היורדים- נפולת של נמושות

אחרי שיחה עם ש' חברתי הטובה מאוד, פוסט הופעה מאוד מוצלחת, התחלנו לדבר על סקס עם גברים.

השיחה, שהיתה כמו שיחה של שתי ילדות בנות שלוש (שזה הכי כיף) היתה פשוט הורסת. זה עתה הזדמן לש' לעשות סקס מזדמן בפעם הראשונה עם גבר.
דפ: רגע אבל הוא לא פתח אותך, נכון?
ש': לא מה פתאום, נרקיסית פתחה אותי..
דפ: אוה, נו אז לא כאב לך או משו. רגע, היה לו גדול?
ש': תראי, אני חושבת שהוא היה ממוצע, כי הוא היה קצת יותר קטן מהסגול שלי וקצת יותר גדול מהאדום שלי... משהו כזה. (מצביעה בידיים).
דפ: נו, סבבה. ואיך זה הרגיש.?
ש': אני לא יודע. הוא כל הזמן התייחס אל זה כאל דבר נפרד. לא יכולתי לחבר את "זה" אליו. וגם הריח, את יודעת איך שגברים מריחים שונה מנשים?
דפ: כן. זה שונה.
ש': אז אני חושבת שהיו שלוש סיבות למה לא יכולתי לחבר את "זה" אליו. דבר ראשון כשאת עושה סקס עם אישה, היא לא מרגישה את הזין שלה, הוא לא באמת חלק ממנה. דבר שני עשיתי נתק בין זה למציאות כי זה לא הגיוני לי בכלל. ודבר שלישי הטמבל התייחס אל זה כאל מהות נפרדת "את יכולה לנשק את *זה*". אני לא מבינה למה חייבים להיות להם אשכים. אשכים זה מגעיל, למה אלוהים לא פשוט שם אותם בפנים, למה זה חייב להיות בחוץ? אם לא היו אשכים הייתי נהנית יותר, זה היה כמו לעשות סקס עם דילדו.
דפ: LOL מוזר, לא חשבתי על זה ככה. הם פשוט שם.
ש': כן אבל הם סקווישי כזה ומגעיל.
דפ: אמממ...
ש': אני פשוט רוצה לעשות סקס עם אישה. כל זה בגלל שאני סקרנית. אז ככה זה גם נראה. העיקר שהוא כל הזמן דיבר על איך שהוא רוצה לספר לחברים שלו שהוא שכב עם לסבית. אז שאלתי אותו למה. מילא, אם הוא היה מחזיר אותי בתשובה, מילא אם הסקס היה טוב. אז הוא שתק. הריח של זה כל כך שונה. יש לי חברה ששאלה אותי אם זה לא מגעיל אותי להיות עם אישה, אני אוהבת כוס! אני רוצה לשכב עם אישה.
דפ: LOL. כן. טוב, כולנו... 😄


LOL




סתם שיחה הזויה של שלוש לפנות בוקר, ואני צוחקת בקול רם באמצע רחביה.

ש'- אני מתה עלייך.

אהבה, זוגיות, הצלחה בלימודים, בקריירה, לעשות ילדים, לעשות כסף, לעשות סקס, לישון. לעשות עוד סקס. ללמוד, לקרוא, לגדול, לצמוח, ליצור, לאונן ולא רק וורבלית, לירוק, סמוחטה עם ירוק, להרביץ, לחטוף מכות, לשחות, לסחוט, לרוץ, לצעוק, לריב, וריד של מרוקאי במצח, באמצע, לנשום, לראות, להריח, להתערטל, להזדיין, לעשות אהבה, לקום, לבשל, לאכול, עונג שבת, להזדיין כבר אמרתי?



ואני בסך הכל רוצה דבר אחד, ויתרתי על כל השאר. אני רוצה אופניים. כי את שלי גנבו.

בני זונות.

ולא איכפת לי שאני מפרסמת פוסטים סדרתית. הא! למה מה תעשו לי?

אני הולכת לנתק את האורנג'.

אני הולכת לחזור לעידן האבן ולא להיות מחוברת כל הזמן.

