אבל זיבי.
יש מגיב סדרתי שלא מבין רמזים למרות שאני מבקשת יפה שיעוף מהבלוג שלי.
האם אני צריכה סיבה כדי לבקש ממישהו לא להגיב? או שמה, העובדה שזה הבלוג שלי, חתיכה קטנה ממני, מקנה לי את הזכות לומר לו (ולכל למי שלא בא לי שיהיה בתוך המקום הקטן הזה שהוא אני) שיילך לכל השדים והרוחות.
האם בלוגים זה שייך לכולם, או שמותר לבעל הבלוג להחליט מי מגיב לו ומי לא? זה דיון שמאוד הייתי רוצה לראות מה ייצא ממנו.
חוץ מזה, החלטתי שהיות והקהילה הבדסמית הקווירית כאן, גדולה בערך כמו מספר החצ'קונים שלי (אין לי הרבה חצ'קונים, אגב) שאין לי מה לרצות מערכת יחסים עד שאני אטוס לחו"ל. ויפה שעה אחת קודם. עכשיו רק נשאר המממ.. שנתיים לסיים את התואר.
שואה.
שואה גדולה.
ודי לנבוח על עצים שלא באמת נמצאים שם.
ווף! ווף!
סטירה, בומבה לראש זה מה שאני אביא לך. סעמק ערס. חרמנית מפגרת קטנה. לא נורא, יעבור לך. זה קטע הורמונלי כזה.
לפני 19 שנים. 30 בספטמבר 2005 בשעה 21:53
