היורדים- נפולת של נמושות

כרגיל דפלואו הפרולטר האמיץ שבה אל ביתה לאחר משמרת לילה מייגעת. דומה שכל משועממי ירושלים בצורה לא מובנת, מוצאים את דרכם אל תחנת הדלק בה אני עובדת ובעיקר כשאני רוצה רק לשבת על השיש בחנות, לקרוא ולא לעשות שום דבר מיוחד, כיאה למשמרת לילה כהלכתה. אבל לא. ערב 9 באב מה שאומר שאין שום מקום אחר, חוץ מבחנות היילו שבה אני עובדת. נו, ניחא.

עליתי במדרגות אל הדירה שלי, ארגזים מלוא היד, וריח בושם נשי ניכר היה בחדר המדרגות. זה עשה לי להיאנח. אני רוצה מישהי אני פשוט מדחיקה את זה. אני שוחקת את עצמי בעבודה כדי שזה בכלל לא יהיה אפשרי להכיר מישהי.
אתמול היתה אצלי מכרה מהאוניברסיטה. בחורה חכמה נורא, שחשוב לה נורא להוכיח את זה שהיא נורא חכמה. נקרא לה הסאבית של יואב למרות שהיא לחלוטין לא סאבית או בדסמית. אני מאוד מחבבת אותה ובה בעת אני נזהרת שלא להתקרב יותר מדי. כרגיל, כל אימת שאני בשיחה אינטימית עם אחת מחברותי הלסביות אני מוצאת לנכון להדגיש את העובדה שאני לא במירוץ, שאני שלמה שלראשונה בחיי נחמד לי עם הלבד. וזה נכון. באמת נחמד לי עם הלבד. אבל אמרתי לסאבית של יואב (שוב, היא לא באמת סאבית, כך נקרא לה פשוט) שאני לבד כרגע כי אני רוצה בת זוג בדסמית ואני יותר ויותר נעשית דומית, אך יחד עם זאת אני חסרת ניסיון וזה שם אותי במקום מאוד בעייתי.
א. באמת מפחיד אותי "לחפש" מה גם שזה זמן מה שאני מכירה את בנות זוגי מתוך החיים. (אולי בגלל זה יצאתי עד עכשיו עם סטרייטיות הממ.. איי וונדר) ואני לא רואה את עצמי מכירה מישהי בדסמית שתיפול עלי באמצע החיים סתם ככה. (מצד שני אפשר לטעון אותו הדבר לגבר אישה שהיא בת זוג שמחפשת אישה כבת זוג).
ב. אני עוד לא מוכנה באמת לקשר בדסמי. אני צריכה בת זוג שתדע להוביל אותי ולהיות מובלת גם יחד.

זה מעין אוקסימורון, אני צריכה סאבית נחושה בדעתה. וזה קיים אין לי ספק, אבל למה שסאבית כזו תרצה להיות עם דומית לא מנוסה? הא?

אה, וגם כל הדברים האחרים שבדרך כלל מחפשים בבת זוג, יפה חכמה מוצלחת ובעיקר מצחיקה. וזה הרי נורא קל למצוא כידוע (לא)

לא קשה, נכון? בכלל לא.

קצת אירוני שהשיר שמתנגן לי כרגע ברקע הוא "כשתבוא" של יונה וולך. כמה סשני שיר יכול להיות?
אני חסרת סבלנות לשירים בדרך כלל, אבל די מדהים לקרוא את השיר הזה.

כשתבוא- יונה וולך

כשתבוא לשכב איתי
תלבש מדים של שוטר
אני אהיה העבריין הקטן
אתה שוטר
תענה אותי
תוציא ממני סודות
אני לא אהיה גבר
אני אודה
אשבר אזמר מיד
אסגיר את כולם
תירק עליי
תבעט בבטני
תשבור את שיניי
הוצא אותי באמבולנס
אל העתיד
אל המחר.

