עץ הדומים עסוק

לפעמים קשה לשבת ליד אנשים "רגילים".
לראות אותם...
לשבת ולדעת
שהם לא חלק מן האחווה הקטנה הזאת.
ושאתה אף פעם לא תהיה יותר חלק מהם באמת, אף פעם לא תהיה "רגיל".
אחוות הכאב אני קורה לה
אנשים שהיו בגיהנום, ויודעים שגיהנום זה לא מצב זמני,זה רק עניין של זמן לפני שהוא יתפוס אותך שוב, אתה מסומן, הוא יודע מי אתה, הוא יכול להבדיל בינך לביניהם.

אני יודע שהכל יחסי
אני יודע שאני לא כותב היום בצורה אובייקטיבית
אבל לפעמים
לא רוצים להיות אובייקטיבים

לפעמים רוצים לשאול רק
"למה אני"?
לפעמים רוצים רק לקבל מעט רחמים
למרות הגאווה
למרות הרוח הלוחמת
לפעמים רוצים רק אמא ואבא
שיתנו חום וביטחון
לפעמים את רוצה רק לומר
זה לא אשמתי שהזמן עבר ואני גדלתי,
למה החום והביטחון נעלמו?
אני עדיין פגיע,
אני עדיין זקוק.

לפעמים רק אחוות הכואבים ידעו את נפשך,
לפעמים או תמיד
לפעמים או עכשיו
רק אחוות הכואבים ידעו באמת
ולא אף אחד
אחר...