הנוף בסוואנה שלי

היה לי מעט יותר משבוע עמוס מאד וטעון ריגשית.

***

אחד החברים הכי טובים שלי נפטר בצינתור. אני חבר קרוב גם של האשה והילדים כבר יותר משלושים שנה. בן זוג אוהב ורומנטי, שאהב את אישתו באופן מקסים ברמות. אבא וסבא למופת, עם קשר נפלא עם הילדים. איך אמרה לי אחת מבנותיו: כל החיים ידעתי, שכל בעיה שתהיה לי, אבוא לאבא והוא ימצא לה פתרון ועכשיו הוא איננו.

המשפחה עסקה בלנסות להבין את פרטי הגאונות הצרופה שלו. רעבים לשמוע סיפורי מעללים של דברים שעשינו ביחד. לא רק שכך, יש להם צורך גם להביא קהל של חברים ומשפחה שישמעו גם הם. בערך כל יומים, החבר השלישי בשלישיה שלנו ואני באים לשבעה ומספרים את עלילותיו לקהלים מתחלפים, כשלוש ארבע שעות בכל פעם. בהתחלה היו זולגות לכל המשפחה דמעות לאורך כל הערב, אבל בהמשך, עיניהם התחילו לנצוץ בגאווה על איזה אדם גדול הוא היה.

***

אבא של חבר טוב שלי נפטר. בהלוויה התפרק לגמרי. טרם הספקתי לבוא לנחם בשבעה.

***

מצאו לאחד החברים הכי טובים שלי סרטן בשפה. לפני יומיים עשו לו ניתוח דחוף והוציאו את כל הגידול. כמו כן, הסרטן לא הגיע ללימפה. כך, שהוא יצא מזה טוב. חפרו לו כל כך עמוק, שאי אפשר היה לדבר איתו. אתמול כבר היה במצב תקשורתי והפאטאלית ואני ביקרנו אותו. הם בטוב.

***

הפאטאלית בהליך גירושין לא יפה במיוחד. אני נמצא איתה בתהליך הלא פשוט הזה, שהולך בינתיים לא משהו בלשון המעטה. התהליך הזה סוחט מאיתנו תעצומות נפש לא מועטות.

***

התחלתי עבודה חדשה לפני כחודש וחצי. אני מנסה להפגיז, אבל לקח לי מלא זמן למצוא איך פותרים את הפאזל המבולגן שאליו הגענו. כמו כן הייתי תקוע כבר כמה ימים על איזו משימה ובינתיים לא הצלחתי להתקדם בה. חלק ניכר מצוות הפיתוח נסעו לבצע מסירה של המערכת הראשונה ללקוח בחול באיחור של כחודש. המסירה הושלמה בהצלחה.

רציתי להפגיז בשבוע שהיו בחול ולהציג ביום א הקרוב התקדמות משמעותית בפיתוח. אבל כאמור הייתי תקוע על איזו משימה ולא הצלחתי להבקיע. מה שסחט ממני אנרגיות, שהרי אני טיפוס של חייב לנצח.

שלשום בצהריים, עזבתי את המשימה התקועה וביצעתי מעקף ובחמש שעות הפגזתי כך, שביום א הקרוב כולם יהיו בהלם ממה שהספקנו.

***

יצא לי אבסס בחניכיים, שהתפשט ללחי וכל הפרצוף שלי נראה כמו מוטציה. אתמול הלכתי לעזרה ראשונה, שניסו לנקז את הבלון, שנהייה לי, ללא הצלחה. אפילו זריקת ההרדמה כאבה כל כך, שלמרות, שאני בדסמי, העפתי לרופאה את היד עם המחט. האנטיביוטיקה התחילה להשפיע ואני אוכל אדווילים ואיכשהו חזרתי לתפקוד.

***

כל זה השאיר אותי בלי אנרגיות בכלל. הפאטאלית כתבה לי מכתב פאטאלי, שבין היתר כתבה בו, שהרבה אנשים מהצד אמרו לנו, שאנחנו בירח דבש ושנחכה, שיעבור זמן כדי לדעת אם זה כזה נפלא כמו שהרגשנו.

אמרתי לפאטאלית, שהמאסטר שלה לא היה נוכח השבוע ואנחנו נקדיש את הסופש המשותף לסדר את הריחוק והבאלאגן, שנוצר. וצ'יק צ'ק נחזיר את יחסינו לתלם בקלי קלות. מהמורות פצפוניות שכאלה, לא יעצרו חיה כל כך עוצמתית כמו צ'יטה. אנחנו כבר במסלול ללבלב שוב.

קוואבאנגה.

