היורדים- נפולת של נמושות

(ונראה מי קורא את זה בלי שיעלה לו חיוך על הפנים...)
1.היית שותף לדילמה של בץ האם להיכנס לים או לא להיכנס לים.
2. היית משחק אותה חולה כדי להישאר בבית לראות "גבי ודבי".
3. אתה עדיין לא יודע מי גנב את המפתח של חביתוש.
4. לבך נשבר כל פעם מחדש שמרקו כמעט מת בשלג.
5. השמות "שרדר", "ספחת" ו-"זריזי השועל" אשכרה אומרים לך משהו.
6. חלמת לגדל תלתלים כמו של דודו.
7. אוברול היה לבוש לגיטימי.
8. פסגת הגורמה בשבילך זה במבה אדומה.
9. כתבת על מחברות 16 דף.
10. היתה לך מחברת עם שורות מיוחדות לאנגלית
11. אם אלפי לא היה קיים, עד היום היית אנאלפבית.
12. אתה יודע להשלים מתוך שינה את המשפט:"שה הוא צליל..."
13. לכל נושא לימודי בבי"ס היתה מחברת עם צבע משלה(מי לא זוכר את המחברת הלבנה ל"חגים"...)
14. למדת "טבע" במקום "ביולוגיה", "חשבון" במקום "מתמטיקה", "עברית במקום "ספרות..."
15. ההיי-לייט בימי הולדת הוא עדיין שקיות ההפתעה.
16.הכרת את מדונה כשהיא עדיין הייתה "בתולה".
17. הכרת את וויטני יוסטון לפני שהלכה עם פאות.
18. קיץ לא היה קיץ בלי "רואים 6/6".
19. "תוסס" זה לא רק סוג של משקה בשבילך.
20. אליל נוער בשביך זה דליק ווליניץ.
21. הקללה הכי מזעזעת שהכרת הייתה "מפגר".
22. "גזוז" היה מותג האופנה הכי נחשב.
23. רקדת סלואו "צמוד" במסיבות כיתה לצלילי בראין אדמס.
24. עם כל הטכנולוגיה העכשווית, אתה עדיין שומר חסד נעורים לפק-מן ודיגר.
25. אתה עוד זוכר ששיחקת עם ילדי השכונה ברחוב.
26. בטוח הייתה לך "חבורה" אחת לפחות ומלא מקומות "מחבוא".
27. אתה עדיין זוכר את האדרנלין שעבר לך בגוף כשאמרו פעם שלישית "דג מלוח".
28. היה לך ילקוט מרובע של "מודן".
29. היה לך עיפרון חודים ועיפרון עם 3 צבעים יחד.
30. ברכו אותך ביום הולדת "שלא תיתפס לך היד במעלית".
31. בילוי שישי בערב היה לראות "סיבה למסיבה" או "ממני מני".
32. האמנת שקיפודים יכולים לדבר, ילדים נודדים עם אווזי בר ורצית שיהיה לך דוד כמו "דוד הליקופטר".
33. שנאת את הכדורים הצהובים המרגיזים ב"רחוב סומסום".
34. בלעת בצמא כל מוסר השכל ב"משלי שועלים".
35. היית מדקלם את שירי הפסטיגל עד השנה שאחרי.
36. קדם אירוויזיון עוד היה תחרות שמישהו התעניין בה.
37. היית לועס במרץ "מסטיק פס".
38. ההמבורגר של הבורגר ראנץ' הוא עדיין האהוב עליך.
39. אתה זוכר את תחושת המתח והצפייה לפני עוד פרק של "הקוסם מארץ עוץ".
40. אתה עוד זוכר תקופות שלא היו מאבטחים בכניסה לבתי קפה ומסעדות.
41. חיית מספיק זמן כדי לזכור יותר מאיחוד אחד של "כוורת".
וכמובן, אם ענית על לפחות 10 דברים ב-"נכון" ,

סימן שאת\ה ילד של שנות ה-80...

ביטלו לי את השיר הטוב שהייתי אמורה לעשות.

יצא חלש חלש חלש.

ואני רוצה לישון לישון לישון.