****
כשתבוא לשכב איתי כמו שופט
****
כשתבוא לשכב איתי
לבש גלימה של שופט
אני אהיה הנידון הקטן
אתה הרי כל כך אוהב להתחפש
לכל הזדמנות יש לך תחפושת אחרת
אל תתפשט עטוף אותי בגלימה השחורה
ומתחתיה היה ערום
הכנס אותי
אני אהיה הנידון הקטן
העבריין האכזיסטנציאלי הנפשי
זה הדן עצמו
למיתה נפשית אלף ביום
אני לא אחיה חיי נצח
אני אמות ברגע הבא
סר זהות כנווד מצחיק
היה החוק
חבוש פיאה נוכרית על ראשך הענק
זיין אותי בעמידה
הכנס לי שלא אדע איפה אני
את המשחקים האלה
שרק אתה יודע לעשות שחק
אחרת לא אזכור שזה אתה
אחרת לא אדע מי אתה
עשה שאדע.

אין לי שום דבר חדש
יש לי קומיקס שהתחלתי לעשות. כן, התחלתי קומיקס ואפילו שאני לא יודעת לצייר, הומור פלאי אין לי. עדיין. דווקא. הקומיקס הזה היה צריך להיעשות תוך כדי ארוחת צהרים עם טעם של פעם, במסעדה שקיימת מאז 1945 עם איורים של שלום חנוך ויהונתן גפן שמוטבעים בתפריט המחודש. אבל זה לא קרה. לדעתי הייתי צריכה להתחיל אותו כדי שהוא ימשיך במסעדה הזו. ארוחה מופלאה זו היתה. וזה מצחיק אפילו לא חשבתי על זה בזמנו, אבל תכננתי ללכת ל"שניצי" שזה מקום שפחות או יותר מגיש את אותו האוכל, עוף, שניצל, מאוד פשוט. אבל לא ידעתי מה שותפתי לצהרים תרצה לאכול, ויצא שהגענו למסעדה הזו ואכלנו שניצל בגודל אוסטריה בערך. נהדר, בחיי...!
משמרות לילה. מלבד האנשים ההזויים שמשמרות הלילה מפגישות אותך איתם (בין השאר אנשים מפחידים לעיתים) משמרות לילה הם הזדמנות מצויינת לזמן איכות עם עצמך ולחשבון נפש והתבחבשות עצמית.. לא שזו חסרה לי. אז התחלתי לקרוא את ספרה של ברברה טוכמן שללא ספק הולכת להיות הגיבורה החדשה שלי (ברברה בואי נעשה ילדים, והרבה) בפוסט הבא נביא לכם פנינות מעטיה של ברברה. בשעה שלוש לפנות בוקר, קראתי קצת מהמוספים שנגעו בהתנתקות ועלו לי דמעות בעיניים. הניתוח הקשה הזה שהמדינה עומדת לעבור, הנה הוא בפתח. המציאות עומדת לדפוק על דלתות של כל כך הרבה אנשים שיצטרכו לעזוב את הבית שלהם. ויפונו בכוח, אם לא יואילו לעשות זאת מרצון. איך אדם יכול לעזוב מרצון את הבית שלו? אני מנסה להיזכר ביום שבו אני עזבתי את הבית שלי. מוזר, אני לא זוכרת את היום הזה. אני זוכרת את היום שבו עזבתי את הבית שאימא שלי שכרה בזמנו, לירושלים, 500 שקל בכיס- אני בעיר הבירה, עושה קראשינג אצל אחותי. מגלה את עצמי באמת לראשונה. מתאהבת ביצור הזה- שהיא ירושלים.

