לפני 18 שנים. 28 במרץ 2006 בשעה 8:08
רכבות הרים תמיד גרמו לה בחילה. לפני שנים בילתה בפארק השעשועים ורצה בהתלהבות של ילדה אל רכבת ההרים החדשה שהוקמה שם. כשירדה גופה היה אחוז צמרמורת מענגת, אך זו התחלפה בתוך שניות באותה הרגשה איומה. הדם שלה כאילו התרוקן מגופה ונשאר על אותה קרונית, שכבר האיצה מישהו אחר, ועורה החוויר. רגליה כשלו אל פינה צדדית וחשוכה, ואז לא היתה יכולה עוד לעצור את הדחף והקיאה את נשמתה אל הדשא הצונן.
עכשיו היא בשיא הגובה. עיניה הקטנות מתרוצצות ומשקיפות על העיר כולה במבט של ציפור מרחפת. גלגליה חורקים את דרכם עוד ועוד כלפי מעלה, והיא יודעת שעוד רגע ידבקו אותן עיניים סקרניות ורעבות אל ארובותיהן בלחץ התאוצה האדירה כלפי מטה. היא יודעת שהיא לא תוכל למנוע את זה. כמו המסילה ההיא בפארק השעשועים לפני שנים, כך מסילת חייה מובילה אותה בדיוק בנתיב הזה, ואין לה מוצא.
מאז אותו מקרה בפארק השעשועים היא הדירה רגליה ממקומות כאלה. אפילו הזכרון העמום, שטופל כבר במיטב יכולות ההדחקה המשוכללות שלה, יכול היה לעורר בבטנה את אותה תחושה חזקה ואת ריח הדשא שמוכה במיצי קיבתה ההפוכה. מאז אותו מקרה לא רצתה להתקרב לשם. סרבה בנימוס והמשיכה לחיות חיים נעימים וחסרי שאלות ומכשלות.
משהו בו זרק אותה שוב למעלה. משהו בו פתח את נפשה ופרש אותה לפניו. לאט לאט התערטלה בפניו והרגישה כאילו גם את העור הדק הוא פושט ממנה. כל השאלות שרצתה להתחמק מהן הכו בה אז ללא רחמים. כל תחושות הבחילה הציפו אותה שוב, והפעם היא כבר ידעה שלא תוכל להן. עדיף כבר להיכנע. למכור את בטנה ההפוכה במחיר צמרמורות העונג של שדיה וישבנה. לתת לו להאיץ אותה ולסחרר אותה בלי שליטה, גם אם כשתחזור הביתה אותה סחרחורת תפיל אותה על הברכיים.
הוא לא ידע את זה. היא לא רצתה שידע. היא לא רצתה שיעצור את עצמו רק בגלל הקושי שלה לרדת מרכבת ההרים שלו. היא רצתה שגופה יסתגל ויתחשל. היא רצתה פעם אחת, רק פעם אחת, לא להקיא. להישאר באותה נקודת שיא שרק איתו הצליחה להגיע אליה. אבל טבעה של רכבת הרים למשוך את הקרונית במעלה המסילה ואז לעזוב, לזרוק. בלי להגיע לאותו שיא אי אפשר להתגלגל למטה בתאוצה, ובלי אותה תאוצה אין תכלית לפארק השעשועים. היא נזכרה בקנאה באותן נערות צעירות שעלו פעם אחר פעם לרכבת ההיא וירדו ממנה צוחקות ומעונגות. היא נזכרה בגועל באותו רגע בו לא הצליחה לאחוז בעונג הרגעי ונפלה אל הדשא הצונן. היא רצתה להיות כמו אותן נערות, כמו כל אלו שיכולות להתמודד, שלא צריכות בעצם להתמודד, שלא צריכות לברוח.
היא התמכרה כבר. לא אליו, גם לא לתחושות העונג שהוא מעניק לה. היא התמכרה להתערטלות הזאת. לנסיון הבלתי נגמר להתגלגל למטה בכוח אותה תאוצה חסרת רסן ולא ליפול. עכשיו היא בשיא הגובה, והפחד שוב מציף אותה. אבל היא תבוא שוב ושוב, ותנסה שוב ושוב. למסילת חייה יש רק כיוון אחד. אין לה מוצא מהמעגל הזה. היא רוצה להצליח להתערטל סופית ולא להצטמרר עוד. היא רוצה להישאר בשיא הגובה לעולם. להחליף את הפחד הזה מפני הצניחה, בפחד אחר. בפחד מפני חסרונה של אותה צניחה.