בעסה גדולה לי. חה.

עוד 10 ימים לאילת. השעון דופק. עוד 4 ימים אחותי חוזרת ממינכן.






ואיך אצלך תגידי? על מי את חושבת בלילות. תמהני. אני חושבת עלייך. כל הזמן. בואי תברחי ממני, זה מה שזה עושה בדרך כלל.



החתול שלי מתרפק על הברכיים. כבר שכחתי כמה כיף לי שהוא ישנו.
התמסרות מוחלטת. דרישה בלתי מתפשרת לפינוקים.

ככה אני אוהבת את הגבר שלי.

ולא זה לא קטע אירוטי על החתול שלי. צר לי. אני כנראה וונילית.







מחר אני הולכת לקום, ויהיה טוב. כי כרגע, שחור לי בעיניים, ולא בגלל הרקע השחור של הכלוב.





לא, לא נכנעת לך, כבר ניצחתי את המלחמה הזו אני זוכרת. לא בשביל ליפול שוב. hell no

כבר חצי שנה שהחתול שלי נמצא בבית של האקסית וכבר ארבעה חודשים שהוא נמצא שם בלעדי.

אתמול העברתי אותו.

אומרים שטבעם של חתולים הוא בוגדני. שלא איכפת להם מהבעלים שלהם. שהם אנוכיים, עצלנים, שמנים.
שלי אכן שחור ושמן ולכן קוראים לו ששון. אבל האופן בו הוא מתרפק עלי, יודע שאני הבעלים שלו. בא כשאני קוראת לו. לדעתי חתולים הם יותר חופשיים לבחור מתי להראות את האהבה שלהם. וכשלא בזין שלהם- אז לא בזין שלהם. (במקרה של ששון, כשלא בזין המסורס שלהם, אז לא בזין המסורס שלהם- סליחה ששון).


אני חתול. אני לא כלב.

וכן. חתול ממין זכר.

אני חושבת שאני לא אעשה יותר מנוי לסינמטק. זהו, אין יותר סרטים. במובן המטאפורי, כי במילולי זה בלתי אפשרי- אחרי הכל אני עובדת בזה בעקיפין. עוד יומיים יש מופע דראג ועדיין לא בחרתי שיר. כל מה שיש לי זו חליפת שלושה חלקים.




אני קנאית. אני מקנאת ברמות שמעולם לא קינאתי. נשימות קטנות וירוקות של קנאה. אבל זה בסדר. יום אחד יקנאו לי בחזרה. בוחנת גבולות מדי יום. דוחקת אותם עם מחט קטנה( poking) לראות עד כמה אפשר למתוח את החבל עליו מהלכת הלוליינית הזו של חיי. לאחרונה היא התחילה לעשות פירואטים. היא לא מפחדת הבת כלבה הזו. אין לה אלוהים, בחיי. ואני מנסה להגיד לה, "הלו! גיברת...! זה החיים שלי פה שאת עושה סלטות איתם..." אין. אין עם מי לדבר. אני עושה כל כך הרבה שגיאות. בתור פרפקציוניסטית, זה מדהים הקלות הזו שבה אני סולחת לעצמי על השגיאות האלה. בין כה וכה השאיפה הזו למושלמות היא מטופשת.
אנחנו בני אדם וככאלה, נולדנו עקומים, כל ניסיון ללכת ישר רק הופך אותנו לנלעגים יותר. השלמות שלנו כבני האדם זה לאהוב את הקימטוטים והעיקומים ואת כל הפאקים בייצור שלנו. אז טיפש הופך חכם, ומכוער הופך יפה. אם תחשבו על זה לעומק, תראו כמה שהמשפט הזה נכון.


היום הבנתי כמה דברים. בתור מישהי שאמורה לצאת מהקליפה שלה, אני מאוד לא רואה אף אחד חוץ מאת עצמי. אני מנסה לעבוד על זה. הייתי רוצה להגיד שאני מעולה במיטה, שאי אפשר לעמוד בקסמי, שאי אפשר לעמוד בפני. אבל ממזמן הבנתי שזה לא המצב. אני רעבה יותר מדי. אני חושבת שהתאהבתי בעצמי כל כך, שהרחקתי יותר מדי לכת עם הנרקיסיזם. היום שוב הפנמתי את העובדה שאני אישה. זה מה שיש.

