אני רוצה לכתוב פה עוד משהו אישי וקשה משלי.
למי שהדברים האלו גורמים לו אי נוחות, אפשר לדלג את הפוסט הזה,
אני לא אעלב וזה לגיטימי לגמרי.
הסיבה שאני רוצה בתקופה האחרונה לכתוב פה דברים חושפניים מהעולם המאוד פרטי שלי.
זה כי אני לא רוצה יותר להחזיק אותם בתוכי כסודות.
להחזיק אותם בסוד משפיע על המון פעולות שאני עושה, דברים שאני לא חווה,
וביזבוז של הזמן והאנרגיה שלי.
אז אני רוצה לכתוב פה. שזה לא יהיה יותר סוד.
ככה כולם ידעו וזה יהיה חסר פואנה לבזבז כל כך הרבה אנרגיה בלשמור את זה חבוי כל הזמן.
אם ראיתם לאחרונה אותיות בפרופילים של אנשים בפייסבוק, אז זה לאות מודעות לפגיעה מינית. אני לא רוצה לשים אות בפרופיל שלי. אני רוצה במקום לשים את עצמי פה, במילים, במקום שלי.
אז הנושא של היום,
יחסים ומיניות.
האנשים הבאמת קרובים אלי יודעים שאני אף פעם לא מתחיל עם בחורות אקטיבית.
ויש לזה סיבה,
אני הרבה יותר מפחד ממה יקרה אם זה יצליח מאשר אם זה יכשל.
כי להתמודד עם דחייה מול עצמי זה דבר שאני מסוגל לעשות,
אבל אם זה מצליח,
מגיע שלב אחר שבו הרבה יותר קשה לי להתמודד מול מישהו,
כי אצלי, השריטות, המגבלות, החלקים הקשים והחלקים הפגיעים, הם כולם חשופים די על ההתחלה,
בניגוד לאצל אחרי שבו הם בהדרגה מתגלים בהמשך לאורך יחסים.
אז מצד אחד זה די טוב לזוגיות, לקבל את הכל אפ פרונט על השולחן, אין הפתעות נסתרות בהמשך.
מצד שני.. קשה להשאר "גבר" או "ראוי דייט" כשאתה במצב הזה.
ואפילו יותר קשה... החלק של לעשות צעד לקראת מיניות,
כי בשבילי לרכון כלפיך לקראת נשיקה זה לא רק הימור של אולי היא תסרב כמו גבר אחר,
בשבילי זה הרבה יותר הימור של מה אם היא תנשק אותי חזרה.
כי למרות שזה נעים ונהדר ומשכר חושים.
זה מוביל בסופו של דבר לשלב הבא אחריו, חדר המיטות.
למקום שבו היא תרצה שאני אהיה ערום וחשוף,
בלי לדעת מה אני מרגיש לגבי הגוף שלי והערום שלי,
בלי לדעת כמה מפחיד עד אימה זה בשבילי בפעמים הראשונות.
ואז... מגיע המגע.
לתת מגע קל לי. זה פשוט נתינה ואני נהנה מזה כל כך במימד הפיזי גם.
אבל כשנוגעים בי בפעמים הראשונות...
אני אומר את זה במילים פשוטות.... יש לי תגובות של נפגעת אונס.
במקום לחוות את ה "ממממממ נעים" כלפי מגע ראשוני בגוף, אני חווה קפיצה דרוכה של של הגוף לקיפאון שביר.
זה עובר בהמשך. אבל אני לא מסוגל בדרך כלל בפעמים הראשונות פשוט לזנק לסקס ולמגע.
כי אני שביר שם.
הכי שביר שמישהו אי פעם יראה אותי. ברגע הזה.
מול מישהי שעדיין חדשה לי, ומצפה ממני להיות גברי, ולהיות חזק,
ולהיות יציב ומסוגל ומרשים.
ואומנם זה מגיע בהמשך,
אבל ברגע ההוא.
ברגע ההוא אני שביר יותר מבכל רגע אחר.
ובתוך כל סצנת ההיכרויות והקצב המהיר שאני רואה מסביבי
של להתסכל, להחליט, לעשות, להמשיך הלאה.
אני פשוט לא חושב שיש מקום לאנשים כמוני.
