לפני 18 שנים. 31 בדצמבר 2005 בשעה 14:05
"אתה האדון שלי ואתה שייך לי ותפסיק להתווכח!"
רעש לבן
לפני 18 שנים. 29 בדצמבר 2005 בשעה 21:03
דגדגנים מוקפצים בשמן זית
1/2 ק"ג דגדגנים טריים
1/4 כוס שמן זית
כפית שום כתוש
חורצים בזהירות את קליפת הדגדגנים אך לא מסירים אותה.
מחממים מחבת עמוק עם שמן זית, ומטגנים שום כתוש.
מנמיכים את האש ומוסיפים את הדגדגנים. רצוי לא לתבל במלח.
אחרי כחצי דקה הקליפה נפתחת קצת ואז מגבירים את האש ומתחילים להקפיץ ולערבב. חשוב שהדגדגנים כל הזמן יהיו בתנועה ויספגו בשמן.
ממשיכים להקפיץ עד שהדגדגנים מקבלים גוון אדום-אש ומגיעים למצב "אל-דנטה".
אפשר להגיש עם רוטב שמנת, רוטב עגבניות ועסיס פות, וגם ללא רוטב.
לפני 18 שנים. 28 בדצמבר 2005 בשעה 17:19
||| בחלום שלי החדרים ריקים | הקירות לבנים וחלקים | ככה חייתי פעם | בלי תמונות | מלבד אלו שבראשי | היום אין מקום על הקירות | ותמונות עודפות מאוחסנות בארון | ליד קלטות הפורנו | שגם להן אין שימוש יותר | אבל אני לא זורק מזכרות | לא זורק זכרונות | סוחב אותן איתי לכל מקום | כשאני נוסע בערב החורפי הזה | הרוח הקרה מנקה את עור המוח | יותר נקי מכל סבון שאקנה | אני נוסע בלי מטרה | כמו שמזמן לא עשיתי | המטרה שבכל זאת סימנתי היתה לסיים את מכסת מטבעות השוקולד | אבל השוקולד מר | כמו שהאורות מסנוורים | כמו שהחדרים ריקים | בחלום שלי |||
לפני 18 שנים. 27 בדצמבר 2005 בשעה 15:21
עד לא מזמן עוד היתה כאחת הנשים. הולכת לעבודה בבוקר, מתרפקת עליו בחיבוק מול הטלויזיה בערב, מתענגת בעינוגיו בחושך, ולא רוצה שום דבר אחר, וחשבה שזה בגלל שטוב לה, ולא ידעה שהיא פשוט לא מכירה שום דבר אחר.
המסך הזה הגן עליה, כמו שהוא מגן על כל השאר. הלואי שלא היה מורם המסך הזה מעולם, אבל מרגע שהורם נתגלה מאחוריו גן עצום ואסור. עצי פרא ומפלי חיים שוקקים, ואותו אור שמסנוור לא רק את עיניה, אלא את כל חושיה.
אותו מסך ארור לא רק נפתח, אלא נקרע לגזרים. שוב לא יוכל להסתיר את העולם ההוא. צעדיה הראשונים היו זהירים, מפוחדים, נבהלים מכל רעש ומרעידים את גופה בתשוקה. עם הזמן למדה את השבילים, למדה היכן לדרוך והיכן רק להביט, למדה לשבוע ולרעוב לעוד, ושיננה שוב ושוב את הדרך חזרה, שלא תאבד לעולמים.
וכשהיתה חוזרת אליו הוא לא ידע בכלל. הוא לא ראה את שראתה ולא הריח את שנספג בגופה. ושניהם ישבו חבוקים מול הטלויזיה בערב והלכו לישון חבוקים בלילה, עד הבוקר הבא.
היא רצתה לספר לו, אבל לא ידעה איך. הוא לעולם לא יבין. הוא יענג אותה באהבתו, והיא תאהב זאת, אבל משהו יהיה חסר לה, אותו משהו אחר שגילתה מעבר למסך. מוטב לו שימשיך לענג אותה כך, בדרכו, והיא אהבה את דרכו, אהבה את עדינותו כשהיא משככת את הסינוור ההוא שאיתו חזרה.
הוא לעולם לא יבין, כך אמרה לעצמה. מוטב לא לספר לו. מוטב לא לנסות להסיר את המסך מעל עיניו, וממילא לכל אדם מסך אחר, והיא לא יודעת בכלל איך תוכל להגיע אל המסך שלו, היא הכירה רק את שלה.
