רעש לבן

היא בולעת את גלולת הפלאים שוב. בתוך דקות היא הופכת קטנה יותר ויותר, מחזיקה בקצה המדף ומושכת את עצמה למעלה. היא נכנסת למכונית הצעצוע - היגואר הספורטיבית האדומה - מתישבת ומביטה מסביב.
היא רוצה לנסוע מכאן, משתוקקת לראות את כל העולם מנקודת מבט מיוחדת זו, ללמוד משהו שהיא עדיין לא יודעת, ורק יודעת שהוא קיים שם.

אבל היא כל-כך קטנה עכשיו, ורגליה כל-כך חלשות. ולמכונית הצעצוע הזו אין בכלל מנוע.

1.
היא אמרה לי "מסתבר שהיתה לך מישהי די קינקית. איך עזבת אותה?"
אמרתי לה "קינקי זה לא הכל בחיים"
אני לא מאמין שאני אמרתי את זה.

2.
יש גבול דק מאוד בין "יש לך ביצים" לבין "אתה מטורף". למזלנו רוב האנשים מטורפים מדי בשביל להקפיד עליו.

3.
יש ימים שהטלפון לא מצלצל בכלל. ויש בקרים, שאתה ישן אחרי שעבדת כל הלילה, ואז כל העולם מתקשר אליך.
יש ימים שכל העולם מפלרטט איתך ואתה לא יכול לעשות עם זה כלום, ויש ימים שאתה רועם כמו אריה, חושף ציפורניים ושיניים, ואתה לבד בשמורה.

4.
אחד הסימנים המובהקים לזה שאתה חלק מזוג, הוא שאומרים את השם שלך והשם שלה בנשימה אחת. אם יש לך מזל זה גם מצלצל טוב.
שמעתי שבהרבה פגישות ראשונות נשים אוהבות לתרגל את השם שלך ושלהן בנשימה אחת, לבדוק איך זה נשמע. בדרך-כלל יש איזה מבט בעיניים שלהן שמסגיר את הפעילות הזאת.
יש כנראה הרבה זוגות שנפרדו, או לא התחברו, רק בגלל פונטיקה ופואטיקה.

5.
בכל רגע קורים המון דברים בהמון מקומות שונים בעולם. לרוב אנחנו לא שמים לב לזה, כי אנחנו מוגבלים לחיים במקום אחד.
אחרי שאתה מבקר במקום מסויים אתה לפעמים חושב עליו ועל מה שקורה בו עכשיו. פתאום נפתח בפניך מימד חדש של מודעות.
הוואי רחוקה, אבל רחוקה רק כמרחק חצי הכדור.

משהו שפרסמתי כאן באחד הפורומים, די מזמן. אני זוכר את פינת הרחוב בה הקטע הזה נולד:


שני אנשים נפגשים בחושך
בחדר קר
הוא צועק עליה מיטב שתיקותיו
היא משחררת מולו על ברכיה בכי
הוא מגשים לו חיים ליד אלה שלה
היא נותנת לו חלק בסוד נפשה
ושניהם רוצים עוד
ולא יודעים מה

שני אנשים מובילים זה את זו
אל אופל מואר
הוא לובש מסכה שלמד כבר להסתיר
היא פושטת עירום שתמיד שנאה
הוא עושה בגופה את כל מה שנמנע
אי פעם לעשות במישהי אחרת
היא מרשה לעצמה לחוש את גופו
בחושים שתמיד מכניעה

שני אנשים נפגשים בחושך
בחדר מוזר
והם רק אוהבים ושונאים
ומחבקים ונושמים
שוכחים ויודעים
כי אחרי ככלות הכל
הם רק שני אנשים שיוצאים שוב אל חייהם שעזבו
אל הלילה המוכר
הולכים אל פינות השקט ממנו באו
ונבלעים בחושך אל בדידותם

יש משהו שמושך אותה בדוכן הפלאפל המוזנח והמסריח הזה. המוכר עומד שם בחולצת הטריקו הפשוטה שלו, כאילו אין הבדל אצלו בין יום ליום. וגם היא עומדת בתחנת האוטובוס כל יום, והצ'יפסים שלו נראים לה בדיוק כמו אלה של אתמול, והפלפלים הקלויים נראים כאילו הוא שלף אותם מאיזה מחסן רק מתוך הרגל של בניית תפאורה.