עוד מעט ואני אעזוב את הדירה הישנה שלי, ואעבור לדירה חדשה, עם אמבטיה נורמלית ושותפה נורא מגניבה שאני עדיין חוששת מעתיד היחסים בינינו, כיוון שאני לא לחלוטין מכירה אותה, וטיב אנשים- שינוי. זו הולכת להיות הפעם הראשונה שאני אעבור דירה שלא על מנת לעזוב אותה בחלוף שנה. אני כבר 4 שנים מיחוץ לבית והספקתי לעבור 6 מקומות מגורים, מעתלית לירושלים, לחיפה לירושלים, ועוד כל מיני דירות בתוך ירושלים. שמח.. אפשר להגיד שאני נוודת. פתאום חשבתי על מר אטלנטי שהוא אדם בלי שורשים, כמו שדנדי אומרת, שורשיו טמונים בתוכו, בתוך עצמו.
איזה מעולה זה יכול להיות. לא להיות תייר כמו להיות אדם חוקר, נוסע תמידי. אדם שחי על מזוודותיו. ראיתי איך הוא עושה את זה. מחשב נייד, הארד-דיסקים ניידים של 400 ג'יגה כל אחד. וזהו. מה אדם צריך מעבר לזה? יש לו סרטים, מוזיקה, ספרים הכל בתוך הנייד. קומץ בגדים, ממילא הם לא חשובים. זה לא שהוא נווד. הוא משתקע לתקופות של שנים במקום כזה או אחר, הרי הוא בארץ לאיזה 5 חודשים. 4. זה לא שכל שבוע הוא עובר מקום.
אבל הוא חי על מזוודותיו. ביתו שוכן בתוך עצמו. מדהים. לא, זה לא מדהים, יש מילה לזה באנגלית- Mesmerising.
תמיד אהבתי את המילה הזו. אני תוהה לעצמי אם גם אני אוכל להיות ככה, Derelict Daughter. דרליקט. עוד מילה יפה.

מוזר, חשבתי שאין לי על מה לכתוב היום. לילה טוב ישראל, דפלואו- עדיין חיה, על מלוא המובן המחייב של המילה הזו: "לחיות".

אחת דפלואו תשושה.
אחד מבחן שבדרך
אחד מבחן שהיה וכבר נתקבלו תוצאותיו הדפוקות (כי אני נכה) אבל עברתי גם זה משו.
אחד בלוג, מידרדר, אבל יהיה יותר טוב. באמת.
אחת אחות שנמצאת בארץ זרה וגרמניה. (אבל מקדימה את הטיסה שלה כדי שנוכל ללכת לפול פרטי לנשים בלבד באילת של שלושה ימים! וגם זה נכלל במכלול האחד מי יודע שלנו)
ואחד יום של חופש שינוצל; כדי לבצע החלפת ספרים עם דנדי, ברברה טוכמן "ראי רחוק" הנה אני באה! ינוצל כדי לפגוש את זואי ולעשות לה הרבה נעימים! (הנה זואי, וידוי מרגש ואינטימי על מערכת היחסים הא פ ל ט ו נ י ת שלנו)

ובעיקר אחד של לילה בו אני אלך לישון. לא עשיתי את זה מאז יום שישי אני חושבת.

בחיי. עולם הולך ונעלם.

מה שמלמד אותי שלא כדאי ללכת לישון באמצעו של יום. גם אם הגוף דורש.
אני לא יודעת כמה שיחות עשיתי עם כמה אנשים מיתוך שינה. אבל אני לא זוכרת כלום. אני חושבת שהיה משו עם הבעל בית על התיקונים בדירה. אולי גם עם עוד כמה אנשים. אני לא יודעת.

היום חלמתי שני סיוטים נורא מוזרים שהיו נורא אמיתיים.

לפני יומיים מחקתי פוסט בגלל שהוא הוציא לפומבי רגשות שלי בעקבות שיחה אינטימית וזה היה לא במקום.

החלום היה שחברה נורא טובה שלי מתקשרת אלי והיא נורא כועסת, ובחלום אני מצטמררת, מנסה לסדר אבל הכל הרוס. איום ונורא, אני שונאת כשכועסים עלי.

החלום השני שהיה מיד לאחריו, אני מחזיקה דף נורא יפה שכתוב עליו סיפור שלי, והדף מכהה וחלקים ממנו משחירים ונשרפים באיטיות. לא שריפה של להבות כמו פסים קטנים שמכלים את הדף. ואני מניחה את הדף כדי להכניס אותו לכלוב שלא ייעלם ואז,

במציאות, בפועל- קייל התקשר והעיר אותי. בובי.

