לפני 18 שנים. 7 בינואר 2006 בשעה 13:57
עשרים וחמש תמונות בשניה, שישים שניות בדקה, שישים דקות בשעה, וכבר ארבע שעות היא יושבת מול המסך, בולעת את כל האהבות, אוהבת את כל הנערות, מפשיטה בדמיונה את כל מיטב השמלות שלהן. עיניה הקטנות מתרוצצות בארובותיהן ובולעות את הסיפורים על החיים שהיו יכולים להיות לה, ואולי עוד יהיו, על החיים של אלה שתמיד יודעים מה לומר ומה לעשות, אלה שתמיד הכל מסתדר להם רגע לפני כתוביות הסיום.
אבל כתוביות הסיום שלה עוד רחוקות, ולפעמים נדמה לה שהחיים שלה כל כך זוחלים ומפוזרים עד שלעולם היא לא תזכה לכך. גם עכשיו, בשבת הזאת, כשהיא יושבת ברגליים מקופלות על הספה וגופה כאילו נעלם ממנה ונשאר מאחור, מוחה הצעיר עסוק ביחסיו הסבוכים עם הדמויות שעל המסך, מחפש את הסדר שביניהן לבינה. ושוב כתוביות הסיום. אין בחיים שלה אף אחד ששווה לעשות עליו סרט, אין בחיים שלה שום דבר ששווה לספר עליו, שעובר ככה בין התחלה אמצע וסוף ונפתר בצורה חלקה ונעימה כמו השיער המטופח של הגיבורה הראשית.
היא יוצאת מהמסך, נכנסת לחדר ויושבת איתה. הן מדברות קצת, היא מקנאה. תמיד רצתה להיות עשירה ומפורסמת, אבל היתה נותנת הכל כדי להיות פשוט פתורה. פשוט להיות כמוה, וכמו כל השאר, שעוסקים באותם עניינים כמוה, רק בהרבה יותר עניין ואומרים תמיד את מה שנכון לומר, תמיד בטון הנכון, במידת הדרמה המתאימה. בפעמים היחידות שניסתה זה לא הצליח. הדרמה שלה היתה גדולה מדי, הטון שלה נראה כחיקוי מושלם למה שלמדה אבל בכל זאת לא מתאים. המילים שלה לא מצאו את האוזן הנכונה. זאת לא אשמתה, כמובן. זאת אשמת האנשים שסביבה שלא יודעים להביא את עצמם לאותם מקומות, לתת לה את החופש להיות אחת מאותן דמויות יפהפיות, שהורסים את כל הדרמה ואת הבימוי המוקפד רק בגלל שהם מתעקשים לחיות באי-סדר בלתי נסבל כזה.
השעמום הוא האויב מספר אחת של החיים, וגם שלה. כשהלכו כל הדמויות המוכרות ממנה היא ישרה את רגליה, ואז קיפלה אותן שוב, החליקה את שער ראשה והביטה באצבעותיה הרועדות. השעמום הוא מה שפחדה ממנו יותר מכל. הבדידות הבלתי נסבלת הזאת.
היא נכנסה אל חדר האמבטיה והתחילה לקלוף מעליה את הבגדים. עמדה עירומה מול הראי ובחנה את גופה אל מול גופה של זו מהמסך, נגעה לרגע בפטמתה הורודה וזרם של קור עבר בה. ליטפה את שיער הערווה שלה וניסתה לחשוב איך הוא צריך להיראות אם היא באמת רוצה להיות שם. הסתובבה ומתחה את ראשה להביט בישבן העגול שלה. האם יראו אותו כך גם כשתהיה בבגדים אחרים?
פתחה את זרם המים וחיכתה שיתחממו. אחר כך נכנסה והרטיבה את גופה ואת ראשה. המים נזלו ממנה אל קרקעית האמבטיה בגסות וברעש גדול, לא כפי שהם צריכים לרדת, לא לפי החוקים שהם צריכים לציית להם. היא ניסתה לשנות את תנוחת הגוף כדי שהמים יחליקו יפה יותר. אחר כך לקחה כמות נכבדה של שמפו וחפפה את שיער ראשה, ואז שטפה, ניסתה להוביל את הקצף במורד החזה והבטן שלה באלגנטיות הנדרשת. עכשיו מרכך, לפרום את הקשרים, ועוד אחד, מסוג אחר, רק ליצירת תמהיל הניחוח הנכון. עכשיו גופה מסתבן, פטמותיה זקופות אבל גם עורה קצת מצומרר, והקו העדין הזה שבין מראה הולם לבין מציאות אנטומית מזעזעת מכה בעיניה. זה לא נדמה לה, פטמה אחת יותר רחבה מהשניה. השניה יותר נמוכה מהראשונה, שד אחד גדול יותר, המרווח הגדול מדי בין ירכיה מלא מדי בשיער. היא שוטפת את עצמה ומשתדלת להתעלם מרעש המים ומהאור הקשה על הקירות. היא מתנגבת מהר ועוטפת את עצמה במגבת, ואת שיער ראשה במגבת קטנה, שכמובן אינה בצבע תואם. מישהו, איזו יד נעלמה, חייבת תמיד להתערב ולהרוס גם את האפשרי. לפעמים היא משוכנעת שזה נעשה בכוונה כדי לפגוע בה, כדי ליצור לה מתוך שנאה את העולם הלא נכון. יוצאת החוצה ומרגישה לרגע אחד, לשני צעדים, כמו שהיתה רוצה להרגיש. את התחתונים הורודים היא מניחה בסל הכביסה, מתעלמת מכתמי התשוקה הלא רצויים. עוד מעט היא תשב על המיטה ותנסה למשוח בקרם ריחני את רגליה המנוקדות בשורשי שיער. עוד מעט היא תבטל את גופה בבגדים הפשוטים ותשב שוב על הספה בדפדוף אל הסרט הבא שיקח אותה מכאן, בהמשך החיפוש הזה אחרי הזכות לכותרות סיום מספקות, החיפוש שמסרב להתייאש בה.