זמינה בכל שעה לכל מי שרוצה.

אם מישהו רוצה להשיג אותי, שיתקשר הביתה.

פעם שעברה זה החזיק מעמד חודש וגם זה היה בגלל שאיבדתי את הפלאפון.

מצבי הכלכלי, כמו חרב התלויה מעל ראשי. חבל, פרום כמעט לחלוטין מחזיק את החרב והיא מתנדנדת אנא ואנא- אין לדעת מתי היא תנחת עלי סופית.

מייאש משו.

אני רוצה למצוא עבודה בכתיבה. נורא נורא נורא. איפה הקשרים שלי איפה.

אני לא מבינה אנשים

אני לא מבינה איך יכול להיות רוע צרוף כזה.

ולפעמים אני מרגישה כאילו כל מה שבנאדם פגוע צריך זה חיבוק.

ואני חושבת על לעזוב הכל ולנסוע, רק כדי לתת לו את החיבוק הזה.

אבל אני לא יכולה. אתמול חברה-מכרה-ידידה-אינטרנטית סיפרה לי על משהו שהיא עברה.

כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה- פאק. כוסאימא שלך יא בנזונה.

מכות. מכות לכל האנשים הרעים. ולא מכות כאלה טובות, שבאות מאהבה. מכות של רוע. כמו שמגיע להם.

אני באמת תמימה מדי בשביל להיות בעולם הזה. לא בהכרח הבדסמי כמו בעולם בכללותו. יש כל כך הרבה רוע שלא ראיתי עד עכשיו. כמו ילדה בת שלוש, בחיי. כמו ילדה בת שלוש.

במסגר חיטוטי באתר, נתקלתי בפרופיל של בחורה שברובריקה של "חדשות" היה כתוב:

אני לא רוצה מישהו שמחפש מישהי.
אני רוצה מישהו שמחפש אותי.


עצרתי לחשוב על זה, וזה מאוד בריא המשפט הזה. אני רוצה להיות ככה.

מישהי שרוצה מישהי שרוצה א-ו-ת-ה.

היום חזרתי מפסטיבל סרטי נשים ברחובות. אמצע יום שבת, שמש חמימה, ואני החלטתי שאני לא הולכת לפספס סרט שקשור בצורה כלשהי לספר הזה. "סיפורה של או"
סרט שנעשה בשנה שעברה על ידי פולה רפפורט שבא לתאר את סיפורה של דומיניק אורי (Dominique Aury) אשר עומדת מאחורי שם העט פולין ריאז' (Pauline Réage) החתומה חת הספר "סיפורה של או".
[למעשה גם דומיניק אורי הוא שם עט ושמה המקורי של הכותבת הוא בכלל אן דקלוס ( Anne Desclos).]

קצת על הסרט ניתן למצוא במגזין הכלוב, במאמר מאת המלכה לירז העוסק במקור לסמל הבדס"מ
http://www.thecage.co.il/magazine,495.html
חוץ מזה יש את התקציר של הסרט בלינק הזה: http://www.iwff.net/getfilm2005.asp?itemNum=72


בתור מישהי שיוצא לה לראות די הרבה סרטים דוקומנטרים, (כי זה מה שאני אמורה לעשות במסגרת העבודה שלי), אני חייבת לציין שהסרט "הסופרת של או" הוא לא סרט דוקומנטרי קונבנציונלי.
פולה רפפורט שוזרת בין ריאיון אישי שערכה עם דומיניק אורי, קטעים מומחזים של הספר, נמנעת באלגנטיות מלהיכנס לתיאורים היותר קשים בסיפור, מסתפקת בקול הקריין כדי לספק לצופה את התחושות שברצונה להעביר. ואם לא די בהמחזה של הסיפור אז פולה חשה צורך גם להמחיז ראיונות שערכה Jacqueline Demornex בשנת 1974. וכן חלקים מהספר שכתבה דומיניק אורי על הספר או יותר נכון על מה שהוביל אותה לכתוב את הספר.
בשלב הזה כבר הלכתי לאיבוד לחלוטין.
אני הלכתי לסרט שיכול היה להיות סנסציוני. סרט שיכול היה באמת לשפוך אור על התקופה, על חבר מרעיה של אורי, שהם חברי הוועדה הספרותית ביניהם מאהבה ג'אן פולאן (Jean Paulhan) על הקשר ביניהם, האם היה בדסמי או לא? מה שקיבלתי במקום היה המחזה חיוורת של חלקים מהספר. ומראיינת שלא העיזה לשאול את מה שכולם רוצים לדעת.