אני נורא הפוכה מהסיוטים האלה, הבטן שלי הורגת אותי בבחילה.

מתקשרת לידידה אחרת, היא מרגיעה אותי קצת (שוב תודה) ומפנה אותי להתקשר ולטפל בזה. ואז למעשה תיבחן החברות שלי ושל מושא הסיוט.

הידידה שחלמתי עליה צוחקת, אומרת שלא דיברנו מיתוך שינה, שחלמתי. ושזה נורא מצחיק לראות אותי אכולת רגשות אשמה.

עכשיו יותר מטריד אותי החלום על הסיפור שנשרף. אני עסוקה תמידית בסיפורים שהולכים לאיבוד, לנצח. החשש הזה, שיש משו בר תוכן ממשי, שלא יהיה יותר. ומעבר לזה שלא יהיה יותר, לעולם לא ניתן יהיה לשחזר אותו.
זה מעסיק אותי מאז כיתה ד' בערך. כי אז התחלתי לכתוב. ואין שום דבר ממה שכתבתי בכיתה ד'. ואת כל השירים המפגרים של כיתה ז' שרפתי. חה.

למדתי לא טוב למבחן הזה אבל אני מקווה שיהיה בסדר.

מקסימום- מועד גימל. משהו מדהים הקורס הזה היה אחד המשמימים בחיי, המרצה, שיהיה בריא, גבר מבוגר וחכם מאוד, עם יכולת העברת החומר הנלמד- אפסית. בתור מרצה הוא על הפנים, אבל אם היו לי את הסיכומים מהדפים המצהיבים מהם הוא מקריא לנו, הייתי בשמיים.

דווקא סיכומים טובים היו לי לשמחתי. 11 בלילה, מסיימת שיחה עם אחות גדולה. ואז המסע הארוך אל עמק הידע. הקורס הזה מרתק! חי נפשי. החומר הלימודי פשוט מרתק. רק חבל שנרדמתי כל הדרך אל הבנק. ארבע בבוקר חמש בבוקר, שש ובשבע, קמתי לבד. בלי שעון. כמו בימים הטובים.

מסקנותי פוסט המבחן הזה הם: הרבה יותר עדיף משטרים דיקטטורים מכיוון שככה צריך לזכור רק שם אחד או שניים במקרה הכי גרוע, ולרוב הם קרובי משפחה, נגיד קים איל סונג ואבא שלו. והם גבר גבר אחד אחד על כל הנוראות שהם עושים. מי בגלל הטרור הגרעיני ומי בגלל דרכי כינון המשטר שלו. ככה שגם מעשיהם קל יותר לזכור, זה תמיד כרוך בהריגה של סטודנטים. שזה אני, אני חושבת.

ונסיים בנימה אופטימית זו.

יא, בלי ששמתי לב, חזרתי להיות סטודנטית. מי היה מאמין.

עד עכשיו היה לי נוח לחשוב שכל מי שקורא אותי פה (לאט לאט אני מבינה שיש כאלה יצורים)
מגיע מפה. מה שאומר קומץ של אנשים שבאמת מכירים אותי במציאות והרבה מאוד אנשים זרים.
תחושה טיפשית ולא חכמה של אנונימיות.

זה בגלל שאני שוכחת שאני מפיצה את הבלוג של לכל עבר או אולי מניחה אוטומטית שמי שקיבל לינק לא יטרח לקרוא. כי הבלוג, הבדס"מ זה מפלט שלי בזמן האחרון, תהליך מחשבתי מזכך נפש שלוקח אותי למקומות נחבאים ומקנה לי שלווה (וזאת מבלי שאפילו נהייתי בפועל בדסמית עדיין... טוב נו) אז אני חולקת את זה עם אנשים.

ואז אני מגלה שקוראים אותי ממש.

ולפעמים זה לא טוב.

בכל מקרה כנראה מיסוך לא מוצלח שלי, אצבע קלה על המקלדת, מחקתי פוסט שלא היה אמור להיות כתוב כאן.

כי כנראה שהוא לא אמור להיות כתוב כלל.

