לפני 19 שנים. 29 באוגוסט 2005 בשעה 13:36
אני מכורה.
זה סופי.
ואפילו לא איכפת לי.
ועכשיו, אפשר ללכת לאכול.
היורדים- נפולת של נמושות
Non curo. Si metrum non habet, non est poema"a".בתרגום חופשי- "לא איכפת לי, אם זה לא מתחרז, זה לא שיר"
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=697&msgid=80446552
לפני 19 שנים. 28 באוגוסט 2005 בשעה 8:41
עברו אי אלו ימים מבלי שנכנסתי לפה, מכורח הנסיבות, ע"ע בזק בני זונות.
אני מנסה להבין מה בדיוק קורה בחיי. לפני חצי שבוע התקיפו אותי בתחנת דלק שאני עובדת בה. לא משהו רציני, גם לא קרה לי שום דבר אבל עצם העובדה שמישהו יכול לבוא ולשדוד אותי מהכבוד העצמי שלי. חורה לי.
אני מוצאת את עצמי באמצעו של יום, באה לשחרר את האופניים מהמנעול ואדם הולך לכיווני ואני פוחדת. ממה בדיוק אני פוחדת?
אני בחורה גבוהה. אני חזקה יחסית. עברתי אי אלו סדנאות של הגנה עצמית. אני מסוגלת לזה, אני יודעת. אולי זה קשור לעובדה שמאז כיתה ה' לא רבתי מכות. עם אף אחד. משהו שקהה אצלי מאוד.
כשהייתי קטנה יותר, הייתי מדריכה בצופי ים. זה אילץ אותי להתמודד באופן מהיר עם כל מיני תופעות. עם פציעות ועם מצב ים סוער וציוד שבור. וכל זה תוך כדי תפעול של קבוצת חניכים בכיתה ה'. והייתי מאוד מוצלחת בזה. ידעתי לנתב את הסירת ליוויתנית בין השוניות של טנטורה, עם כל הסחף והרוח. ופחדתי. כן בטח שפחדתי. כמעט השתנתי במכנסים. אבל התמודדתי. עשיתי את זה.
והפעם פשוט קפאתי.
לא ידעתי מה לעשות חוץ מלנסות ולגונן על עצמי.
אין הגיון.
כבר עברו יותר משלושה ימים מאז ואני עדיין חושבת על זה. המוח הקודח שלי לא מרפה. קדחת. זה מה שזה.
ולנסות לארגן עם מי ללכת לישון רק כדי לא ללכת לישון לבד. טיפשי. בחיי.
אני שוב מבולבלת ומנסה לאמוד את צעדי בזהירות. כל פעם שאני בוהה בסימנים הכחולים שהתוקף עשה (ואין הרבה, רק שניים), אני מקללת אותו. כל כך הרבה קללות. ויש את כל הנושא האחר. שלא דיברתי עליו עדיין.
וגם הוא מבלבל אותי.
הממשות הזו של זוגיות. יכולה לפעמים לחרפן אותי. אני כל כך נאבקת בעצמי שלא ליפול למחשבות סרק. נאיביות. אני בעצם נלחמת בעצמי לא להיות עצמי. אני מרגישה משהו אחד ומוחקת אותו מיד. אני מדברת עם עצמי, ונהיית קרה. עצמי אומר לי משהו ואני עונה לה שתסתום. ככה. בפשטות.
מוזר, נאמר על פרופסור יודע-כל שכדי לעשות הרצאה של חמש שעות הוא צריך לא יותר מחצי שעה. כדי לעשות את אותה ההרצאה בשעתיים הוא צריך יממה כדי להתכונן. וכדי לעשות את ההרצאה ברבע שעה, הוא צריך שבועיים וחצי להכין את ההרצאה.
אני בערך ככה באהבה שלי. כדי לעשות אותה פשוטה, אני צריכה המון המון רעש בתוך הראש עד שאני יכולה להיות שקטה מבחוץ.
אבל זה רק מבחוץ.
אני לא באמת יודעת איך זה לעשות פשוט.
כל הנסיון הזה לנצח, לצאת חכמה, לצאת מגניבה. לצאת רגועה. שלווה, יודעת כל.
אני לא באמת יודעת שום דבר. המסכות האלה, המגינים, לא להיפגע, לא להראות אם אתה נפגע. מה זה משנה בסופו של יום אתה עדיין נפגע.