אני מגדיר את עצמי כמישהו שיודע להסביר היטב. מסתבר שהיכולת הזו נפגמה אצלי. אני קורא את עצמי לסדר.

אני עומד להסביר היטב. ממש לגמרי בכלל.

ואת... תקשיבי היטב להסברים. ככה אני רוצה וככה יהיה.

הו מאמה מיה.

את שומעת לוליטה שלי?

אני רוצה שתעשי לאבא שלך נעים נורא.

איך היה לי נעים כשהתעוררתי היום בבוקר עם הכוס שלך על הפנים שלי.

הייתי חרמן ביג טיים, על הכוס של הלוליטה שלי.

הו מאמה מיה.

מצאתי אחת מנקודות התורפה שלה. ככה סתם בקטנה, השתעשעתי עם מטקה כזו שנועדה במקור להרוג יתושות, על הפטמות שלה. מסתבר שזה ממש מפחיד אותה נורא, להנאתי הצרופה. הגיץ הזה שיוצא מהמטקה לפטמה, פשוט מרגש אותי. היות והיא 83% מזוכיסטית, או משהו כזה, אני לא מרשה לה להתפנק עלי.

תכף אקשור אותה למתקן כזה שבניתי, חמור כזה, שאני עוקד אותה אליו עם רצועות אלסטיות לרגליים של סוסות. חוסר אונים מוחלט כזה. הפטמות כמובן חשופות להתעללות הצפוייה שלי בפטמות שלה עם המטקה, שהיא כל כך מפחדת ממנה. הפעם לא תוכל להוציא את הידיים מאחורי הגב כדי להגן על פטמותיה הדואבות.

אמרתי כבר שאני בכלל לא סאדיסט? אז הנה אני אומר.

אני נהנה בכלל מהחלק המנטאלי, שבאקט.

הפאטאלית שלחה לי לינקים לפרשנויות על השיר שפרסמתי בפוסט הקודם שלי. אמרה גם שיש לה פרשנות להציע. כששאלתי מה, ענתה, הפרשנות הפשטנית של ה"וורוד פוקסיה המתקתק".

כשבחרתי את השיר, זה לא היה מתוך הליך מחשבתי סדור. בחרתי ככה פשוט מהאינטואיציה, נראה לי מתאים למה שאני מרגיש.

לאחר שקראתי פרשנות מעמיקה המנתחת את השיר והביצוע, הבנתי שבעצם השיר מדבר על אהבה לא ממומשת, שנשואת אהבתי לא נמצאת איתי. בדיוק כמו העולמות המקבילים שלנו, כמה ימים איתי ואז נתק וכמה ימים עם הילדים וחוזר חלילה.

הפרשנית כתבה על השיר: "הוא הוכתר כשיר השנה וכשיר העשור, וכשיר היפה ביותר של אריק איינשטיין וכמעט שהוכתר כשיר היובל.

משהו צורם לי ביחס שבין המילים לביצוע שלהן. בהתחלה חשבתי שהאשמה בחוסר ההתאמה קשורה בלחן, אולם כעבור שנים, כאשר נחשפתי לביצוע חדש ל"עטור מצחך" הבנתי שהאשמה היא דווקא בביצוע.

הביצוע ל"עטור מצחך"  של אריק אינשטיין בליווים של יהודית רביץ וקורין אלאל הוא ביצוע מפוספס. האוזן הישראלית כל כך התרגלה אל הביצוע הספציפי היפה והמרגש הזה, שאנחנו כבר לא מצליחים להפריד אותו מן המילים. אלה המילים, וזהו הלחן, וזהו הביצוע.

ובכל זאת, כשאני חוזרת למילים משהו בי מתקומם על המלודיה הרכה והענוגה הזאת. על הנונשלנט של הביצוע. משהו שם נעים לי מדי באוזן. רך לי מדי. או אולי נכון לומר- צמרירי ורך. אפשר לומר- לצורך הדיון- שהביצוע הזה, על בחירתו המוזרה בליווי קול נשי כפול הוא ביצוע ורוד. אני לא יודעת אם זה ורוד עתיק או וורוד פוקסיה אבל ורדרדיותו של הביצוע ברורה לי."

ליסודיים שמביניכם, מצרף לינק לפרשנות, שממנה ציטטתי. הכותרת שלה: "על הזהב השחור והחלוק הוורוד" או "איך טעינו כל השנים"?

בפרשנות היא מציעה את הביצוע של אביתר בנאי וכתבה עליו: "זהו ביצוע אחוז טירוף ושגעון, מר ונמהר, מכה בבטן ומעורר חלחלה. הטון הטורדני של השירה,הפסנתר חסר המנוח והיחס המעורר שבין השניים- מכבד את המילים מעבר לכל ביצוע אחר."