ואני ממש מפגרת.

איפשהו בתוך כל הבילבולי שכל אוננות ורבלית שלי, הנחתי, שלאף אחד לא באמת איכפת ושזה רק מילים.

כל יום לומדים משו חדש.

כנראה שכן קוראים אותי, וכנראה שכן יש השלכות למילים שלי, עכשיו השאלה היא רק איזה השלכות ואיך אני הולכת להשתמש במילים האלה, כדי לעשות איתם טוב. נגיד דיונים חוצי גבולות על אוננות, פנטזיות ועוד כל מיני ירקות. בנאלי. או דיונים על זיונים שלא היו ולא יהיו. או התבחבשות שכזו בתוך עצמי בלבד. (למרות שחשבתי שזה מה שאני עושה עד עכשיו, נו שוין).

במובן מסויים אני מניחה שאני מתאבלת על העובדה שאני לא יכולה לכתוב את כל העולה על רוחי. כי במובן מסויים זה לא לגיטימי, כי אני לא כותבת רק לעצמי ובכל זאת בלוג זו סוג של במה פוליטית עם נגישות סביבתית שהיא כבר לא כל כך מוגנת. וכשאני פורצת אותה, כנראה שהיא נותרת פרוצה.

סילי דפלואו. כל כך הרבה יש עוד מה ללמוד.

נו שוין.

לא הולכת למועדון ההומואים היום. אחותי הגדולה העירה אותי ואני הולכת ללמוד כל הלילה. הוא שנאמר- לקיחת אחריות על חיי. איזה כיף זה תירוצים טובים נורא כדי שלא יהיו לך חיים, כשאתה לא רוצה כאלה. עכשיו לרוץ לעשות קניות בסופר.

1 שישיית רד בול בבקשה. זה סם הלימודים האולטימטיבי.

פעם גם עשיתי רשימה של הדברים האלה. אחד מהם זה לפרוש ידיים תוך כדי נסיעה בשלוש לפנות בוקר ולהרגיש את הלילה, רך וקפוא על העור.
אבל היום אנחנו נדבר על נושא שאהוב על כולנו: מוזיקה.

אני נורא אוהבת מוזיקה. נורא. זה חלק שהוא מהותי בחיים שלי. לא מהותי בדרגות של אני חיה ונושמת וחולמת מוזיקה (כאדם יוצר) אבל בערך כל דקת ערות אני מחוברת לאייפוד שלי ובלילה המחשב מנגן עד הבוקר.

אני אוהבת לחיות.

לפני עשר דקות חברי הטוב מזה עשור שנים שנקרא לו הרצליה, העיר אותי (תודה לאל כי עוד מעט משמרת ולא הייתי קמה) ואמר לי שהוא החליט ללכת לג'אז בים האדום ליומיים האחרונים ושנראה לו שהפעם הוא יעשה קמפינג. ואז הוא אמר לי את המחיר. ליומיים. נפלה לי הלסת. תוך כדי דיבור מנומנם, אמרתי לו שאין סיכוי שאני אעמוד בסכומים האלה. ועוד כל מיני מלמולים על כמה שאני מתבעסת שאני לא אוכל לבוא איתו, ושזה יכול היה להיות כל כך מגניב ובלה בלה בלה, נמנום נמנום. מחשבות על לחזור לישון, אבל מאוחר כבר וצריך לקום. טוב.

ועכשיו התעוררתי. התקשרתי אליו בחזרה והבטחתי לו החזרי תשלומים החל מעוד חודש. או בעברית:
"על מה לעזאזל חשבתי?! ברור שאני באה, פאק המחיר. אני ילדה בת 22.5 וחיים רק פעם אחת.

אנחנו הולכים לעשות קמפינג ויומיים של ג'אז אד שייצא לנו מהאוזניים (כמו שקורה בדרך כלל) והרבה יין טוב, ואוכל וחום של אילת. ים מים אדום של הר.
רק לזכור לעשות משמרות כמו שצריך כדי לא לדפוק את זה.



