|
|
|
מולי עומד קיר. הקיר יפה, נעים למראה, אבל קשה וקר למגע.
התמונה שעל הקיר היא הדמיון של מה שיכול להיות מעבר לו, מה שיכול להסתיר אותו ולטשטש אותו.
אבל אי אפשר לטשטש את הקיר. מסביב לתמונה הוא ימשיך לקום.
ומאחורי הקיר היא נמצאת. והקיר מגונן גם עליה. חוצב באוויר את השטח הפרטי שלה.
וכשהיא תבוא, היא תעבור מסביב לקיר, כדי לא לשבור אותו, כדי שישאר גם לפעם הבאה.
כדי שימשיך להיות הקיר שממול.
1.
בחורות זה כמו צבע. לא משנה איך שתערבב אותם, איך שתמרח אותם, בסוף הריח ממסטל אותך.
2.
יצאתי לעשן ברחוב, ראיתי איזה שניים מההיי-טק מתווכחים - חלונות זה, חלונות ההוא. אמרתי להם לא משנה איזה חלון, רק תשים מסטיק-טייפ שיצא שוליים מקצועי.
3.
בסלון הוא רוצה ספה עם עור וכיסא עם קטיפה ופלזמה ארבעים ושתיים אינץ', בחדר שינה הוא אמר לי תעשה לי קיר בורדו עם דוגמה של עלים מזהב ומנורות כמו נרות.
אמרתי לו למה אתה הולך מסביב? אל תגיד סלון וחדר שינה, תגיד ישר זה החדר של המיזמוזים וההוא החדר של הזיונים.
4.
מלא דעות קדומות יש בעולם. אמר לי תעשה לי הנחה, אני אשלם לך שחור. אמרתי לו אני לא עובד שחור, וגם את הקפה תעשה אספרסו מהמכונה דלונגי שלך!
5.
גם כן שיפחת נקיון עאלק. כל הריצפה כתמים של צבע ואבק, והיא רק על סקס חושבת.
1.
למדתי להכיר אותה כל-כך טוב, עד שאני יודע מי ימצא חן בעיניה. אני יכול להתבונן באנשים ולבחון אותם בעיניים שלה, וכל זה רק מלשבת לידה ולהתבונן לתוכה. ולהקשיב, גם להקשיב לה.
וככל שאני מתבונן אני מתחדד עם השאלה - מדוע לא אני? וככל שאני מקשיב אני מבין מי ימצא חן בעיניה, ומבין שזה לא אני.
2.
לפעמים פרצוף קטן אומר הכל. כשישבנו רק שנינו השיחה היתה קולחת, סוערת. כשהצטרפה גם היא, והחבר שלה, אמרת "אני יודעת שזה היה נכון וצודק שהם יבואו, אבל עכשיו הכל נהרס". ובעצם לא אמרת מילה.
3.
כשצריך לעשות כל-כך הרבה במעט זמן, חייבים להחליט מה קודם ומה אחר-כך. אבל מול העיניים התמונה היא אחת ושלמה. זה נכון, אבל לא הוגן.
הרמזור ירוק, ואתה מתחיל בנסיעה, וכבר רואה את הרמזור הבא מתחלף לאדום. אתה יודע שתעצור שוב. זה הוגן, אבל לא נכון.
4.
פתחתי לה את הדלת וחייכתי. היא אמרה "תודה" וחייכה. במעלית היא קיבלה שיחת טלפון. הלכה מהר למכונית שלה. בחניון היא כמעט התנגשה בי, נסעה אחרי בעצבנות. בכביש היא נהגה במהירות. ברמזור היא כבר הסתכלה עלי עם מבט של רצח בעיניים.
5.
יש לי כבר המון רשימות, מפוזרות על המון ניירות. ויש לי תשוקה גדולה לזרוק כבר את הניירות, ולהפוך את הרשימות למציאות.
מעביר את ימיך בשקט בינות לדשאים
רק בקושי מודע לאי-שקט עדין באוויר
מוטב שתפקח את עיניך היטב, יש כלבים סביב
כי מעבר לעשב והמים הצלולים, הדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים
מה התועלת בהעמדת הפנים שאין סכנה?
כנוע וצייתן אתה הולך אחרי המנהיג
במסדרון המתכת, הישר אל עמקי הפלדה
ההפתעה, מבט האימה בעינך
הדברים הם בדיוק כפי שהם נראים. לא, זה אינו חלום תעתועים
האדון רועי, לא אחסר.
בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני.
בלהבים בוהקים יתן דרור לנפשי,
ויניחני תלוי באנקולים גבוהים,
יעשני למעדני בשר כבשים,
כי הנה כוחו גדול ורעבונו עצום ורב.
ובא היום ואנו שפלי המבט,
ברוח שקטה ובנפש חפצה,
בכוח אמנות הלחימה,
בי נשבעתי, הנה נקום עליו
וניטול דמעותיו מבין עיניו.
