רעש לבן

"אתה עצוב?", שאלתי אותו.

"לא", הוא אמר, והמשיך בשלו.

אחרי כמה שניות הוא הרים אלי את מבטו, ואמר "אני לא עצוב", עדיין בלי חיוך.

"אתה מבין למה התחמקתי כל הזמן? אתה מבין למה לא באתי? חשבת שלא רציתי. רציתי. אבל הייתי חייבת להגן על עצמי. ידעתי שאם אבוא לא אוכל ללכת. ידעתי שמה שאסור יהפוך למותר, ואתה יודע שזה היה אסור".

"את רואה מה עשית? תראי אותי עכשיו, תראי אותנו. זקנים. מה שהיה אסור או מותר עכשיו כבר לא אפשרי. ואני כל-כך רציתי. והנה, גם את רצית. ושמרת על עצמך. ומרוב ששמרת - תראי אותנו עכשיו, כל-כך זקנים שאנחנו כבר לא דומים לחלומות שהיו לנו. אני כל-כך זקן שאני בקושי שולט על הגוף שלי. ואת כל-כך זקנה שאת לא זוכרת מי אני בכלל ועם מי את מדברת".

(לא נגענו)

ללכת להחזיר את בקבוקי הקרלסברג אחרי הודעת היצרן על חשש לשברי זכוכית במשקה*,
לקחת במקומם שישיית בקבוקי טובורג,
להגיע הביתה,
בדרך למקרר הקרטונית של השישייה מתפרקת,
בקבוק אחד מתנפץ על הרצפה,
ואז אתה דורך בטעות על אחד השברים.


______
* http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3455058,00.html

הפתאום תמיד מפתיע. כמו השאלה שלה, שאף פעם לא שאלה, ואף פעם לא חשבתי שתשאל.
יש כל כך הרבה רגשות אשם בתשובה שלך, היא אמרה.
תפסתי אותה חזק, מעכתי כמו שתמיד רציתי, משכתי קצת בשיער, נישקתי חזק.
כי ידעתי שהיא צודקת.
את הבושה שתמיד הפריעה ניקינו. עם השאר נתמודד אחר כך.

1.
אנחנו זוכרים את האירועים בחיינו, אבל הרבה יותר קשה לזכור את הרגשות. הרגשות הופכים מטושטשים ודהויים עם הזמן. זאת הסיבה שאנחנו אוספים תמונות באלבומים. אלבומי התמונות שלנו הם מילון שמתרגם אירועים לרגשות, מנסה להזכיר לנו מה המשמעות של כל אירוע מצולם עבורנו.
ועם השנים גם התמונות באלבומים הופכות מטושטשות ודהויות.

2.
"אתה בדיוק כמו האקס שלי", ו-"אתה בדיוק ההיפך מהאקס שלי" - אלה ביטויים שנשמעים הפוכים, אבל לפעמים שניהם דווקא מבטאים את אותו הדבר.

3.
אני אוהב רשימות. יש להן חיים. הן דינמיות. רשימה זורמת ומשתנה, רשימה מולידה רשימה אחרת, רשימה מולידה מציאות, מציאות מולידה זכרון, וזכרון מוליד לפעמים רשימה.

4.
אני לא מבין מדוע אומרים שהחג הזה ארוך. קשה לי לראות איך אני מספיק לעשות בו את כל מה שתכננתי.

5.
שנה טובה ומלאת חיוכים לכולם + פוסטר של נשיא ועד העובדים מתנה.

למות ככה, בשקט, בלי לצעוק.
ללכת אל הקבר כשמכובדי הקברים האחרים כבר עזבו.
לשמוע קדיש כשאין מי שיאמר, כשאין מי שישב.
להיות שקטה, אבל לדעת.
לדעת מי מתחנן סביבך לעוד שניים למניין.
לחסות שוב בצדו של אחיך הגדול.

ואני קודח מחום, מזיע כשהאת שבידי עורמת את העפר.
והשמש שוקעת.
והיא שקטה.

ביום הראשון של כיתה ט', נכנסה המורה להסטוריה ושאלה מה אומר לנו התאריך 1 בספטמבר.
הטריק היה להגיד "היום הראשון ללימודים", בעוד שכמובן היינו צריכים לומר "תחילת מלחמת העולם השניה".
אבל להפתעות יש תכונה מוזרה. ברגע שתכננת הפתעה, אתה לוקח את הסיכון שהפתעה אחרת תפתיע את ההפתעה שלך.
למשל, כשאחת התלמידות אומרת "יום ההולדת של אבא שלי".

היום היה יום ראשון. הוא היה גם היום הראשון ללימודים. והיום הראשון של עוד כמה דברים, חשובים לא פחות.

ודרכן של הפתעות להמשיך ולהפתיע שוב ושוב.
הופתעתי היום, נדהמתי היום, זה היה שיא חדש של מסע קסום במסדרונות ההפתעה והזכרון.

תודה לך.

לפעמים באמצע השינה היא היתה מפסיקה לנשום. מתעוררת פתאום מתוך החנק והמצוקה של הגוף, משתעלת בנסיון להדביק את הפער. כל גופה רועד. לומד לנשום מחדש.
ואני לידה, מתבונן בגופה הרועד, מנסה למצוא לעצמי דרך לעזור לה, אבל יודע שאלו הנשימות שלה, ואין לי באמת אפשרות להסדיר אותן. רק לבחון את ההשתקמות מהן בעיניים דואגות. רק להרגע כשהיא נרגעת.

עכשיו אני שוכב לישון לבד. ורק עכשיו, כשמקיף אותי השקט הזה, כשאין לי את הדאגה לחוסר הנשימה שלה, אני יכול להבחין גם בנשימות שלי, ולהבחין שפתאום כל גופי קופץ בשיעול, כשהן פתאום נפסקות. ואני מתעורר מתוך המצוקה של הגוף כדי להסדיר אותן.