ובנימה אופטימית זו (או אם לצטט את הרצליה: "טוב אני אעדכן אותך כשיהיו לנו כרטיסים")

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאני הולכתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת לאילתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת!!!!!!!!!!!!


יא כמה שמח יש בפוסט אחד.

המון.

ושכולם יקפצו! או או או ! קופצים לאילת! ושכולם יקפצו!




והערת אגב אחרונה: הולכים לראות את מאדים בעין בלתי מזויינת בסוף החודש. השיא יהיה ב28 לחודש.

ב25 אני באילת ואין מקום קלאסי יותר מזה כדי ללכת לצפות בכוכב האדום אדום הזה מאשר סביב חולות ואש של קמפינג וזיעה וג'יפה של יומיים. בברכת "לעד" לכולם!

"לעד!"

אבא קצת ייגע אותי.
על הבוקר, מוקדם מדי, ראש פועם בכאב, כועס על חוסר שעות שינה, שאר הגוף מסונכרן עם הראש, כועס על המיטה הזרה, על השמש החזקה מדי, על הרעש. לא חולפת חצי שעה ואני כבר יוצאת. אין לי כוח. אבא שלי מנהל פגישה של וועד בית והכל בקול רם מדי, דו שיח של חרשים. הרבה חרשים. אולי אני לא בת טובה. אבל אני צריכה אוויר. אני צריכה לנסוע. אז אני הולכת.
כל כך הרבה רעש. אין זמן להתאפס על עצמי.

אתמול פגשתי חבר ילדות, אנחנו מכירים כבר עשר שנים. עשר שנים שלא השתנה שום דבר. הוא מדהים אותי לפעמים. אני בעיקר לא מבינה אותו. אתה בהרצליה? יש לך רישיון כבר, נכון? אני ברעננה. בוא ניפגש. התגעגעתי אליו כל כך. נפגשנו בכיתה ז' בצופי ים ואיכשהו כל קיץ יצא שהיינו באותו האוהל בקורסי קיץ של צופי ים שעד היום אני מאמינה שהם יותר טירונות 07 מקורסים שמעבירים ילדים קטנים. ולהיות מוצמד לעוגן עם שפשפות מטורפות בכפות הרגלים. בעיקר פציעות. הרבה פציעות. (אבל הייתי בהווה ועכשיו. די לנוסטלגיה!) הוא בא. חותם של זקן צרפתי על הפרצוף. מוזר נורא לראות אותו פתאום איש גדול. מה זה אומר עלי? אישה גדולה?
"אז איך זה שעד עכשיו לא היתה לך אף פעם חברה? אני לא מבינה את זה. זאת אומרת, זה יפה בעיני אבל אני לא מבינה את זה".
הוא לא מצא מישהי ראויה עד עכשיו. לא יודעת למה מוזר לי להכיר מישהו בגילי שהוא כמעט בטוח בתול. בגלל שהאחת הנכונה לא הזדמנה לדרכו. אדם טהור. פסגת חלומותי. מגיעים לדירה של אבא שלי, אבא עסוק בלפלרטט טלפונית עם מכרה אינטרנטית. ניגשת לסדר את המצרכים שקניתי לו בסופר. חותכת בירקות. מדברת עם חברי הטוב שלא ראיתי איזה שנה. סיני. אני מכינה לאבא ולנו סיני. יצא מוצלח. לא רע. אבל בהחלט לא מדהים. גם כן טבחית. מדהים אותי לראות את החבר שלי אוכל אוכל שאני הכנתי. תמיד הוא לא אוהב לאכול משהו שהוא לא בשר או לא יודעת, מנה ראשונה. אין כזה דבר ירקות. לאכול ירקות זה בזבוז זמן. נורא תסכל אותי תמיד להכין לו אוכל כי אני לרוב מבשלת צמחוני. אז החבר הטוב שלי מעולם לא היה לו מה לאכול אצלי.
הוא לא מתלונן על האוכל. כל כך מנומס. כל כך פאקינג מנומס. תצעק קצת כוסאומו! זה מה שתמיד הציק לי בו. הוא לא צועק מספיק. הוא לא מתעצבן אף פעם. אני חושבת שבעשר השנים שאנחנו מכירים, לא ראיתי אותו פעם אחת יוצא מגדרו סביב משו. גם לא סביב משו חיובי. אבל אני אוהבת אותו נורא. והוא אדם כל כך טוב.
הפגישה עם אימא הלכה מעולה. ישבנו ביטבתה בעזריאלי, ועשינו בוקר. מדהים איך גם אבא וגם אימא נמצאים בשוק הפנויים פנויות ביחד. לשניהם יש חוויות של יציאות ראשונות. זה כל כך מצחיק.