==========================================
וחוץ מזה כל מיני שטויות כמו להכין שמלה ולרכב על אופנים, לעבור לדירה שלי הכי כייפית בעולם. ומבחן אחרון שיעדו- יום שלישי הבא עלינו לטובה, אחות שעוד מעט חוזרת מחו"ל, ויפה שעה אחת קודם. מה עוד? רייטינג (איך זה הגיוני?)
ירושלים.
אני עדיין בחיים. וזה טוב.
עוד יומיים לאינטרנט מהבית. מי אמר התמכרות, מי?
לפני 19 שנים. 23 באוגוסט 2005 בשעה 14:17
האם יכול להיות שנגמלתי?
אבל לא באמת, פשוט בגלל התנאים הקיימים. או חוסר התנאים. = לא היה לי מתי להתחבר.
בפוסט שלנו אנחנו נעסוק בג'פניזים.
הג'פניזים הם עם מיוחד, הוא קטן מאורך בעיניים, ומדבר נורא מהר.
"אהההה... סו סו סו סו !!!"
הבנות נוטות להיות בעלות קול גבוה במיוחד שמסוגל לשבור אגרטלי פורצלן משובח. הבנים נוטים להיות.
הממ.. מעין חייזרים. לא בדיוק גברים.
אולי זה בגלל שהם קטנים, לא יודעת.
דיברתי הרבה ביום ראשון שני, עת נסענו לים המלח ולמצדה והצחקתי הרבה יפנים, קרעתי להרבה מהם את הצורה בהורדות ידיים ושכיבות בטן, אבל בעיקר דיברתי עם אחת מהישראליות, נקרא לה השיאצואית.
אז אני והשיאצואית הכרנו בפגישת היכרות של המשלחת הישראלית כשאמרתי לראש המשלחת מה אני הולכת לעשות כפנל (לסביות והומואים בעיר הקודש ע"ע פוסט "אני מלכת הכיתה"), נדלק בעיניה איזה זיק קטן של סקרנות או ציפיה.
במאהל הבדואי, אחרי שניצחתי בכל מיני תחרויות ישראל מול יפן והבאתי הרבה כבוד לדגל (LOL) נשכבתי על אחד המזרנים ופשוט הייתי על סף עילפון. ומי שהיתה לצידי ביקשה מהשיאצואית שתעשה לה שיאצו, אז גם אני ביקשתי. כי הגב שלי לרוב מתפרק. היא עשתה לי שיאצו איזה חצי שעה. והוא היה מעולה. ואז היא פנתה לבחורה שהציקה לה שעות ועשתה לה בשלב זה כבר הייתי שקועה בשינה עמוקה. אני מכירה את הקטעים האלה. אני עושה מסאג' כבר שנים. ואני יודעת לזהות ולקרוא אותה. זה נורא קל, אני עובדת בדיוק אותו הדבר.
בסוף הטיול, אני וישראלית אחרת יורדות את שביל הנחש והשיאצואית חולפת על פנינו, תפסה תאוצה ורצה את כל הירידה. בהיותי אדם אחראי, ניסיתי לתפוס אותה אז התחלתי לרוץ אחריה. קראתי לה לעצור, כי לרוץ את הירידה של שביל הנחש זה ממש מסוכן. לא שאיכפת לנו ממסוכן, אבל בכל זאת חראם. היא עושה אחלה שיאצו.
הרחק הרחק בסוף המסלול אחרי שצעקתי לה לחכות, תפסתי אותה ונתתי לה צ'פחה קטנה, לא משו רציני, ואמרתי לה שזה נורא לא בטיחותי מה שהיא עשתה. והתחלת ללכת לכיוון האוטובוס. היא הלכה אחרי בטרוניה, ששעה אני צועקת לחכות לה ואז בסוף כשהיא סוף סוף מחכה לי אז אני הולכת ממנה.
זה היה נורא פואטי בעיני.
באוטובוס חזרה אחרי טבילה בים המלח בניסיון עקר לגרום לחצ'קוני הגב שלי (שצצו בעיקבות גל החום) לעבור מהעולם הזה לעולם שכולו טוב, ישבנו ביחד בנסיעה לירושלים.
