עץ הדומים עסוק

להחשף פה מתחיל להיות הרבה יותר קשה משתיארתי.
זה מאלץ אותי להתמודד עם הכל בלי האפשרות לשקר לעצמי ולחיות עם זה..

ועכשיו אני כותב כי אני מנסה להאבק בבולמוס....ואין לי מושג אם אני אצליח.
כלום לא עוזר לזה....לצאת לחזור, לעשות וואט אבר...בסופו של דבר אני אחזור לכאן לאותה נקודה.
והכאב הזה בפנים מבקש שמשהו יקהה אותו..
והתחושה הארורה הזו שבתוכי דורשת שאני אעניש את עצמי ואהרוס את עצמי, שאמשיך להנציח אותה.

הפחד שלי,
הפחד הגדול שלי,
הוא שהמעט שעוד יש לי יתמוטט כמו מגדל קלפים... ושכולם יגלו שאני בעצם כשלון אחד גדול ומתמשך, לא חכם מספיק לא חזק מספיק, לא יפה מספיק ולא מוצלח מספיק...

בעצם כתיבת הדברים האלו אני מרגיש שאני עושה בדיוק את זה,
אבל לפחות פה זה אני שולט בזה ולא זה שולט בי.
אני בוחר להחשף בתנאים וזמן שלי, ולא להרגיש חסר אונים מול העיניים של אחרים(בעיקר העיניים שאני בוחר להסתכל דרכן)

אני כבר לא יודע מה לומר,
אני לא יודע אם אני אצליח לעצור את הבולמוס הזה.
אני יודע שכבר שעה שאני מנסה.

אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה.