסחטת דמעות בממדים שלעתים מבהילים גם אותי. לעומת זאת, המדיום האחר - השיחה עם האדם החיצוני - מעוררת בי את אותם יצרים הומוריסטיים ובמקרים רבים גם מצליחה לייצר תוצרים הומוריסטיים שמניחים לפחות את דעתי.

אם כי לא במקרה הזה, אבל בואו לא נשכח שזה בכל זאת פוסט בבלוג שלי.

הרגע הזה שבו נשברת, נשברת באמת, וישבנו ושוחחנו כמו שרק את יודעת, והבנת כמו שרק את יודעת להבין, הרגע הזה שבו נזכרתי פתאום שאת ילדה, שכל העצמאות וכל הקשיחות וכל ההחלטיות שלך הן הפכפכות, הן תכונות אופי שלך, אבל גם מנגנון הישרדות ובחירה, הרגע הזה שנכנס אליך פתאום אבל שבזכות כל מה שיש לך ידעת גם לצאת ממנו, הרגע הזה שהיה כל-כך אמיתי ולא סתם מניפולציה זולה, הרגע הזה שבו הפתעתי גם את עצמי עם מה שאמרתי לך, הרגע הזה לימד אותי גם משהו על עצמי, והרגע הזה נשאר איתי עד עכשיו.

לקחת,
למשוך, לנשוך,
להטיל,
לחפור, לסטור, לגרור,
להוריד,
לדרוך, למעוך, לצרוך,
לצחוק, לירוק,
ללפות, לבעוט,
לבעול, לשגול,
לזרוק, לשתוק,

וכל זה רק בזמן שאני מחבק.

לעתים רחוקות אפשר לראות על פניו של אדם את מה שהוא רוצה לומר. בדרך כלל רואים בעיקר את מה שהוא לא רוצה לומר. אני כותב לך עכשיו רק מתוך מה שאני מנחש. יכול להיות שהכל שגוי, שאני מדבר שטויות. אבל אני יודע רק להסתכל עליך, וזה מה שאני רואה.

"מה אדם צריך?" אמרת לי, "זכרון אחד של אהבה, פנטזיה אחת שלא תתממש לעולם, ואלוהים אחד גדול שישמור שלא יתערבבו". ואני האמנתי לך. אתה רואה? משפטים יפים קונים גם אותי, רק חבל שאני לא תמיד זוכר אותם.

תסתכל איך כולם מקנאים בך. כולם מסתכלים עליך ורואים את מה שעשית עבור עצמך, ואת מה שהיו רוצים לעצמם. אבל לעיניים יש פגם מובנה. הן רואות רק את מה שבחוץ, ורק את מה ששופכים עליו אור. את השאר משלים הראש, ואז, בזמן שכולם מסתכלים עליך ככה אתה רואה דווקא את מה שחסר. מין פסימיות מרגיזה כזאת שלך. כי אתה יודע שבזמן שאתה דואג להם ורוצה שהם יהיו מאושרים, ואתה באמת רוצה את זה עד דמעות - באותו זמן הם יכולים כבר להיות מאושרים. הם מסתפקים במועט, אם אפשר לקרוא לזה מועט. טוב להם ככה, והאושר שאתה רוצה עבורם הוא אותו הדבר שאותו הם שמחים שיש לך, אבל הם לא צריכים אותו בשבילם. אז האם זה הם ששמחים עבורך ומקנאים בך, או שזאת הקנאה שאתה רק חושב שיש להם, כחלק מההישרדות שלך? כי אם זה המצב, זה לא עובד. אתה לא באמת שורד. אתה לא באמת יכול להיות מאושר מהקנאה שלהם, כי אתה יוצר אותה ובאותו זמן גם לא מאמין שהיא קיימת. כי גם כששמחים בשבילך אתה לא יכול להיות שמח בשבילם. כשמישהו שמח בשבילך אתה עצוב בשבילו.