דיברנו על הרבה דברים, על לסביות ועל גברים ועל הסיבה שאני לא יוצאת עם אף אחת כרגע (כי אני עוד לא מוכנה, וכי אני רוצה בת זוג בדסמית) ככה בצורה הכי טבעית בעולם יצאתי מהארון השחור שאני בכלל לא זכאית להתיימר בזה שאני "יוצאת ממנו" כי אני בעצם לא באמת בדסמית.
מעניין זה מזכיר לי את ההתחלה של כל לסבית."איך אני יכולה לדעת אם אני באמת בדסמית מבלי שהתנסיתי?"
איך אני יכולה לדעת אם אני לסבית?
את פשוט יודעת. אני פשוט יודעת.
אני תוהה לעצמי אם היה שם פלירטוט הדדי. היא דיברה על עיניים ועל משיכה רגעית ועל אקסים ואיך זה יכול להיות שאני מסוגלת להיות בקשר עם אקסיות שלי. אני פשוט מסוגלת. בערך. זה נורא תלוי בהדדיות. הקשר צריך להסתיים. כל עוד הקשר לא הסתיים, אז שביבי- שרידי הזוגיות לא יאפשרו לחברות להתרחש.
להגיע הביתה לרוץ לנסות להספיק הכל. לקנות בגדים להופעה בערב (אה כן עשיתי הופעה אתמול בערב) לקבוע עם אטלנטי שפגש חברה אחרת. ולנסות להתמודד עם המשמרת המטורפת שהיתה לי בתחנת הדלק ועם המנייאק שאיחר ב45 דקות להחליף אותי. אימא שלו פוטה.
ולהתעצבן ולהרגע ולנסות להתלבש באוטו ולהגיע באיחור ולעלות בחלק השני של הערב. ולהופיע. ולא לטעות במילים. ולשמוע את הקהל שר איתך, וצוחק ופשוט נהנה.
ולא לפשל.
כל כך הרבה אנשים הגיעו אתמול. ספציפית, כי ביקשתי שיגיעו. שתיים הגיעו מהמרכז. אחת מהן עדיין בג'ט לג.
ואז נסענו הביתה, אני אטלנטי ודנדי. שיש לציין חירמנה אותי כל הערב.
באפלטוניות.
בבית ראינו את ההופעה שעשיתי כי אטלנטי צילם קטע וידאו עם המצלמה הדיגיטלית שלו. דנדי ציינה שנורא מרגיש לי נוח להיות גבר.. וזה הצחיק אותי נורא. דיברתי על דראג קינגס וקווינס ועל זה שילד ירצה ללבוש שמלה והטאבו שיש סביב זה. וסיפרתי לה שתמיד נורא נורא רציתי לשים כיפה. ואף פעם לא היה לי את האומץ. זה מצחיק אותי קצת אני חושבת.
בלילה במיטה. אטלנטי ישן על ריצפת המרפסת שלי, דנדי חובקת אותי ואני שוקעת בתוכה.
והיה לי כיף.
כשאני והשיאצואית דיברנו בנסיעה חזרה לירושלים דרך הכביש נדמה קוראים לו 440. כל הזמן דיברתי על הדיכאון ועל הקסם של ירושלים ואיך שכשאתה נמצא במקום הזה, אתה פשוט לא רואה את הקסם. אתה לא יכול, כי אתה חוסם את הקסם ממך. ואז בשניה שסיימתי לומר בדיוק את זה, פתאום, בבת אחת הנוף המדברי התחלף לנוף האבנים המסותתות, להר הבית, והסתכלתי נפעמת לאיזה רגע ואמרתי לה- הנה- זהו קסם! כאילו שכל העיר זהרה באור יקרות.
והשיאצואית שהיא ילידת ירושלים וגדלה והיתה ברוב שנותיה בירושלים, אמרה.
זה לא העיר שהיא קסומה. אלא איך שאת הופכת אותה לכזו. כי בך יש את הקסם.
היום עשיתי צהרים איתה (לא עם השיאצואית, השיאצואית לא מעניינת). יש לה מחשבות דפלואיות. זה לא עניין של מגדר הלא תביני, זו את.
הייתי במקום הזה כל כך הרבה פעמים, ותמיד נפלתי עמוק והייתי צריכה להתחיל את המסע הסיזיפי שלי למעלה, משתרכת בבוץ מתקדמת באיטיות מחרידה של סנטימטר אחרי סנטימטר. אי אפשר לטוס לירח כשתקועים בבוץ, גם אם חולמים רק על זה. אבל לא זו הפואנטה שלי. אני חושבת שאנחנו הכרנו כשגם אני וגם היא היינו במקום שלילי נורא, עם המון רע שמופנה כלפי עצמנו בלי אפשרות למשהו חיובי.
עשינו צהרים, וצחקנו מהבדיחות הפרטיות שלנו והיא עשתה לי עיניים בלי בושה ואני, חלפו בי צמרמורות ביחד עם מחשבות של כעס עצמי על הקלות הבלתי נסבלת שהיא יכולה לעשות את זה. לנסות לראות אם היא רואה שהיא יכולה לגרום לי לאבד שיווי משקל. אפילו שישבנו על כיסאות ולא עמדתי, בעצם נפלתי, באותו הרגע ממש איבדתי את השיווי משקל בעיני רוחי ונפלתי. זה כמו שהיא מדברת על הקלמזיות שבה היא שרויה השבוע.
לדפש מוד יש שיר, try walking in my shoes
"you'll stumble in my foot steps"
בכל זאת, מידה 43, גם אני נתקלת בדברים ומועדת אפילו שהרצפה ישרה.
ועכשיו נלך לישון. (כי אני לא עושה שום דבר אחר חוץ מזה). וגם כי חם.
היו לי עוד המון דברים לומר, כמו העובדה שלא יכולתי לבלוע את החיוך שלי כל פעם שראש המשלחת אמר "סשן" במקום פנל. עוד כל מיני בילבולי ביצים על איך שאני תופסת את עצמי בעולם ועל רוחניות. דת ועוד כל מיני נושאים שעלו בפנלים שעשינו עם היפנים.
ועל העובדה שאני פשוט לא סתמתי את הפה, כל השבוע.
כי היה לי כיף. :))
ופתאום, אני מבינה למה אני לומדת יפנית. ופתאום, יש לי חשק לחזור וללמוד יפנית שוב.
ודנדי, המיטה שלי תמיד קוראת לך. רק תבואי. 😄
לילה טוב ישראל. הנה אני בא לעשות פה מסיבה.
*נ.ב.
כל הנשים שבאו במגע עם אטלנטי ופגשו בו הודו במה שאני ציינתי בבלוג לגביו. הוא ראוי ראוי ראוי.
LOL
לפני 19 שנים. 20 באוגוסט 2005 בשעה 22:53
לבבות
ולבבות
ועוד קצת לבבות.
די.
אין סיבה לנפנף מול הפרצוף שלי עם זה. הבנתי. הבנתי. הבנתי.
לבבות, יום האהבה, לבבות.
יופי.
תקציר: אני חרמנית.
לפני 19 שנים. 20 באוגוסט 2005 בשעה 11:12
לפיונה אפל יש ביצוע עצוב נוגה לשיר הזה של הביטלס כשהמילים היחידות שאני זוכרת ממנו הם:
possesing and caressing me
אני חושבת שזה מה שאני מחפשת, שייכות ועירסול. שום דבר לא ישנה את עולמי. והרי אני שומעת את השיר הזה, יושבת בחדר שבו יש שולחן מיטה וארון ריק מבגדים או ספרים. חצי מעצמי בדירה ריקה ואני בדירה חצי ריקה. מחשבות על עתיד ועל אושר ועל זוגיות ועל אהבה (מי קילל..?) ויצירה וח-י-י-ם...!!
מי המציא את זה בכלל? תגידו לי אתם. אני מניחה שבאמת שום דבר לא ישנה את העולם שלי. אני נשארת אני. וזה טוב ליהודים, אני. אולי כל זה נובע מהיום אהבה הדבילי הזה. אני בוהה בלבבות שמעטרים את הלוגו של הכלוב ופתאום זה היכה בי שאולי זה בגלל זה! חה.
אני בוכה המון לאחרונה, לא יודעת אפילו מדוע. לרוב אני כזו מרוחקת. אפילו כשאני קרובה אני עדיין ממוסכת ואני לא חושבת שאף אחד באמת הצליח לחדור את כל השכבות האלה.
אני לא חושבת שהשכבות האלה נועדו שיחדרו אותם.