בשם היסודיות, מצרף לינק לביצוע של אביתר בנאי.

אני יותר אוהב את הביצוע המקורי, של אריק איינשטיין מלווה בליווי נשי כפול של יהודית רביץ וקורין אלאל. הוורוד פוקסיה המתקתק נוגע בי יותר. למרות שבסאב טקסט, עדיין מונח לו החוסר במימוש. בתחושות שלי, הנימה הקשה, היא יותר מרומזת שם ברקע.

אתמול בערב, היא נלחצה, נגע לה במקום טעון. היא הגיבה לזה. היה לי לא נעים בכלל. אני לא מעניש על מקומות טעונים.

היום בבוקר חליבת הבוקר היתה דארדאלה. אני לא אוהב להסתפק בשאריות. לא איפשרתי לה לחלוב אותי. תיחקרנו את העניין של אתמול בלילה. היא רצתה שאחזיר אותה למקומה, אבל כאמור, אני לא נכנס למקומות טעונים. לא נותן עונש או מחזיר למסלול.

לא לקחת במקומות הנכונים, זה הכי לקחת שיש.

עשיתי לה גינה, מוכנה לזה שהילדים והיא ישתלו את הצמחים. הם שתלו לקראת ביקור ההורים הערב. ההורים התלהבו מאד. כמו גם כל השכנים שנכנסו לאובססיה של פרחים, בעקבות הגינה המקסימה שעשינו.

רביעי חמישי אנחנו ביחד לבטח. אני משוכנע שאעוף למחוזות חדשים. היא תבוא מכוונת מטרה, ברמות חדשות. כשהפיה שלי נכנסת למקום הזה, מובטח לי פשוט גן עדן.  רביעי, וואי וואי איך, שאני הולך להנות, חבל על הזמן.

אנחנו בונים יחסים כמו קפה שחור, לאט לאט וביסודיות.

ואני לוקח חזק, לא מתפשר על לקיחות שיטחיות, אני לוקח לה את הנשמה, עד הסוף. אבל לגמרי ממש בכלל.

הו מאמה מיה.

וגם, קוואבאנגה.

"אך למי שתהיי, חייו מלאי שיר".

שכה יהיה לי טוב.

היא: מאסטר, מתי יגמרו האימונים?

אני: ומה קורה כשנגמרים האימונים?

היא: אז אני סאבית, בלי באימונים.

אני: ואז מה?

היא: אה, קילור. לא חשבתי לרגע.

אני: את יש לך פרצוף להיות מקולרת?

היא: לא ממש.

אני: חשבתי ללכת יחד לחנות ציוד לחיות, לקנות לך קולר אימונים.

היא: ומתי אני אלך איתו?

אני: נדבר על זה כשנקנה. חוצמזה זה נהיה אופנה גם אצל הוונילים.

היא: כשתקנה לי קולר, כשתקלר אותי, ארצה קולר חדש.

אני: בארור. רוצה לראות את הקולר היחידי שקניתי בחיים?

היא: בטח. מה, הוא אצלך?

אני:  בטח. אז היא היתה הולכת עם הקולר מלא. הייתה גאה בו מאד.

היא: כשנתקלר, תקנה לי קולר עם שלט חשמלי ושוקר?

אני: כשתסיימי את האימונים, לא יהיה צריך קולר עם שוקר, כי תהיי מחונכת. אם כבר, אז לקולר אימונים צריך שוקר.

היא: איזה כיף, אז תקנה לי עכשיו קולר עם שוקר?

עשינו סובב תל אביב, 21 ק"מ בקצב ממוצע של 15 קמ"ש, שזה שיפור מעולה לפאטאלית ביחס לרכיבות הקודמות. כפי שאמרתי לה, שיהיה לה קצב שיפור מצויין ושלא תוותר לעצמה.

פשוט היתה אלופה.

הסאבית שלי מתחילה להיות ספורטאית.

עד כדי שעיינה בעלון של סובב כינרת ב- 3/11 והביעה עניין לפחות בחצי הקפה. אמרה שתתאמן איתי ונראה לקראת המועד איזה מסלול נבחר.

פששש.

היה פשוט כיף.

מחר אני עושה עם הפאטאלית את סובב תל אביב. 21 ק"מ בקטנה.

בנובמבר סובב כינרת, 65 ק"מ במסלול קשה. נראה לי שאעשה אותו בלעדיה. היא לא בכושר לעשות את המסלול הזה.