אני רוצה להתמוסס תחת ידיה. שתפורר אותי כמו ארמון של חול על חוף של ים, כחול. מדרגות מסותתות וקשתות של אומן, חוזרות אל המקור, אל המים, ששוטפים אותן.

תמיד אני טוענת שכל אחד יכול ללמוד מכל דבר.

אבל אני מול האתרי קשירה, וכל מה שאני יכולה לחשוב זה-

נו באמת...!

אני יודעת לעשות קשר הצלה מגיל 13. לא יכול להיות שזה זה.

יש מתנדבות לקשירת ניסיון? אני רוצה לנסות את כישורי.


וחוץ מזה, אני חושבת לפעמים על מה שאנחנו משדרים. אחד רוצה קרוב שני רחוק אחד רוצה רחוק שני קרוב.

דבילים נורא המנגנונים שלנו של דינג דונג, שלונג.

לפעמים, אני שונאת אנשים.

טיפשה ונאיבית.

חה.

היום שאלה אותי חברה טובה כמה חברים יש לי. כמה אנשים שקרובים אלי יש לי. אם אני יכולה לספור אותם.
כל פעם אני מספרת לה על פרצוף חדש, על נשמה אחרת שעושה לי טוב. והיא לא עומדת בקצב (סוף ציטוט)
יא, איזה ערסיות נתקפתי פתע פתאום.

התחלתי לספור. באמת שניסיתי. באמת באמת. אני לא יכולה לספור אותם. את החברים שלי. מוכת הלם קרב (כי זו היתה מעין מלחמה בעצמי לנסות לכמת ולאמוד את החברים שלי) התקשרתי לחברה אחרת. שקצת עזרה לי להבין שזה לא משנה כמה יש לי. כל עוד לי טוב עם זה.

זה מוזר כי אני נכנסת לתקופות שבהם אני מרגישה הכי בודדה בעולם. ביום חמישי שלפני שבוע מיד לאחר התקיפה, הייתי צריכה למצוא מישהו לישון איתו כי פחדתי להיות לבד, עם הסיוטים. אין מה להסתיר את זה. ואני בדירה של חברה שצריכה לנסוע לתל אביב אחרי שזכתה לקבל ממני שיחה בארבע לפנות בוקר כשהייתי צריכה אותה. מיד לאחר התקיפה הרשיתי לעצמי לבקש את העזרה הזו, להיתמך בחברות הזו. להישען כשקרסתי. אני בתחנה, בואי לאסוף אותי בבקשה. פשוט עד כדי כך.
אז אני בדירה שלה המוגנת. אחרי שהיא היתה איתי כל היום, בתחנת משטרה, אצל הרופאה, ואני רועדת, הלכתי סחור סחור, על סף דמע, מנסה לחשוב למי להתקשר כדי שיהיה איתי בלילה. הלוך ושוב הלוך ושוב, ופתאום נורא לבד, נורא חשוף ולא מוגן. אז התחלתי להתקשר. אקסית שאני נורא נורא אוהבת. לא דיברנו חודשיים בערך ויכולתי לנחות עליה לגמרי כשהייתי צריכה אותה.

הם שם. הרבה אנשים שדרכינו הצטלבו.

יהיה טיפשי לנסות לספור.

אחותי תמיד צוחקת עלי שאני מסוגלת לעלות לאוטובוס ולרדת עם חבר חדש. שאני אובר סוציאלית. וגם היא התרגלה כבר.


אז כמה חברים טובים יש לי? לא יודעת: 3, 30, 300.

יש לי אחד לפחות. ויש לי את אחותי. אנחנו מכירות איזה 6 שנים בערך. והיא עדיין לא התבגרה *LOL מצד שני, גם אני לא התבגרתי.

*אחותי גדולה ממני ב5 שנים.