Fiona Apple
»
Across The Universe
Words are flowing out like endless rain into a paper cup,
They slither wildly as they slip away across the universe
Pools of sorrow, waves of joy are drifting through my opened mind,
Possessing and caressing me
Jai guru de va om
Nothing's gonna change my world
Images of broken light which dance before me like a million eyes,
They call me on and on across the universe,
Thoughts meander like a restless wind inside a letter box they
Tumble blindly as they make their way
Across the universe
Jai guru deva om
Nothing's gonna change my world
Sounds of laughter, shades of earth are ringing
Through my open ears inciting and inviting me
Limitless undying love which shines around me like a
million suns and calls me on and on
Across the universe
Jai guru deva om
Nothing's gonna change my world
Jai guru deva
ודבר אחרון,
אחותי אשר במינכן ואנוכי מנהלות שיחה טרנס אטלנטית (עיר הקודש-עיר הקרח) על דברים מעניינים, סקס מיניות, צעצועים.
כמה מופרכים החיים שלי יכולים להיות?
כמה צחקתי בשיחה הזו. (ויצאתי מהארון על נטיותיי האנאליות. LOL)
למה בכל פעם שאני משוחחת עם מישהו על העובדה שאני מעדיפה סקס אנאלי, הוא מוכה תדהמה. גם אנשים שמיניותם משוחררת בוהים בי בתדהמה. זו תדמית הילדה הטובה שלי? תמהני.
איזה פוסט הזוי, אני מסכימה.
לפני 19 שנים. 18 באוגוסט 2005 בשעה 4:41
של העבודה האמיתית שלי (לא הפרולטריונית) היא אדם פשוט מצויין.
אין לי די מילים שיוכלו לתאר את האישה, ואת האגדה.
אבל היום בעיקר אהבתי את זה:
ד: בוקר טוב, בוסית*? (*השם המלא שמור במערכת).תאמרי לי ב"כן" או "לא" אם אני יכולה להגיע למשרד מאוחר יותר, כמה זה קריטי ונפעל לפי זה.
ב: אין בעיה לא כזה קריטי פשוט מתי חשבת להגיע?
ד: עשר וחצי אני פשוט רוצה לישון קצת אחרי המשמרת לילה, להגיע רעננה.
ב: אני רק צריכה להקפיץ את הבנות, יש אפשרות שתגיעי ב10:15?
ד: בטח. מעולה. נתראה בקרוב.
תבורכי. ולילה טוב לי. הוריי!
לפני 19 שנים. 17 באוגוסט 2005 בשעה 18:25
ונעבור למנת האוננות הוורבלית היומית.
היום מוכתר כאחד הימים היותר הזויים בחיי.
כל היום ביליתי עם יפנים מהוועידה שאני חלק ממנה וזאת למרות שאני נכשלת ביפנית. נו, אז לפחות עשיתי בונדינג עם הילדים משנה אל"ף לפחות ככה הנחיתה לתוך הכיתה של החננים תהיה רכה יותר.
זה מדהים הקטע הזה, העובדה שאני כביכול שנה ג' שמה אותי אוטומטית במקום הזה של פז"ם גבוה. לא יאומן ממש כי כל היום הסתובבתי עם בנות שמבוגרות ממני ב4 שנים שהרגיש כאילו אני זו שמבוגרת מהם.
יא אולוהים, איזה דבר מפגר זה פז"ם. בחיי.
ואז עשיתי את הפנל שלי בנושא הומוסקסואליות וירושלים. אחרי הכל מה יותר קל לי לחרטט מאשר הומואים בעיר הקודש? חה. כאן המקום לציין את העובדה שיפנים, לסביו?ת והומוסקסואליות- לא ממש הולך ביחד וכל הנושא הוא טאבו מטורף.
הפנל הלך מעולה. היפנים היו בהלם קרב ולא ממש ידעו איך לאכול את הנושא, אבל היה שיח, היו שאלות, על כולם יכולתי לענות. ויצאתי ממש מעולה. ישראל הוצגה באור חיובי אפילו שהזכרתי את הדקירות שהיו במצעד, את הדואליות והבעייתיות עם החרדים והקיצונים הדתיים. בלה בלה בלה. יצא ממני כל כך בקלות כל כך הרבה דברים, הלסביות שלי, הדראג קינג. לנסות להסביר מה זה דראג. מה זה ג'נדר. למה דווקא ירושלים.