תשובות?


האמת שהכנתי את עצמי נפשית לזה שהסרט לא הולך להיות מעניין, שבטח יראו אישה זקנה שתקשקש על ימי הזוהר של שנות ה50.

יצאתי מבולבלת מהסרט.

דומה שפולה רפפורט מנסה לאכול את כל העוגה בביס אחד ועוד להשאיר אותה בשלמותה.
הסרט עשוי בצורה טובה ולא טובה. לא סבלתי ממנו. דמותה של אורי של ימינו, אישה כבת 90 שנותרה קפואה בזמן, נאמנה לאהובה עד לרגע מותה, שנים רבות לאחר מותו, היא דמות מרתקת. גם הריאיונות הארכיונים ששלפה רפפורט מאפשרים לצופה הצצה לחיי אליטת הסופרים הצרפתים דאז. דובר בסרט על שיחרור פמיניסטי, על הטענות שלא ייתכן שאישה כתבה סיפור שכל כך מבזה אישה. אבל דומיניק אורי חיתה את חיה כ"או" מודרנית. כעורכת בהוצאה ראשית וכחברה הנשית היחידה בוועדת הסופרים הממלכתיתNational Committee of Writers , ביניהם היה גם פולאן (מהמקימים של הוועדה) ועוד רבים כגון אלבר קאמי, מדהים איך אורי מבטלת את דמותה כיוצרת. הספר עצמו נכתב כדי להחזיר את מאהבה אליה. יועד להנאתו, לאתגורו.

רפפורט מתפזרת לכל עבר ולא מעמיקה לחדור לדעתי. סרטים שלמים יכלו להיעשות על הצנזורה האמריקאית והבריטית בכל הנוגע לספר הזה. על חברי וועדת הסופרים, על הרומן בין אורי לפולאן. סרט על הספר סיפורה של או נעשה בשנת 75 (ראו http://www.imdb.com/title/tt0073115/ ולמעשה, אפילו שורת ריאיונות עם אורי של ימינו היתה יכולה למלא סרט שלם. רפפורט מביאה קטעי ארכיון רבים מבלי לקשר אותם ישירות אל הסרט, מה שאכן משרה על האווירה של שנות החמישים, אבל משאיר את הצופה קצת תלוש מה גם שהקטעים בהם מומחז הספר, בעיקר מתמקדים בעירום הגיבורה, ממעטים להדגיש את הקשר של או לסטפן וכמו כן אין הזכרה ולו הקטנה ביותר למערכות היחסים הלסביות שמוזכרות בספר שגם הם היו שערורייתיות לאותה התקופה בה התפרסם הספר. מתקבלת תחושת החמצה. או בעברית- מרוב דובים לא רואים את היער.
מה שכן, ציטטה אחת של אורי היתה שווה לראות את הסרט כולו, והיא כמובן, מובאת בסוף:

"אומרים שנמר אינו יכול להפוך חברבורותיו. כך גם אני איני יכולה לשנות את הסתירות שבתוכי, אם כן, מוטב שתתנו לי להיעלם".

לינקים נוספים שנעזרתי בהם (כי זכרוני קלוקל)

http://www.press.uillinois.edu/f04/paulhan.html
http://www.oraclutie.org/HdOSources.html

אני דראג קינג.
אניחסרת ניסיון, ההופעות שלי נוטות להיות משעשעות אבל לא מקצועיות במיוחד.
וזה בסדר. הופעתי בסך הכל 5 פעמים בחיי בתור דראג קינג. אז עוד מותר לי.