_____________________________
תקציר: חברויות. כמה חברים יש לך? מיליון. ואני אוהבת כל אחד ואחת בצורה אחרת.

אתמול בלילה שהוא עדיין אותו היום בשבילי (עוד לילה בלי שינה) פגשתי בדמות אישה, שהניק שלה היה לי מוכר, והפרצוף גם כן. כי נפגשנו בעבר. לקח לי זמן שבריר של שניה כדי לחבר את הדמות הנשית המדהימה הזו, הגבוהה, הקורנת על שפעת תלתלים זהובים לדמות הזו של הנערה שהנפש שלי חברה אליה כשהיינו בנות טיפש עשרה.

אני תמיד אומרת שאני מאמינה בקארמה, בדרכו של העולם הזה, על קסמו וייחודו וכל מה שצריך כדי להרגיש את הקסם הזה זה לפתוח את העיניים. אז, למעשה אתה הופך ליצור קסום.

אני נורא צעירה. אני בת 22. מקפידה עדיין להגיד את החצי, 22.5 כי זה עדיין כל כך חשוב. יצא לי בחיי לעבור כמה מסגרות חברתיות, ולבהוק באור הנאון שלי, עד שכיליתי אותו. אני תמיד אומרת כשנוצרים קשרים ביני ובין אנשים בחיי, שחוטי החיים שלנו משתלבים יחדיו. עם חלק מהאנשים החוט מסתלסל עד שאין הפרדה, עם חלק זה רק סיבוב אחד. סיבוב אחד של חיים. בכל סיבוב, אנחנו מגלים זווית אחרת של אותו האדם, וכך הוא מגלה זווית אחרת שלנו. ועדיין, זה אותו החוט, זה אותו החיבור. יש לי חבר אחד ששומר איתי על קשר בעיקשות מדהימה מאז גיל 13. זהו.כל השאר חוטי חיים שסבבו ונפרמו, מהסיבות הטבעיות שזה קורה. חוטים חדשים נטווים אל החוט שלי, אגודים יחדיו ליצור את החבל הזה, שממנו אני שואבת כל כך הרבה טוב.

כשהכרתי את החברה שלה מוקדש הפוסט הזה, היה משהו מאוד עוצמתי בחיבור הראשוני. מעין התנגשות של אנרגיות, היות ושתינו יצורים קסומים. זה אולי נשמע מופרך, אבל תמיד האמנתי בזה שיש יד מכוונת בחיים שלי וזה גרם לי להיות נורא "אמיצה" בהחלטות שלי בחיים. אבל לא באמת כי אני מאמינה ביכולות שלי (למרות שאני עובדת על זה!), אלא כי אני מאמינה במלאך השומר שלי. וזה מקור הקסם שלי. שמרנו על קשר לדעתי שנתיים. סוף ט' עד סוף י"א ואז אני נעלמתי, היא נעלמה. בטח אני נעלמתי, עם כל הבלאגן והשחור שעברתי כשיצאתי מהארון. כל אחת פנתה אל שביל החיים שלה, חוטים נפרמים, זה טיבם של חוטים.
אני הייתי צריכה להתמודד עם השדים שלי והיא היתה צריכה להתמודד עם השדים שלה. כל פעם שאני עוברת ליד המקום בו היא גדלה אני חושבת ומהרהרת בבית שלה, במשפחה שלה. שומעת את אימא שלה קוראת לי בכינוי החיבה שלי. תוהה מה עלה בגורלה שלה. מה נסתיים עם השדים שקיננו ולא עזבו אותה. אתמול היא אמרה לי שכל פעם שהרכבת עוברת ליד עתלית, היא תהתה גם כן מה עלה בגורלי.

לראות אותה אתמול, כל כך קורנת, כל כך מאושרת. לשמוע אותה אומרת "טוב לי" ולדעת שהיא מתכוונת לזה.
הידיעה שהיינו פיזית כל כך קרובות למעלה משנה. מבלי לדעת איפה כל אחת ישנה.
רעדו לי הידיים. עד עכשיו אני לא נרגעת מזה. דבילי, אני יודעת.

