היורדים- נפולת של נמושות

שהיה והחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה אמן.

הבוקר נסעתי מהבית של ג'ורג' בצפון המרגיע, אל קליניקת האבחון של דר שבתאי מזרחי.
בחיי, ככה קוראים לו, אתן ואתם מוזמנות ומוזמנים לעשות חיפוש. הוא אחלה. הוא גרם לי לשנוא את פני שהיא הפסיכולוגית התורנית בבית ספר כי היא כל כך לא עזרה לי וכעסתי עליה כי אחרי האבחון איתו באמת שציפיתי ממנה שתחשוב קצת מחוץ לקופסא. אבל לא חשוב. למה בכלל ציפיתי ממנה שהיא תראה את מה שהיה לו כל כך ברור. אני מניחה שזה הבדל בין פסיכיאטר לפסיכולוגית.

אז הוא אבחן אותי. במשך שעה ומשהו דיברתי על כל מיני דברים שהוא שאל. קצת חומר רקע על האקסית השקרנית הביצ'ית מהגהנום אבל לא יותר מדי שלא יחשוב שהיא הסיבה שאני לא מצליחה להתרכז ותכלס, היא לא הסיבה, קצת על הלימודים באוניברסיטה בישראל, בבית ספר, באוניברסיטה כאן. קצת על הצבא, על ההתקפים. על ההיפראקטיביות שאיכשהו תמיד היתה ברקע אבל באופן עיוור משהו אף פעם לא חשבתי על זה שזה לא נורמלי.

הרגלי שינה, חוסר שינה, דפוסי אושר דפוסי דיכאון. אובדניות. מתי לאחרונה חשתי אובדנית. ניסיתי להסביר לו שהיתה לי תקופה של אובדניות בצבא אבל אחרי שתי פגישות עם הפסיכולוגית הבנתי שזה לא זה ופשוט המשכתי קדימה. אני מניחה שהוא רצה לבדוק אם יש לי מאניה דפרסיה ואפילו אמרתי לו שחשבתי על זה במרוצת כל השנים אבל לא נראה לי שיש לי מאניה דפרסיה. הוא אמר שיש כל מיני סוגים שונים ומגוונים של בי פולר ויש אנשים שחווים מאניות בלבד ותקופות שהם סתם נורמלים, האפים בלי הדאונים. מה שכן הוא אמר, אנשים עם בי פולר ישנים אולי שעה בלילה ושאר הזמן הם בהיי מטורף. אמרתי לא שאני ישנה מצויין ואני לא חושבת שאם יש לי היי שזה נמשך יותר מיממה. אז פסלנו כמה דברים, פסלנו דיכאון קליני, בי פולר, פאראנויה.

דיברנו על הרגלי שתייה עישון וסמים. אני לא משתמשת בסמים אבל הייתי רוצה לעשן גראס כדי להירגע ואני פשוט לא מסוגלת להביא את עצמי לעשות את זה. הוא ענה שהוא מאוד שמח שאני לא עושה גראס כי זה סתם היה גורם לי להיות פאראנואידית ולא היה מקל על החרדות בכלל. אז ילדים וילדות, אני לא הולכת לעשות גראס.

דר מזרחי אמר שADHD והתקפי חרדות הולכים יד ביד. הוא אמר שיש לי הפרעות קשב וריכוז ושלדעתו שווה להתחיל טיפול על רטלין ואם רטלין לא עובד אז להתחיל עם דקס (דקסאמפטמין). אם הכל יילך כשורה, לא רק שאני אוכל להתמקד יותר לו אבחר לעשות זאת, אלא החרדות יילכו ויתמתנו.

הוא שאל על רף החרדה בדרך כלל, וכמה חרדתית אני. anxious
אם אפס זה ברצפה ועשר זה בתקרה, ביום יום איך היית מתאר את רף החרדה שלך..? המממ, חמש או שש? בגובה העיניים? הוא צחק. וכשיש לך התקף? עשר. מתי בפעם האחרונה חווית שינוי? בשבוע שעבר כשהלכתי עם ג'ורג' לוואגה וואגה (אבל זה נושא לשיחה אחרת) ותמכתי בה בזמן שהיא התמודדה עם הרבה מאוד מטען חורג מהמשפחה, מהאב האלים לשעבר וכולי וכולי, ואני הייתי כל כך כל כך רגועה. הייתי ברף דאגה של אפס. ולא חזרתי מרוקנת, חזרתי פשוט רגועה.

בסוף כל השעה הארוכה ועשרים הדקות כבר הייתי חסרת שקט והרגל טופפה על הרצפה והשיחה דווקא קלחה והיתה מעניינת. אני מניחה שסתם הייתי קצת לחוצה.

הוא אמר שהסיבה היחידה ששרדתי עד עכשיו והתמודדתי בצורה טובה עם החיים זה בגלל שיש לי רף אינטיליגנציה גבוה. אני לא יודעת אם הוא סתם ליטף לי את האגו אבל היה נורא נחמד לפגוש אותו ולהרגיש שיש מישהו מולי שמאמין ביכולות שלי.

אמרתי לו שהמרצה שלי כמעט ולא נתנה לי לשבת מועד ב' באנטומיה כי היא חושבת שאני סטודנטית זרקנית עצלה שלא איכפת לה. הוא ענה שהרבה מאוד אנשים בתחום ההוראה טועים לחשוב שאנשים עם הפרעות קשב הם עצלים וזה אחד מהסממנים. הפוטנציאל.

אז התחלנו רטלין. רק טבליות של 10 מג בהתחלה. שלוש פעמים ביום אחר כך נראה אם צריך להגביר את המינון או להחליף תרופה. ולדעתי נמנעו ממני לפחות שלושה התקפי חרדה היום שכאילו עומעמו. יכול להיות שזה אפקט פלסיבו יכול להיות שזה מהכדורים. אבל בלי אמא מחרפנת אותי, ומרגיש לי שאין לי שליטה על המרחב האישי שלי כי היא בבית והיא כל הזמן צריכה דברים ואין גבולות כמעט ונשרף לי יום לימודים בגללי בגללה ובגלל כל מיני דברים ועכשיו אני חושבת שאני הולכת למועדון השח מט. לצאת קצת מהבית, להירגע. לא להיות אימפולסיבית. לחשוב על דברים.

כמעט שאמרתי לג'ורג' שאני לא רוצה להיות איתה באינטימיות יותר בגלל שהיא לא מוכנה להיות אקסקלוסיבית אלי ואיתי. לא מוכנה להיות הגירלפרנד שלי. ובה בעת היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי. אוף. אני לא מוכנה להיות במקום דפוק. אני חיה בשביל ההווה זוכרת את העבר למען העתיד.

ונראה לי שאני הולכת להיפרד מג'ורג' למרות הסקס המדהים והקשר האינטימי. אז מה כל זה היה ריבאונד?