רוגש ופועה התנפלתי על צווארו בצרחות
גלים על גלים של טירוף הנקם
פרצו אז באושר מאופל חדרי חלומות
השמעת מה אירע?
הכלבים מתו!
מוטב שתישאר ספון
תציית להוראות
סור מהדרך, אם ברצונך לחיות
(Pink Floyd)
כל הקיץ הוא חיכה. הקמטים על פניו עמקו ויבשו, עיניו נעצמו בציפיה למים החיים שילטפו ויחליקו אותם. ואז הגיע החורף, אך היורה בושש לבוא. הוא זעק לשמיים בתחנונים, פרש ידיו מול כל ענן, מזמין אותו לעטוף את גופו הרועד.
וכשפרצו סוף סוף הטיפות מן המרום, וגם כשהפכו לקילוחי מים טהורים ונקיים - הם נפלו לידו, חמקו ממנו, והרטיבו רק את כל מה שלא היה הוא.
1.
אתמול ישבתי וקראתי את כל הבלוג שלי. כולו. אחר כך שלחתי לעצמי הודעה פרטית: "אתה כותב מאוד יפה". עניתי לעצמי "תודה". הזמנתי את עצמי לפאב, וכתבתי דברים בפנקס השחור שלי. המון בנות ישבו סביבי. משום מה אף אחת לא אמרה לי שם שאני כותב מאוד יפה.
2.
הברמן הציע לי וויסקי אחר ממה שרציתי. רק אחרי יומיים הסתבר לי ששתיתי מאחד הבקבוקים היקרים ביותר בארץ. התענגתי בדיעבד על הלגימות, אבל זה לא היה אותו דבר כמו לדעת מראש ולהתענג בזמן אמת.
3.
יש משהו מצחיק בנשים שהן רק קצת מפורסמות. אני מסתכל עליה וחושב אם לזרוק לה איזו מילה, והיא מסתכלת עלי במבט של "מאיפה אני מכירה אותו?".
את לא מכירה אותי, רק אני מכיר אותך, אבל עדיין קשה לך להכיר בזה.
4.
פעם הייתי אוהב להגיד "פות". מת על המילה הזאת, גם ברמה הצלילית שלה. היום אני כמעט תמיד אומר "כוס". כנראה התבגרתי.
5.
שתי נערות גסות רוח הולכות ברחוב ומדברות לפנות בוקר. שתיהן מגעילות ומכוערות, אבל מכוסות בשכבות של איפור ובגדים נוצצים. כאילו שזה מסתיר משהו. שתיהן צועקות דיבור בוטה של בטחון עצמי מופרז וגס. וגם זה לא מסתיר כלום.
1.
העירום הוא יחסי, כך מסתבר. תחושת האי-נוחות שמלווה את הסרת הבגדים זהה לתחושת האי-נוחות של ההישארות בהם לאחר שמסביב כולם הסירו. הסקרנות הופכת לאירוטיקה צרופה, האירוטיקה הופכת עם הזמן לתחושה מתמשכת של רחיפה. לשבת ולשוחח עם עירומה, ועוד אחת, ועוד אחת - שיחות של מה בכך, שיחות שהיית עורך גם בחצי האחר של היממה, באיזה בית-קפה בצד הדרך. לשבת ולשוחח כך בחושך, לא גורם לך לרצות סקס. גורם לך פשוט לרצות לחבק. אבל איך אפשר לחבק מישהי עירומה כשאתה לבוש?
2.
העירומה יושבת לידי, עירומה. אני יושב לידה לא מאוד לבוש, אבל הרבה יותר ממנה. היא שואלת מדוע אני לא עירום, ואני אומר שלא התבקשתי, כנראה בגלל הצלקת הגדולה. היא מבקשת לראות.
אחר כך היא תגיד לי שגם להראות לה באופן פרטי היה לי קשה. אני אגיד לה שאני לא רגיל להיות עירום, כמוה. הצלקת, את יודעת...
3.
יש חוויות של פעם בחיים. ולא כמליצה, או ניב של דיבור. חוויות שראוי שיוקפאו בחד-פעמיות שלהן בזיכרון. ההשלמה עם אותה חד-פעמיות, היא זו שמעניקה לחוויה כזאת את ערכה האמיתי, העצום. בלי ההשלמה הזאת גם החוויה הזו עצמה לא תוכל להיות מושלמת.
4.
תירוצים הם ליטופים. הם נועדו כדי לספר סיפור נעים יותר. כדי לא לפגוע, חלילה. אבל כשמהותם התירוצית מתגלה, הם פוגעים יותר מהאמת הפשוטה שהם ניסו להסתיר.
5.
בחמש אחרי הצהריים הכבישים עמוסים, הדרך אורכת זמן רב. ודווקא אז אתה ממהר להגיע. בחמש לפנות בוקר הכבישים שוממים, הדרך נגמעת ונבלעת בחופש רחב. ואתה עוד מעכל את הגודש, ולא רוצה בכלל למהר.