רק אני בלי סקס, בלי חיים בלי כלום.

איפה מוג'ו איפה??? אולי עדיף ככה, לפחות יש לי שקט. שמחה.

אחרי אימא פגישה עם מר אטלנטי שהגיע מלווה בבוסית לשעבר אותה אני מעריצה ואוהבת נורא. הוא לא הבין איך ייתכן ואנחנו לא חברות וניסיתי להסביר לו שהיא תמיד מאוד נזהרה שלא להתחבר איתי יותר מדי. מאוד הקפידה לא לחשוף מעצמה כלום. אני מצחיקה את עצמי. היא לא חושפת את עצמה יותר מדי אבל נורא חשופה ואני חושפת הכל אבל לא חשופה בכלל. אחרי שבררנו סביב המחשב שלו, ראינו את הסרט פריץ החתול שזה ללא ספק הסרט הכי מצחיק עלי אדמות. רק חבל לי קצת שאני עייפה ולא מרוכזת כמו שאני בדרך כלל + תוספת של זיעה בריאה כי אני לא רגילה לאקלים כל כך לח כמו בתל אביב. הוא ביקש שאשלח לו ול ו' לינק לבלוג. המממ... היום שלחתי גם.

מה זה אומר? שמטעמי חוסר רצון להיחשף אני לא יכולה לכתוב עליו? תמהני. סביר להניח שהוא לא ייכנס.
או שאני אשאר בהכחשה. (אני טובה בזה, להזכיר).

חה!חה!חה!חה! יש לי קראש על אטלנטי! זה היסטרי . בחיי. אתמול התקשרתי לאקסיתי אחרי מחשבות על חתונה (לא קשור לאטלנטי וכן קשור) ושיתפתי אותה בבדיחה היסטרית שבטח אם אני אתחתן יהיו הופעות של דראג בחתונה.
LOL
היא התפקעה מצחוק. גם אני.

ועכשיו, אחרי משמרת לילה מתישה, ומשמרת בוקר במשרד. כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה ללכת לישון.

ומה שהולך לקרות יהיה נסיעה לרעננה באמצע החיים (בטח אתעלף באוטובוס כמו בזמנים הטובים של פעם)

וגיוס מיטב ההומור והאמפטיה, מחשבות חיובית כדי לנסוך בחבר הנפש שלי. אבא.

העיקר שיהיה טוב. באמת.


כי שום דבר אחר לא באמת חשוב. לא הזוגיות, לא הג'נדר בלנדר. לא כל החרטא הזה. קשיים בעבודה בלימודים.

זה הכל קטן קטן קטן כל כך פיצפון לעומת הדבר שהוא הכי חשוב כרגע וזה:

:אבא, תרגיש יותר טוב ותשלח קארמה לעין שלך שתתאחה כבר. צ'יזס.

ודווקא אמא שלי יצאה בנאדם מכל הסיפור. הייתי צריכה להתקשר אליה כדי לתאם פגישה למחר והייתי כל כך נסערת ששיתפתי אותה בזה שהוא בבית חולים. והיא ממש היתה בנאדם והרגיעה אותי. ואמרה לי שיהיה בסדר. בחיי, ימות המשיח הגיעו.

עכשיו ביי שלום. מחר מחרתים וביום שאחרי אני עושה משמרות לילה עד תצא נשמתי. אולי אני אסיים ללמוד למבחן בית בעקבות כל השמח הזה.