רשמית הוכתרתי כמלכת הכיתה*
ואז להגיע הביתה מאוחר ממה שרציתי לגלות מליון שיחות שלא נענו מטלפון בירושלים. והודעה מאקסיתי, שתחיה. היא הראשונה שפתחה את הרצף הארוך מדי של שמות, שאפילו לא נכללת ברשימה (למרות שהיא יותר חשובה מרוב השמות בו) בגלל שמעולם לא שכבנו. רומן של כיתה י"א. וזה חמוד. בחיי.
מטח של שאלות לא ברורות בניסיון להבין את מידת הזמינות שלי (מהההההה????) והאם היא יפה בעיני. וזיכרון נשיקה על הפה במצעד הגאווה (מהההה? הרי הייתי מאוהבת בכלל באותה בחורה של אז)
אז השאלה הראשונה: כן. אני פנויה. למה אני פנויה? הערת אגב משהו על הכלוב, ומה אני עושה בכלוב ולמה הבלוג שלי נמצא שם, הרי הוא צריך לעסוק בסקס (לא, לא בהכרח) כי אני מחפשת בת זוג סאבית ועדיין אין לי מספיק ניסיון כדומית ועדיין לא פגשתי מישהי שאני אתן בה מספיק אמון או לא אפחד ממנה ואהיה סאבית שלה.
- אבל אין שם לסביות..
כן אני יודעת את זה. אלוהים, כמה שאני יודעת את זה. עדיין. לא קשור.
-לא מעניין אותך לדעת מאיפה אני מכירה את הכלוב?
לא. אני אגיע לזה אחר כך סיימי את השאלות שלך.
ואז היא מספרת לי על אחת מהפגישות שלנו השנה, משהו כמו אפריל בטח. ושלראשונה מזה שנים מספר היא חזרה הביתה וחשבה על כמה שאני יפה. משהו שקשור למכנס דייגים אדום ולמשקפי שמש (המהממות שלי!) ושהיא כמעט ולא זיהתה אותי.
ואני יפה יפה יפה יפה
כך היא אומרת.
ואני בולעת את המחמאה בשתיקה. אני לא באמת יודעת להתמודד עם זה כרגע. בכלל לא עלה בדעתי. לא חלף באוטוסטרדת המחשבות שממלאות את הראש שלי מזמזמות את מהלכן, לוחשות בשקט, צועקות ברעש, הרבה רעש.
כלום. נאדה.
והשאלות שלה מטרידות אותי. האם אני עדיין לא סגורה על עצמי, האם אני אפגע בה שוב.
מה? מה קשור? אנחנו חברות ידידות כבר הרבה זמן. היא בפאזה של ידידה. פאזה מהודקת במשקולות בטון למקומה. היא הזכירה לי את השיחה שעשינו בפעם האחרונה כשנפגשתי איתה ועם אבא שלי, בשיאו של הדיכאון שלי (או אחד מהם בכל אופן), שזה מה שגרם לה לחשוב עלי כעל אופציה חלופית, פנטזיה בכל הנוגע ל"מה אם אני נפרדת מהחבר שלי". דיברה על זה שאני אמרתי שאני אדם שנורא זקוק לאהבה ומסוגל לתת המון אהבה וזה בדיוק מה שהיא רוצה.
ואז שאלתי אותה מה היא
והיא אמרה שהיא סאבית.
ולדבר אחרון.
כואב לי לראות ידידה טובה שלי, עוברת סרטים שהיא עוברת. ולא ברור לי למה בכלל היא מעבירה את עצמה אותם. אדם נהדר כל כך, מוכשר יפה ודעתני ואלוהים כמה שזה חשוב.
אני רואה אותך ואני כואבת את מה שאת עוברת ואני מתה להגיד לך שאת צריכה זמן לבד ולנער את כל העולם שלך מהאבק הזה שנמצא בו וסתם מעיב על מושלמותו. אבל אני יודעת שאי אפשר ואני יודעת כי אני בדיוק כמוך ולא ברור לי איך אני מצליחה לסחוב את הלבד הזה ועוד בכזו סבבה. לא ברור.
תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב כי אם את לא הולכת לקרוא אותי אני אשלח אותך לקרוא אותי:
יהיה טוב, ואם לא יהיה טוב אז יהיה טוב אחרי שכל החרא יצוף מאיתנו והלאה, הרחק הרחק...
את שומעת אותי?!??! וזהו.
נ.ב. אני מלכת הכיתה. LOL כל הזכויות על הביטוי שמורות לממציאתו- דנדיליון.