אתמול, שמתי את החליפה, את הווסט, העניבה, שמתי את הפאקינג (Packing) והבנתי משהו.
מחרמן אותי להיות דראג קינג. אני נהנית להיות גבר. זה משהו שמקנן בי מאז שאני בת 6. פתאום היה לי משהו דמוי זין. יכולתי כמעט לדמיין איך זה להיות עם כזה דבר. וכל הפנטזיות שלי, שבהן כיכבתי כגבר, נהיו הגיוניות פתאום.

מדי פעם שואלים אותי, מה הקטע הזה, להתחפש לגבר. אומרים לי שזה הגיוני שבנים ירצו להתחפש לנשים, כי זה אידיאל היופי והכל אבל למה לגבר? תמיד שומעים על בנים שלובשים בגדים מתוך הארון של האימהות שלהם. ואף אחד לא שומע על בנות שמחפשות דברים בארון של אבא שלהם. וזה הגיוני, כי לא ממש צריך את זה כשאתה קטן. אתה יכול פשוט לשים טי-שירט נורא גדולה של אבא, ולא ישימו לב. יגידו "בת-בן". לא ישלחו לפסיכולוג לילדים כי לילדה יש "הפרעה". אני זוכרת כשהייתי נורא קטנה, היה לי ויכוח עם אמא אני חושבת, על למה אסור לבנות גם לשים כיפה. אני זוכרת את עצמי עוברת על הארון של אח שלי ורואה את הכומתת בנים שלו (אז לפני שהכומתה הפכה להיות יוניסקס). אני רציתי תמיד לשים כיפה. (ילד טוב ירושלמים שכמוני). אל תבינו לא נכון, המשפחה שלי לא דתיה או משו. סתם בגלל מה שהכיפה מסמלת. וכשקיבלתי את הכומתה שלי של הבנים, לא היה משהו יותר משמח מזה.

המגדר שלי מעסיק אותי. זה משו שאני מתבחבשת בו כל יום. אני כבר לא יודעת מה הכי כיף לי. כי להתחפש לגבר, שזה כיף, זה עדיין להתחפש. אפילו שאני עוברת בצורה כמעט מושלמת. ולהתחפש לאישה זה גם כיף.

אבל זה עדיין להתחפש.

אתמול, הורדתי את הביינדינג (binding) והחלפתי חזרה לבגדים שלי, באגי וטי-שירט, ונשארתי עם האיפור. אני חושבת שזה מה שאני. האלף-בריד. היבריד בין אישה לגבר שהוא עדיין אישה. גבר עם ציצי וזין מפלסטיק.


ועכשיו לבשורה משמחת: אני עומדת לפגוש את אחותי שתשוב עלי ממינכן במהרה בימינו, אמן סלע!



(וחוץ מזה החלטתי לא להתקשר אליה בזמן הקרוב. אולי קצת אתבגר ואצא מגיל 16 שלי בתהליך. ומי יודע, אולי אני אפסיק להיות אדם ששקוע בעצמו כל כך. ככה אני אקשיב קצת יותר כשהיא תתקשר. אם היא תתקשר.)

כולם מוזמנים.

שושן 4. ירושלים. כוונו לאיזור השעה 00:30

Now that I've lost everything to you
You say you wanna start something new
And it's breakin' my heart you're leavin'
Baby, I'm grievin'
But if you wanna leave, take good care
Hope you have a lot of nice things to wear
But then a lot of nice things turn bad out there

Oh, baby, baby, it's a wild world
It's hard to get by just upon a smile
Oh, baby, baby, it's a wild world
and I'll always remember you like a child, girl

You know I've seen a lot of what the world can do
And it's breakin' my heart in two
Because I never wanna see you a sad, girl
Don't be a bad girl
But if you wanna leave, take good care
Hope you make a lot of nice friends out there
But just remember there's a lot of bad and beware

Chorus

Baby, I love you
But if you wanna leave, take good care
Hope you make a lot of nice friends out there
But just remember there's a lot of bad and beware

למחוק הכל.

להתחיל מאפס.