אני לא יכולה להמשיך ולקרוא לעצמי לסבית.

לא כשאני כל הזמן מתאהבת בגברים.

היום פגשתי גבר ראוי. בחיי, זה גבר ראוי.

הכרנו טלפונית לפני שנתיים וחצי (ייתכן שלפני שלוש שנים). הוא התקשר לדרוש בשלום הבוסית שלי. היא לא היתה וניהלנו שיחה של כמה דקות, טרנס אטלנטית. מאז אני שומעת עליו, הוא שומע עלי.

אבל כדאי להתחיל בהתחלה.
משמרת בוקר. הקפצה למשמרת לילה, ללכת לישון, לנסות להירדם. נו. קדימה. שיט! שכחתי את הכביסה במכונה! לא נורא. תודה לאל על מי שהמציא את המרכך. מריחה מדהים הכביסה שלי.

שינה טרופה של אמצע יום בלי שאפשר לעשות חושך (ממו לעצמי- לדבר עם אפולו שיביא לי כיסויי עיניים של אל-על) צלצול. הבעל בית מגיע. פגישה. חוזה. נעים מאוד. איפה השותפה שלי כשצריך אותה? מגיעה, היא נראית קורנת. הגרוב של הדירה החדשה כל כך נעים וטוב. הולך להיות שמח.

טלפון. קבענו, שינויי זמן ומקום. כן בשוק לא בשוק. ניפגש פה ניפגש שם.

אני בדירה החדשה שלי. תגיע לרחוב מספר כזה וכזה. פותחת את הדלת. מעולם לא נפגשנו ואני כבר אוהבת אותו. והוא גבוה נורא. משום מה חשבתי שהוא יהיה שמן. הוא לא. החתימה מתארכת. הוא מסתובב בדירה שעוד לא שלי. עוד לא עברתי דירה וכבר אני מארחת בה אנשים שאני לא מכירה אבל אוהבת כי דיברתי איתם שיחה לפני שלוש שנים בטלפון.

ישראל לונדון.

ישראל ישראל.

לוח זמנים. הוא נפגש עם חברה משותפת שלנו בעוד שלוש שעות. אוכל. חייבים לאכול. לא אכלתי כל היום.
הולכים לרחמו בשוק. אורז חומוס צ'יפס סלט. תמיד יוצא שהאוכל הכי פשוט הוא הכי טעים. שיחה על החיים. על בדס"מ. על סמים. על לרמות רשויות. תארים אקדמים. חו"ל.

אירופה בעיניו אל מול ישראל מצטיירת באופן הבא.

ישראל זה כמו בריכה קטנה וחמימה שנורא נעים בה. כמו נשיקה בשפתים סגורות. זה נעים כי אתה לא יודע יותר טוב. אירופה מכריחה אותך להתנשק בפה פתוח, עם הלשון, כל הלשון, והפה פתוח לגמרי.

קרטיבים. גלידה. סרט אדיר של טים ברטון "למוני סניקטס" שהורדתי בגללה אבל השארתי על המחשב בגללי.

עושים סשן של תמונות מצחיקות עם פתקים לחברה שנמצאת בברלין ועצובה בגלל שכל השותפות שלה עוברות דירה והיא מרגישה בודדה.

ל-ו' - תמונה אחת.
אנחנו- תמונה שנייה
אוהבים- תמונה שלישית.
מחבקים- תמונה רביעית.
אותך- תמונה חמישית.

קדימה לשלוח. זה בטח כל כך ישמח אותה לקבל את האימייל הזה. אני מתה כבר לקבל תשובה ממנה.

וואו. איזה גבר מרשים. איזה אנרגיות מטורפות פנימיות חבויות שם. איזה כיף.

זוהי לי פעם ראשונה שאני ממש עצובה להכיר גבר בצורה אפלטונית ולא מעבר.

אני חושבת שזה בגלל שהוא מטר תשעים ושתים. יא. לסבית בכאילו. זה מה שאני. חה!

נ.ב. בקרוב נמצא את המוג'ו שלנו.