לפני 19 שנים. 16 באוגוסט 2005 בשעה 5:27
אני עושה 5 משמרות לילה בשבוע מאז תחילת החודש (אוגוסט*).
כל יום בערך בשעה 05:00 או קצת לפני או קצת אחרי מגיע הספק של ידיעות אחרונות ומביא 20 גליונות.
- 20 של כותרת ו20 של 24 שעות/ממון.
ואני מכניסה גיליון לתוך גיליון. יוצרת עיתון שלם מחלקים מפורזים. זה לוקח 5-10 דקות. לא יותר.
היום נאלצתי לשבת ולקרוא אותו. הכותרות זעקו לי מול העיניים. לא יכולתי סתם להרכיב את העיתון של היום, ולהתעלם מהתוכן שלו. פשוט לא יכולתי.
וכמו מפגרת, אחרי שהתחלתי לקרוא- לא יכולתי להפסיק לבכות.
בחיי. איזה יופי שאין כלב מת בשעה חמש לפנות בוקר, כי בכיתי כמו ילדה קטנה, קראתי עוד חלק מהעיתון ובכיתי עוד.
קשה קשה כל כך הניתוח הזה שהמדינה שלי עוברת. ואין נכון או לא נכון, צודק או לא צודק, והילדים שההורים שלהם כבר פינו את הבית אבל התעקשו להישאר עד בוא הצו.
עושה לי לבכות. ואני אפילו לא עוצרת את הדמעות שלי כי חמש בבוקר והכל.
איזה מזל שאין לי טלוויזיה ואני לא מקשיבה לרדיו, אחרת בכלל. על הקרשים.
בת יענה, כבר אמרנו? זה הולם את הגבעוליות שלי..
:))
ולילה טוב, ישראל.
לפני 19 שנים. 15 באוגוסט 2005 בשעה 12:52
אתמול
ראיתי בחורה שמצאה חן בעיני.
והמשכתי ללכת.
בכיכר ציון אני וא' (שהייתי סוף סוף אמורה לבוא אליה לבית החדש, לזמן איכות משותף) נתקלנו בש' ומכר/ה שלה (לא ראיתי מרחוק). למעשה, א' וש' הן הגיבורות מהפוסט שמחקתי. אולי זה צדק פואטי.
וליוויתי את א' שהיה לה כבר מאוחר, וקבעתי עם ש' בביתה. היא על טוסטוס, המכר/ה איתה ואני על האופניים.
המכר/ה כך מתברר היא מכר. ראינו את הסרט ממבו איטליאנו והיה נחמד. גם המכר מאוד מצא חן בעיני.
והמשכתי ללכת.
לפתע אני מתוודעת לעובדה שאני נמשכת לטראנסים (בגלל שכבר היה לי קראש על טראנס כשהייתי בנסיעה לניו-יורק, מרץ האחרון). אולי זה בגלל שמניצים בי יסודות טראנסים, או לפחות קווירים הרבה יותר ממה שאני חושבת או מודה בזה.
אבל העובדה הכי מטרידה (חוץ מזה שהמשכתי ללכת.) היא, שאני לא באמת שייכת לשום מקום.
כשהייתי בת 6 לא הייתי שייכת באמת כי הייתי ילדון. כשהייתי בת 16 אז לא הייתי נשית מספיק. לא הייתי סטרייטית מספיק. אחרי 16 וגילויי הלסביות, ביסקסואליות, קהילה וכו' כשלרגע קטן היה נדמה שאני כן מוצאת את מקומי- עכשיו אני לא לסבית/פמיניסטית/בוצ'ה/טראנס מספיק.
ובהיבט של הקהילה הנוספת שנתגלתה בפני, הבדס"מ- אני חסרת ניסיון, לא בוטה מינית מספיק, לא פורנוגרפית מספיק. לא סגורה על עצמי מספיק (למרות שזה נורא לגיטימי*)
לא מספיק.
נקודה.
אז שכולם ילכו לאלף עזאזל. אין באמת כזה דבר שייכת. וגם אם אוותר לבדי,
נכון, החברה שאהיה בה (לבדי) תהיה שיפוטית ועם הרבה דיעות קדומות, אבל לפחות היא תהיה אינטיליגנטית.
חה!
או תתיימר להיות כזו.
בברכת הזורעים בדמעה, ברינה יקצרו.
דפ.