הכל צפוי מראש, והכל ידוע רק בדיעבד.
שנינו יושבים על הבר מול השקיעה. היא שותה קפה הפוך, אני מזמין עוד בירה.
הבושם שלה מלטף את האוויר כמו שרק אני יודע להרגיש אותו. הידיים שלה חובקות את כוס הקפה ומלטפות זו את זו, באותה ערגה ידועה שכאילו אבדה, אבל לעולם מסרבת לנטוש את המבט שלה.
הכל צפוי מראש, והכל ידוע רק בדיעבד.
הרוח מואילה מדי פעם להבריש את שכבת הזיעה הבלתי נראית. השמש שוקעת לאט לאט במסלולה הקבוע כמו בכל יום.
הכל צפוי מראש, והכל ידוע רק בדיעבד.
החיוכים כבר נעלמו באופק של שקיעות כל האתמולים. אין צורך במילים עוד. הסיפור סופר כבר בעור המשתזף, וכל מילה תגרע ממנו.
רגע אחרי השקיעה אני מבקש את החשבון. המלצרית מחייכת. החשבון שלנו שודך יחדיו, למרות שאנחנו בכלל לא מכירים.
באנו כל אחד עם עולמו הוא, כל אחד בנפרד, ורק במקרה היא ישבה לידי.
אני משלם בחיוך גם על הקפה שלה. היתה שקיעה יפה, היא אומרת.
אכן, הכל צפוי מראש, והכל ידוע רק בדיעבד.
באמצע שיחת טלפון לחברת הביטוח, המחשב מתעורר, מותח את איבריו, ומכריז בעליצות: טה-טה-טה-טם!
יש לך הודעה חדשה בכלוב.
אם נציגת המכירות מכירה את המנגינה, היא מחייכת עכשיו.
ואז אני רואה אותה, בחנות ספרים. מתכופפת למדף של הספרים שדורשים התכופפות. החולצה הפשוטה שלה עולה קצת, והגב התחתון שלה חושף צלקת אדומה. אני מחפש בצלקת צורה מוכרת של אות אנגלית, בוחן במבטי עד כמה הדוק התכשיט השחור על הצוואר הלבן והענוג שלה.
אחר כך היא וחברתה רוצות לחצות את הכביש. יש להן זכות קדימה, אבל כמו שאמר תשדיר השירות פעם - "זכות קדימה מקבלים, לא לוקחים", אז הן ממתינות בזהירות.
נהג המשאית פונה ימינה מהר, החלטי, לפני שההססנות תתורגם אצלן חלילה לנתינה - חוצה את דרכן לפני שיחצו את דרכו.
הרכב שאחרי המשאית עוצר. שתי הנשים חוצות, מביטות בו בזעם ופולטות מולו את כעסן.
בערב היא תחזור הביתה, תתרווח במזגן ותנשום. היא תספר לגבר של חייה כמה הגברים הם מכעיסים, כמה הם חסרי התחשבות. היא תביט בגבר שלה והכעס יעלה בה שוב. והגבר שלה רק יקשיב בהבנה, יקשיב וילטף.
1.
"וודסטוק", בגירסה המקורית עם הפסנתר המלטף של ג'וני מיטשל. ספר בלש עב כרס בצל האהיל הלבן של איקאה. שידורים חוזרים של "סיינפלד" שתמיד מעלים חיוך. מדריך טיולים לפראג (מהדורה מעודכנת) עם שמיים כחולים עמוקים וירוק שאין באף מקום. אלבום תמונות שהדבק כבר מתפרק בו אבל הוא עצמו הדבק של הזכרונות העתיקים.
כמה קל לברוח, גם בלי לזוז מהמקום בכלל.
2.
הבית של הורי נמצא בקטע חד-סטרי של הרחוב, בדיוק כשמתחילה העליה. הרחוב היה יכול להיות שקט, אלמלא נאלצו כל הנהגים להאיץ שם כדי לטפס באותה עליה, ובכך להגביר את רעש המנוע.
לפעמים, כשאתה מציב את עצמך במקום בו כולם מסביב מאיצים, זה יכול לעשות את כל ההבדל.
3.
לכל אדם יש סוד. וכל אדם נופל פעם אחת לפחות למלכודת ההשלכה הפרנואידית - מייחס פרשנות מתוחכמת מדי לתגובות תמימות של הסובבים. כי הוא יודע את הסוד, ובכל תגובה שלהם יכול למצוא רמז לידיעתם את אותו סוד.
4.
יש צללים שכנראה תמיד היו מסביב, אבל רק כשאנחנו מדליקים את האור אנחנו מתחילים להבחין בהם.
5.
להיות מטורף זה עניין שדורש המון אנרגיות. לפעמים אנחנו נשארים שפויים רק מתוך עייפות או עצלנות.