ישבנו בניסיון עקר לנסות להתעדכן בחיים אחת של השנייה, בחמש השנים החסרות עד כמה שאפשר לעשות כזה דבר בשלוש לפנות בוקר. אי אפשר. 😄
אבל זה לא משנה, אנחנו נעשה את זה כמו שצריך כבר, על כוס קפה באחת מפינות החמד של ירושלים. אני בטוחה.






וחוץ מזה, אדם יקר, שהחמיא לי נורא. פלאג, תודה על התגובה החמה. כיף לי שאתה קורא.



______________________________
תקציר: היום פגשתי חברת נפש שלא ראיתי מליון שנים. קסם קסם קסם, קארמה קארמה קארמה.קפה.

איך אני רואה קשר כשאני רק מתחילה אותו.?
האם אני יכולה לדמיין אולי כן; פחות, יותר, קדימה, מהר, לאט.
כן.
אני יכולה לראות בעיני רוחי הכל.
חלומות באספמיה זו המומחיות שלי.
לא ממזמן חברה טובה שלי שאלה אותי למה. מה זה בדיוק שעושה את זה. וממשיכה לתפור לי את השמלה.
"זה העיניים כשהיא צוחקת". אני עונה לה.
וזה כבר לא עניין של סקס או של משיכה או התאמה. כי אני כבר לא יודעת כלום בעצם. זה העיניים כשהיא צוחקת.

סעמק ערס.

וההתאמה הזו, הכפפה שתתאים לסיר שכולנו מחפשים כל כך. כל הזמן מחפשים אנחנו. זה מדהים איך שבנות הזוג שלי משליכות על איך שאני רואה את הזוגיות שלי, והרי זה לא קשור, כי אני זו אני וככזו לא אמורה להיות מושפעת מבת הזוג.

אבל תמיד יש לי תמונה בעיני רוחי, של מטבח עם שולחן אוכל עגול גדול אור צהוב בהיר ונהדר. סירים מהבילים ואני מנצחת על מקהלה של ריחות של ג'ינג'ר, פטריות ושמיר. וכל פעם בת הזוג משתנה, מניחה את המפתחות, ניגשת לחבק אותי מאחורה ולנשוק לי בעורף. אין הרבה בנות זוג שדמיינתי את התמונה הזו איתן. שתיים בלבד. האחת בחו"ל והאחרת, דיירת קבע בחלומותי.
ורק איתן עם השתיים האלה, בכלל יכולתי לדמיין מגורים בעיר אחרת מעיר הקודש. ובעצם, תל אביב לא כזו נוראית. ובעצם, אפשר.

ואז יצאתי עם טבחית. וכבר לא יכולתי לדמיין את התמונה הזו כי איך אהיה האישה הקטנה במטבח, אם אני נשואה לטבחית? אבל אז טווינו חלומות על ללמוד ביחד לחם בצרפת ומאפיה קטנה בארץ שתהיה רק שלנו. או אולי מסעדה קטנה. עם הטאצ'ים הקטנים שלנו.

אבל איכשהו, הבוהמייניות המוחלטת הזו לא התחברה לה יחדיו כהלכה, הטבחית התעוררה מהחלום באספמיה שלי, להבין שהיא לא מאוהבת בי. בוכה, היא נפרדה ממני, כי היא נורא אוהבת אותי, היא לא התכוונה לפגוע, והיא לא רוצה שאני אפגע מכל זה. אני בנאדם נהדר היא אומרת. זה אמור היה לעבוד. והיא בוכה.

ואני שואלת.

את זורקת אותי, לא אני זו שאמורה לבכות???





גם כן חלומות.

באספמיה את חיה, את.

:))

שלום וביי.

אני רוצה נשיקה בפה פתוח, פעור לרווחה.
לשון חודרנית, משחקת בלשוני.
אני רוצה ידיים מוצמדות אל קיר, וגוף צמוד אל גוף

אני רוצה שיכריחו אותי,
שיערכו עלי חיפוש של ריחות
של מגע, של מרקם


אני רוצה זר של תחושות
עם ניחוחות וצבעים מרהיבים

אבל בעיקר,
לא לשלוט יותר, לא להוביל יותר
לאבד את עצמי לגמרי,

ולא במודע.

אני רוצה.



________________________
תקציר: אני שוב חרמנית.