הפיח מהאוטובוסים בטח נדבק לכדורי הפלאפל השרופים כמו שהוא נדבק לשיער שלה. העגבניות האלו שוחות במיץ של עצמן כמו שהיא שוחה בזיעתה בתחנת האוטובוס. זה כל כך מגוחך, כל כך אבסורדי, אבל היא עומדת שם ומשהו בקיבתה שואל את עצמו את השאלה האסורה.

והוא עומד בדוכן שלו, באותה חולצת טריקו ספוגה באדי שמן, וממתין. הוא לא צריך לצעוק או לפתות, הוא לא צריך לשדל או להשתדל. הצ'יפסים - חלקם שרופים מדי וחלקם קשים מדי. הפלפלים הקלויים חמוצים ויבשים, והכל מחכה לרגע הנכון.

היא עולה על האוטובוס וזורקת עוד מבט - אחרון להיום - על הדוכן הזה, ועל האישה האחרת שעומדת שם מולו ומבקשת להשביע את תשוקתה אל הטעם שאף אדם הגיוני לא יסכים לטעום.

הוא התקשר קצת אחרי שקמתי, פגישת עסקים עם חבר - הזהירו אותי מזה. אבל זה בסדר, אני יודע להקשיב. רק שונא לתת עצות.
אחר-כך, בצהריים, פגשתי אותה בעבודה. חיבוק חם שמעלה חיוך. מעשנים סיגריה יחד, היא חושפת בזהירות. אולי פעם נשב לשתות ולדבר ברוגע. אני יודע להיות חבר טוב, היא מרגישה את זה.
אחרי הצהרייים קצת מזאת וקצת מזאת, ואני מקשיב לאותם הסיפורים משתיהן. מתענג על ההבדלים הדקים, ועל היכולת שלי לחייך מהם במקום לבטל אותם.
אני מחזיר לה טלפון, שומע ומקשיב. אני גם מזדהה, באמת. אני מכיר את כל מה שהיא מספרת גם מעצמי.
בערב היא משתפת אותי במשהו מהלב. לא כל אחד זוכה לזה. אני מתחיל להשתכנע שכנראה יש משהו גם בהקשבה שלי ולא רק במילים שלי.

ובלילה אני יושב עם כוסית משקה, עם עצמי.

הנערה הצעירה ישבה בשולחן הפנימי ביותר בבית-הקפה. היא לגמה את הקפה המריר שלה במנות קטנות, מעיפה מדי פעם מבט חטוף באנשים שמסביב. צינת הערב שלחה צמרמורות בין הכתפיים החלשות שלה, אך לא נראה שזה הפריע לה. היא המשיכה להעסיק את עצמה בקימוט אותה פיסת עיתון. אצבעותיה החיוורות התרוצצו על גבי התמונה הדהויה שהיתה שם, כאילו יש להן חיים משל עצמן.

הגבר ישב בשולחן שממול, ודיבר בלי הפסק בטלפון הנייד שלו. לא נראה היה שהוא שם לב לנערה הצעירה, או לכל אדם אחר בבית-הקפה. המילים שלו היו חדות. הטון שלו היה נחרץ. הוא שיחק באצבעותיו בצרור המפתחות שלו, בזמן שסגר עסקאות, חיפש גוף של אישה ללילה, או יהא אשר יהא כל מה שעשה שם. מאוחר יותר הוא יקום, כשכל גופו מביע בדיוק את אותו טון דיבור שנשא את מילותיו קודם לכן, יאסוף את צרור המפתחות שלו מן השולחן, ויסע למקום כלשהו. לסגור את העסקה, להיפגש עם אותה אישה ללילה, או לשבת בבית-קפה אחר.

הוא לא יטריד את מוחו בכלל בנערה הצעירה. איך יכול אדם כלשהו לחשוב על משהו שכלל לא ראה? היא עצמה תאסוף את פיסת העיתון לכיסה, או סתם תשאיר אותה על השולחן, ותשוב למיטתה הקרירה. אף אחד לא יהיה אף פעם בודד כמו אותה נערה צעירה. אף אחד לא ידע אף פעם מה דרוש כדי להיות בודד כמוה, כמה מאמץ, באופן מוזר, הדבר דורש. זהו כישרון, והיא יודעת זאת. זוהי האומנות של היותה בלתי נראית לאנשים, גם אם תעמוד מולם עירומה לחלוטין. זוהי אומנות השקיעה אל תוך רעשי הרקע, כמו עוד תמונה דהויה בעיתון ישן.