אספתי את הערכות הערב. קניתי לנו היום בגדי רכיבה, לה מכנסיי רכיבה וורודים מקושטים ובאנדנה אדומה.

יש לי פאנצ'ר באחד מזוגות האופניים. אבל משהו לא משמעותי. האוויר יורד ממש לאט. לא הספקתי לתקן היום. יש שם עמדות תיקון פאנצ'רים, נסדר את זה.

יציאה מחר ב 06:45 בבוקר.

סופ"ש ביחד. עמוס תוכניות.

יאללה בלאגן.

הזמנו את ההורים של הפאטאלית לארוחת ערב אלי הביתה. הם באו אתמול בערב. אמרתי לה שאם כבר, אפשר להזמין גם את אמא שלי. להכיר את ההורים וזה. היא היתה כל כך לחוצה מהסיטואציה, שהחלטנו לדחות את זה, למרות מחאותיה של אימי.

הפאטאלית לא אמרה להם במפורש שזו ארוחת ערב, למרות שההזמנה היתה ל 18:00. הם בטעות אכלו לפני שהגיעו.

זה לא הפריע לנו להכין סטייקים וצלעות כבשה. זה גם לא הפריע להם ולנו לאכול עד עילפון.

הפאטאלית היתה לחוצה לאללה מהסיטואציה.

אני, בהיותי בדסמי, למדתי לקרוא מה האדם, שמולי צריך ולמדתי לתת לו את זה ולקבל כל מה, שאני רוצה.

עברתי אותם בהליכה.

כבר פגשתי חברה אחת שלה.

עכשיו כשאנחנו פומביים למדי, עדיין לא כלפי הילדים, נפתחה האפשרות שאקפוץ אליה גם כשהיא לא איתי. זה שידרוג רציני ליחסים.

כמו קפה שחור, אנחנו בונים את הקשר לאט לאט וביסודיות. החיפזון מהשטן.

יש לי סאבית והיא מהממת, כשהיא איתי. כשלא, כוסשלהראבאק.

די כבר. להתקדם בבקשה. אבל אבל... לאט לאט. איך אפשר לומר לאט לצ'יטה? החיה הכי מהירה בסוואנה.

אז זהו, שהאיטית מבין שנינו מכתיבה את הקצב. זה פשוט נכון ככה.

אני הרי, בדואי ידוע, למרות הצ'יטאיות שלי יודע לנוע בקצב המדבר.

ביחסים הכי מקסימים שהיו לי, זכיתי בגין הסבלנות ודחיית הסיפוקים שלי. המקרים האלה, שלא נתתי בערב הראשון, למרות, ששכבו ערומות במיטתי ונידנדו באגן אל מול זכרותי הגאה.

לגמרי שלא במקרה, זכינו, שכתוצאה מהלחץ אתמול בערב, היא נפלה חלל והלכה לישון בלי פוסט מסודר בבלוג, נזכה חלקנו או, שכולנו במכתבים מרובים, שחלקם יפורסמו בבלוג היום ומחר.

הו מאמה מיה.

יש לנו שני עולמות. אחד כשהיא עם הילדים ואחד כשהיא איתי.

העולמות האלה מאד מקוטבים. פשוט טרנספורמציה הזוייה.

יומיים שלושה היא איתי ואז פוף, נעלמת לעולם מקביל.

ואני, וואללה כשהיא איתי אני מרגיש פשוט נפלא. אבל כשלא, כאילו אני לא קיים בעולמה.

אני לא מוכן לקבל את זה.

אני לא רוצה להשמע כפולני מתלונן, אבל אני מתלונן.

כשהיא איתי היא עושה אותי חרמן ברמות מוטרפות. לוקח לי כמעט יומיים עד שנרגעת החרמנות שלי.

והיא, כשעוברת לעולם המקביל, יכול לקחת יותר משלוש שעות לענות לסמס שלי בוואטסאפ.

לא מקובל עלי.

במיוחד שכשהיא איתי, היא זמינה מאד לוואטסאפ. לא תמיד עונה אבל קוראת בזמן אמיתי.

כן, אני כועס. אני מרגיש עולם סוג ד. אני לא מסכים להיות שם.

"אני מכירה את זה, היו לי הערות על הנושא הזה".

הערות בתחת שלי. את תהיי זמינה בשבילי, גם כשאת ביקום המקביל שלך. אין לי צורך שתהיי מכורה לנייד. אבל תתני לי זמינות כמו שאת נותנת לעולם המקביל שלך ואפילו יותר מזה.

ככה אני רוצה וככה יהיה.

שאגה לא מרוצה.

פפפ.