אין הרבה חדש.
בודד לי ועצוב מאי פעם. אני לא באמת רוצה להיות כאן. ואין לי שום מקום אחר להיות בו. קר פה ולא בגלל מזג האוויר, שדווקא מתחיל להתחמם לאט לאט.
כל יום שעובר אני מאבדת חלקיק קטן נוסף מעצמי.
וכל חלקיק שהולך לאיבוד, משאיר פתח לחלקיק נוסף שיבוא בעקבותיו.
בסוף לא יישארו עוד שום חלקיקים והכל ייותר חשוף וריקני.
אני מעריכה את זוגתי על הסבלנות שהיתה לה עד עכשיו אפילו שהסבלנות הזו מתחילה לפוג.
מעולם לא הייתי צריכה להתמודד עם דברים מהותיים כמו "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה" או "מה אני רוצה ללמוד".
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה ללמוד וכל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות שזה מותיר אותי נטולת עשייה ונטולת עבודה. או קריירה.
מי בכלל שמע על המילה הזו "קריירה". זו בכלל מילה של גדולים.
אני חושבת שהמשבר הגדול ביותר שעברתי כשהגעתי לכאן היה העובדה שהנה אני נמצאת בחליפת שרד, נעלי לכה של אנשי עסקים ואני בסך הכל דפלואו.
מה לי ולחליפה. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר על סף בכי. כשהאימיילים משני חברים מחזיקים אותי חיה. זה מדהים איך מכל עדר החברים שהיה לי בבית, שניים התגלו כחברי אמת. ואולי תמיד ידעתי את זה.
מעולם לא הייתי כל כך נואשת לחברת אנוש.
מעולם.
זה נכון, אני שונאת את סידני.
לפני 18 שנים. 26 באוגוסט 2006 בשעה 23:36