זוהי האומנות של לא לתת לאף אחד לדעת עד כמה בודדה היא.

שהרי אם אותו גבר יעצור ולו לרגע אחד את שיחת הטלפון שלו ויביט בנערה הצעירה, אם תתעורר בו אפילו להרף עין שמץ של תהיה האם הנערה הזו בודדה - זה יהיה הרגע בו היא תחדל להיות בודדה.

נראה שהכל נשאר על מקומו. יש כמה שכנות חדשות, כמה עציצים שגדלו, אבל הכל נשאר על מקומו. רק לעשות פווווו כדי לפזר את האבק שהצטבר, לדמיין את הג'יני יוצאת מתוך ענן האבק, ולחייך אליה חזרה.

יש רגע קצר כזה כשנכנסים פתאום למסדרון - למשל מתוך חדר במלון - שבו עוצרים ומחסירים פעימה. מביטים ימינה ושמאלה, בנסיון למצוא מהר את היציאה. בכולם מסתתר הקלסטרופוב, שיעדיף דלת על פני כל חלון מואר אך סגור.

בחלומות שלי יש רק בית אחד - הבית בו גדלתי. כל בית אחר עדיין לא היה בית בשבילי. כל בית אחר היה רק אותו מסדרון, עם אותה עצירה של רגע בלב.

כמה שהכל יציב, כמה שהיציבות משקרת.
אתה שוגה באשליית העוצמה, באשליית השליטה, במחשבה ש-הנה הנה, הכל עובד, אני חזק לכן אני שקט, אני שקט לכן אני חזק.
והמילים. המילים עוברות ליד ראשך בקצב מסחרר. להג מפוזר, ערימות של נוכחות מופגנת, של בטחון עירום וערום.

הקלף התחתון הוא החשוב ביותר, אבל לא החזק ביותר.
ואז הכל מתפורר, מילה אחר מילה, להג אחר להג, אשליה אחר אשליה, קלף אחר קלף. והכל בשקט בשקט, חלש חלש...

גם ההתמכרות הזאת שלו התחילה בעצם במקרה.
ישב באיזה בית קפה עלוב ונסחף לשיחת סרק עם יושבי המקום. דיברו על דברים שעברו לידו ופתאום מישהי שאלה, עם או בלי קשר לאותה שיחה, בן כמה הוא.
הוא התריס לעברה ושאל בן כמה הוא נראה לה.

אם חופרים אחורה ומנקים במברשת עדינה את החול מעל לכל החרסים בחקר דברי ימי ההתמכרות הזאת שלו, מגיעים לנקודה הזאת. הנקודה שבה שאל אותה בן כמה הוא נראה. אז התחילה ההתמכרות.

היא טעתה. עשרים ושבע, היא אמרה לו.
הוא חייך כמנצח, למרות שאת המשחק המציא באותו הרגע ממש.
היא טעתה, ולא ידעה למה גרמה בכך.

אחר כך, בהזדמנות אחרת ובמקום אחר, שאל מישהי אחרת. למרבה הפלא גם היא טעתה. ריאותיו התמלאו גאווה מטופשת. עשרים וחמש.
ושוב מישהי שהוא לא מכיר, חושבת בתמימותה שהוא מפלרטט. אבל ההתמכרות כבר נטעה שורשים בו. הוא כבר מונחה מטרה. והיא בוחנת את פניו, וכל מחשבה אחרת שתהיה לה לא תעניין אותו. היא אמרה לו שהיא בת שבע עשרה. עכשיו בן כמה הוא נראה? היא משאירה אותו במתח עוד שניה ארוכה.

עשרים וארבע.

זה השיא שלו עד עכשיו. אבל שיאים לא מספקים אף אחד. הם רק גורמים לנו לרצות לחלוף על פניהם שוב, בדרך לשיא החדש. עשרים וארבע. זה השיא שלו.

בערב חשב על זה. ההתמכרות בערה בעצמותיו העייפות. והוא החליט.
כשיגיע לשמונה עשרה יעצור. רק אז יוכל להרגע ולהזדקן בשקט.