לפני אי אלו שנים, אני חושבת משהו כמו עשר, בזמן שהייתי בת 13 או משהו כזה, הזדמנתי לתוך הספרייה של החטיבת ביניים בה למדתי. היות וכל מה שהייתי עושה בהפסקות היה לקרוא ספרים, זה היה אחד מהם. אני זכרתי את הספר הזה כי הוא היה מדע בדיוני אירוטי, והיות והייתי ילדה מאוד חסודה בימים ההם, סומק עלה בלחיים שלי (בצורה מאוד דומה למה שקורה היום כשאני חושבת על אישתי). לא באמת זכרתי מי כתב אותו, אם זה היה חלק מקובץ סיפורים קצרים של סופרים שונים או מקבץ של אותו הסופר.
לפני שנה וחצי כששכלתי את שרון, חבר ילדות שלי, הייתי חייבת להיפגש עם הבן אדם שהיה הכי קרוב אלי דאז, ישבנו ודיברנו ובין השאר סיפרתי לו על הספר הזה שלא זכרתי כלום ממנו חוץ מזה שזה הרבה סיפורים קצרים של מדע בדיוני אירוטי וסיפור אחד מתוכם שלא הרפה ממני.
החבר הזה שישב מולי ידע לומר לי את שם הסופר, שם הספר ושם הסיפור שסיפרתי לו.
"חיזיון רחוק" של ג'ון וארלי. ולסיפור קוראים "החור השחור עובר". (אני לא יודעת איך קוראים לזה בעברית באמת)
הסיפור מספר על שני אנשים ומתחיל מזה שאחד מהם כל הזמן רב עם האחר שיסמן את הרהיטים שלו במסקינטייפ. כדי לא לנפץ את האשלייה של ההולוגרמה. שניהם נמצאים במרחק גלקסיות אחד מהשניה והוא מדוכא. שניהם עושים את אותה עבודת המחקר והם בעצם אוייבים. זה לא מפריע להם לשדר אחד לשנייה את עצמם בהולוגרמות. הכל חוץ ממגע. רק אל תגע, שלא לנפץ את האשליה. תסמני כבר את הכורסא ואת הקיר הזה. טוב. היא נאותה.
סוף הסיפור... טוב, לא נהרוס.
אוקי.. אז כן נהרוס. הם נפגשים בסוף ומפחדים לגעת. שנה או שנתיים של מערכת יחסים וירטואלית. תרתי משמע.
אני במערכת יחסים כזו. היא רחוקה ממני ואני לא יכולה לגעת וכרגע נפל לה המחשב וכל מה שחיכיתי לו כל השבוע, נמוג.
אין אינטרנט, אי אפשר לראות את אישתי לעתיד. מוות.
ההתמכרות הזו. זה לא יאמן.
כל השיחות, וכל התאווה הזו, וכל התשוקה וההורמונים.
עוד 20 יום. שאלוהים תעזור לי.
שהתמיכה הטכנית יעזרו לה כבר להרים את החיבור לאינטרנט שאני אוכל לראות אותה. שהחור השחור יעבור כבר.
שיעבור כבר!!! עוד שבועיים הטבעות יהיו מוכנות. אני לא יכולה לחכות. אבל חייבת.
לפני 18 שנים. 11 במרץ 2006 בשעה 6:22