תראה איך כשהכביש ריק אתה יכול בתוך דקות להגיע ממקום אחד למקום כל כך שונה, וממש לעבור למציאות שונה. והדרך לא מעניינת, היא רק המעבר. היית מקצר אותה עוד יותר אם היית יכול. אבל מה שדופק אותך היא הידיעה שבזמן שאתה במקום השני, הראשון עוד ממשיך להתקיים. פעם שאלת אותי איך אני מסתדר עם פרידות. שאלת בעצם בשביל לענות בעצמך, לספר לי עליך. אמרת שכל רגע הוא טוב לפרידה, וכל רגע הוא גם הכי לא מתאים. אז מה יצא מכל זה? טעם של הנשיקה שלה מהולה בדמעות? זיעה שמתייבשת ביניכם? מחשבות על האינסוף הרב-מימדי?

הזכרונות שלך הן תמונות קפואות. אפילו לא תמונות נעות או מילים. אוסף של תמונות קפואות שמסודרות כמו בתמונת מחזור של איזה בית-ספר. ואז, כשאתה נתקל בדבר האמיתי אתה כבר לא יודע איך לברוח. התמונות מחכות לך בכל מקום, ולא יעזור שתגיד לעצמך שאתה חי, אם אתה תמיד מסתכל על עצמך רק מהצד.

אבל עזוב, אל תתיחס לזה. קח את זה בפשטות. סתם אוסף של מילים שהתחברו זו לזו במקרה. הכל מקרי בעולם, גם אתה אמרת. בכל צעד שאתה עושה אתה מוותר על הצעד שאתה לא עושה, ושאף פעם לא תדע לאן היה מוביל אותך. אתה הרי יודע רק לאן הגעת. כל השאר פרוץ לרוחות הדמיון.

המבוגרת הזאת המגוחכת, והילדה ההיא שמאחרת את כולם. אלו השתיים.

אלו השתיים שהולכות איתה תמיד. היא מקפידה להחביא אותן היטב בבגדים שקנתה, בארשת פנים שפיתחה, בתנועות הגוף שהיא מחשבת. אבל הן, השתיים, יוצאות תמיד ממחבואן. והן יוצאות דווקא אז, כשהיא לבושה היטב בבגדים האלה ובמבט הזה, כשהיא נעה כבר כמו שלמדה, כשהיא נמצאת באותם רגעים הכי חשופים שלה.

אלו השתיים. הילדה שתמיד מנסה, והמבוגרת שכבר לא יודעת איך.

והיא ביניהן, מנסה להתחבא בין ההמון, מנסה להעתיק ולהתאים את עצמה, לזכות בעוד רגע. מנסה ללבוש את הבגדים האלה, את הפנים האלה, את הגוף הזה שאפשר לראות רק כשלא מסתכלים. ומסביב כולן נראות כמו שהיא היתה רוצה להיראות. וכולן מביטות בה בחזרה, ובלי שהתכוונו לכך, הן גורמות גם לה להביט בעצמה, ולראות שוב את השתיים. את המבוגרת שכבר מאוחר לה לנסות, ואת הילדה שאף פעם לא הצליחה.

הגוף מקנא בנפש
הנפש הולכת עריה
משוטטת בלי גבול
ואז נחנקת
כי הגוף נשאר כבול

הגוף מרפא את הנפש
הנפש הולכת שולל
חוזרת לבית ריק
ואז צומחת
כשהגוף מלמד אותה שוב להשתוקק

1.
החשיבה היא חיונית לחיי האדם. גם הרגש עושה את ההבדל בין אדם לחיה. חייבים לחשוב, וחייבים להרגיש. אבל ברגע שמתחילים לעסוק בלחשוב מה מרגישים - אז מתחילות הצרות.

2.
היכולת להיות מאושר לבד עם עצמך היא אשליה, שנובעת מהידיעה הסמויה שיש איזה ביחד במרחק בטוח. מרחק שמצד אחד לא חונק, ומצד שני לא משאיר סביבך ריק שיכול להיות לא פחות חונק.

3.
מסתבר שכשאין לאן לברוח החיים הרבה יותר משעממים.

4.
מה נזכור מכל זה בעוד, נניח, עשרים שנה? הזמן משטח את הזכרון. הופך אותו לתמונה במקרה הטוב, או לכותרת קצרה ולא מדוייקת שיוצרת תמונה אחרת, במקרה הפחות טוב.

5.
אחת וחצי בלילה. חייבים לישון, אבל למי יש כוח לזה?