והוא ישב מחובק איתה, והביט בעיניה, וידע שהיא לא תוכל לעולם להסיר את המסך הזה, שהוסר אצלו כבר מזמן, מבלי שהיא תבין זאת לעולם.
לפני 18 שנים. 26 בדצמבר 2005 בשעה 17:29
עוגיות עסיס פות
המצרכים:
1 כוס סוכר
1 כוס שמן
3 ביצים
6 כוסות קמח
1 שקית אבקת אפיה
1 כוס עסיס פות
אופן ההכנה:
מחממים 3/4 כוס של העסיס על אש נמוכה מאוד, מוסיפים תוך כדי ערבוב את השמן והסוכר.
בקערה נפרדת טורפים את הביצים ומוסיפים אותן בהדרגה לתערובת העסיס.
מקפלים פנימה את הקמח ואבקת האפיה תוך שמירה על מרקם אחיד וחלק.
מצננים במקרר למשך חצי שעה.
מכינים כדורים קטנים ואופים בתנור כ-15 דקות בחום בינוני.
בסיום מורחים עוד עסיס על העוגיות המוכנות, ואפשר גם לפזר אבקת סוכר או קוקוס.
לפני 18 שנים. 24 בדצמבר 2005 בשעה 18:39
"אתה יודע שבעצם גם אחרי שהתחלפתי אני עדיין שולטת מלמטה"
לפני 18 שנים. 23 בדצמבר 2005 בשעה 8:22
"בית המשפט!"
הקהל עמד על רגליו ביראת כבוד. השופטת נכנסה והתישבה במקומה, מעיינת בתיק המונח לפניה ואז מסירה את משקפיה.
"הנאשמת חשודה בפלירטוט חסר עכבות, בפעילות מינית בלתי מרוסנת, ובהפרשת עסיס פות באופן חסר בקרה וחסר אחריות כלפי הציבור. עדי התביעה פרשו בפני בית המשפט מסכת של מעללים מיניים שגרמו גם לדלתיים להיסגר בבושה. הנאשמת לא בחלה בכינויים עצמיים כגון 'זונה', 'שרמוטה', 'כלבה מיוחמת' ועוד. היא זחלה והתפתלה על רצפות בהשאירה ניחוח משכר של עסיס, גרמה לגברים שמסביבה לאבד את הריכוז בעבודתם, ואך בנס לא נגרם אסון עקב כך. הנאשמת יללה והתחננה שיצליפו בה ושיצבטו את פטמותיה, והפכה עצמה לשפחת מין על כל המשתמע מכך. הנאשמת לא כפרה בעובדות ובא-כוחה אף הגיש לבית המשפט תצהירים עטויים בשאריות זרע שנערכו בלשכתו, וחמור מכך, הנאשמת הואשמה במהלך המשפט כמה וכמה פעמים בבזיון בית הדין כאשר גרמה לכבוד השופטת להרטיב את כס המשפט בעסיס של ייחום, ומכאן הדגש על חומרת מעשיה ועל הסכנה שהיא טומנת לציבור התמים והמהוגן".
"האם לאחר כל מסכת העדויות הללו הנאשמת מודה באשמה?"
"כבוד השופטת. כל זה נכון. אני כלבה מיוחמת שלא יודעת שובע. אני רוצה שיצליפו בי, שימשכו בשערי, שיחדרו אלי עם אצבעות, ידיים, ואיברים גבריים זקופים. אני נוזלת, אני מוטרפת, אני זונה"
"האם לנאשמת יש משהו לומר להגנתה?"
"כן גברתי השופטת"
"בית המשפט שומע"
"גברתי השופטת, אני יודעת שכל מה שעשיתי נשמע איום וחמור. אבל תביני, בסך הכל רציתי להיות נאהבת".
לפני 18 שנים. 22 בדצמבר 2005 בשעה 9:43
צבעים כבר מזמן לא נקראים רק בשמם הבסיסי.
נהוג להצמיד לכל צבע בסיסי שם-עצם המבטא את הגוון המדויק.