במקום זה אני אביא את חוקי הרכוש של הילדים:

1. אם אני אוהב את זה- זה שלי
2. אם זה ביד שלי- זה שלי
3. אם אני יכול לקחת את זה ממך- זה שלי
4. אם זה היה אצלי לפני כמה דקות- אז זה שלי
5. אם זה שלי- אסור שייראה בשום דרך שהיא לעולם שזה שלך
6. אם אני בונה או עושה משהו- כל החלקים שלי.
7. אם זה נראה בדיוק כמו שלי- אז זה שלי.
8. אם אני חושב שזה שלי- זה שלי.
9. אם זה שלך ואני גונב לך את זה- זה שלי.
10. אם הבאתי את זה מהבית- זה שלי.



לפעמים הכי כיף זה להיות ילד בן 3. חבל שאי אפשר כבר.

היום הלכתי לסרט עם דנדי. קיבלתי זוג כרטיסים לפתיחה של פסטיבל לסרטי נשים שיש ברחובות. אז הרמתי לה טלפון, היא מלמלה משו על זה שאין לה אוטו היום וקבענו דייט לוהט באוטובוס.

מסתבר שיש כזה דבר.

הגענו באיחור, בעיקר בגלל שהלכנו ברגל אל בית הקולנוע רק כדי לגלות שזה בכלל מציג במכון וייצמן..

כשנכנסנו לאולם שהיה מלא עד אפס מקום, לא היה מקום פנוי מלבד המדרגות. אז התיישבנו על המדרגות ולא הפסקנו לקשקש. דנדי בעיקר הצחיקה אותי וטוב שכך כי הייתי ממש צריכה פסק זמן מהחיים שלי בערך- (שזה אומר, חוסר משווע בסקס, דירה במצב שואה, לימודים במצב של הזנחה מחפירה ו... טוב זהו בערך אבל זה מספיק בשביל לעשות לי עננה על הנשמה כרגע. )

ואז דנדי התחילה לחרמן לי את הצוואר כמו שהיא תמיד נורא נהנית לעשות. מה לעשות, יצור נוגע ואוהב יישאר יצור נוגע ואוהב. וטוב שכך. אחרי הופעת מחול משובחת של מישהי שנראתה לי קצת סכיזופרנית והרבה דיבורים סרי טעם של מירב מיכאלי, עלתה לבמה ציפי לבני, שרת הקליטה והמשפטים.

ציפי לבני, הריני לנצל במה זו כדי להודות במשו שלא ידעתי מעולם-

ציפי לבני, את המלכה שלי. בואי נתחתן ונעשה ילדים ביחד. הרבה. אז מה אם את נשואה כבר....?


התחיל הסרט "אני אתה וכל השאר" שהוא אחד הסרטים הכי שרוטים שיצא לי לראות לאחרונה והוא פשוט מטרף. הסיפור מתאר בחור שזה עתה נפרד מאישתו באקט לא ברור לחלוטין בניסיון נואש לזכות בקצת תשומת לב מהבנים שלו, הוא שורף לעצמו את היד. טמבל. במקביל אנחנו מכירים מישהי שמחזיקה מונית שמסיעה זקנים ממקום למקום.

ובאמצע, שלל צבעים ובין השאר, תכתובת של הילדים הבנים, זוג בנות שרלולות שמקבלות פקודות מגבר שמסרב להיות פדופיל אבל היה מת.

בקיצור בלאגן, ובעיקר המון קשקשת שלי, הייתי נורא צריכה פורקן אחרי יום מאוד מחורבן.



אני ודנדי, אנחנו כמו זוג תלמידות שמפריעות מאחורה, מתפקעות מצחוק, ואין מחר. סשן "בלע את הצחוק שמתגלגל לך בלי בושה בתוך הבטן". אני בעד.



שיא הסרט הזה אגב, הוא כשהילדים מתכתבים באינטרנט עם אישה והילד הקטן אומר לה משו בסגנון,
i will take my poop from my ass and put it in your ass and then you will take the poop and put it in my ass again.
back and forth back and forth.

ולזה האישה כותבת, שהוא סוטה, וממשיכה לכתוב שזה נורא מגרה אותה.

מי אמר ביזאר קשה ולא קיבל?


לרוץ לסרט הזה. בחיי. הוא היסטרי.