למשל:
אפור-עכבר
ירוק-בקבוק
לבן-זרע
ורוד-פטמה
אדום-דגדגן
כפי שידוע לחובבי צבע האפרסק, המהדרין נוהגים אף להשמיט את הצבע הבסיסי, ולכן המינוחים המעודכנים לדוגמאות שלעיל הם:
עכבר
בקבוק
זרע
פטמה
דגדגן
דוגמאות:
1. "מכוניות דגדגן כבר מזמן לא משווקות רק לנשים"
2. "מאוד הולם אותך סוודר הפטמה החדש"
3. "את הקיר אני רוצה באפרסק אבל בתקרה תשים לי זרע"
לפני 18 שנים. 19 בדצמבר 2005 בשעה 14:31
החייל נקש על דלתה של המלכה
ואמר לה: "אני נוטש את שדה המערכה"
מצחו המיוזע היה לה קצת מוכר
והיא הכניסה אותו אל הארמון
הוא אמר: "הארמון שלך ניצב כאן תמיד בדממה
ואנחנו הורגים - ולא יודעים בשביל מה
ומחר כבר לא אהיה כאן, ולכן אם תוכלי
פשוט תסבירי לי למה. למה?"
היא שתקה והובילה אותו בפרוזדור
על שטיח אדום לחדרה שטוף האור
הכתר על ראשה סינוור את עיניו
והיא ביקשה ממנו לשבת מולה
הוא אמר: "שמעתי על יופייך, ואמנם זה נכון
אך בחוץ יש תבוסות ולא רק נצחון
והיום פתאום הבנתי - בשבילך זה משחק,
רק תגידי לי עכשיו - למה?"
היא הביטה בו אז במבט מתנשא
ואמרה: "לא תבין זאת, אז גם אל תנסה"
אבל מאחורי פניה הצעירים הבכי התחיל מקנן
והיא סגרה עצמה בפניו כמניפה
היא אמרה: "יש מיתר חבוי ולוהט בקירבי
שחותך מבפנים ושופך את דמי"
והוא שם ידו על ראשה הצעיר
והשפיל את ראשה לריצפה
"את רוצה עוד ועוד, אבל אינך יודעת מה
יושבת כאן לבדך, סגורה מאחורי חומה.
ואני לא אצעד עוד בשדה הדמים שלך!"
והוא הוביל אותה אל החלון, שתביט.
שמש זהב על שמיים כהים
והיא רצתה יותר מכל מה שהיה לה בחיים
אבל הפחד כבר נגע בה, והיא הסיתה את ראשה
ולא הביטה בפניו של החייל
הוא אמר: "אני רוצה לחיות כאדם מהוגן
לתת מה שאוכל, ולקבל מה שניתן
ולאהוב מלכה אחת שאותה לא אבין
רוממותך, יופייך מובס בשגעונך.
והכתר נפל לה, והיא החלה להיסדק
ועמדה שם נכלמת בכאב לבה החונק
היא אמרה לו להמתין במפתן חדרה
היא תחזור עוד רגע, עוד דקה...
אל תוך הפרוזדור פקודתה הדהדה
והחייל שם חוסל, עוד מחכה לתשובתה
המלכה נחנקה בבדידותה שאך הופרה
והקרב מעבר לחלון לא הופרע
(Suzanne Vega)
לפני 18 שנים. 18 בדצמבר 2005 בשעה 13:05
בתחילה עוד היה כובש את החלל בנוכחותו, ממלא את האוויר בנשימותיו ובמילותיו עד שהיא היתה מתכווצת וקטנה לעומתו. היה רועם בקולו הוראות ומושך בידו את שיערה שכאילו היה מחובר בנים בלתי נראה ישירות לתוך לבה ומרעיד אותו. והיא היתה מצייתת. יותר מכל רצתה לציית, לספק, לרצות אותו, להרגיש את נוכחותו שכובשת את החלל שתמיד היה בה.
אך בהדרגה דיבר פחות ופחות. עייפותו ניכרה בו, כמו קמטה נפשו בטרם קמטו פניו. מדי פעם עוד היה מרעים בקולו ומרעיד את הימים שהיו, אבל העדיף לשתוק, העדיף לשבת ולהתבונן, והיא כמו במבחן אינסופי תמיד המשיכה לציית, לספק, לא לדרוש ממנו את אותם הכוחות שהיו לו פעם ושחסרונם היה עכשיו אותו חלל שפועם בתוכה ומסרב להתמלא.
הפחד שלה מפני שתיקתו גבר על הפחד שלה מפני מילותיו, אך לא היה יכול לגבור על הפחד שלו עצמו מפני דעיכת כוחו, אותו פחד ששיתק אותו עכשיו יותר ויותר.