לפני 17 שנים. 26 ביולי 2006 בשעה 22:54
חלק ראשון – רקוויאם
אוושת הקטיושה שנורתה ממש מחוץ לבית הייתה מחרישת אוזניים. דקה לאחר מכן נורתה השנייה. הקירות העתיקים רעדו ונברשת הזכוכית, שהייתה תלויה מהתקרה הגבוהה בשמונים השנים האחרונות, לא עמדה לה ונחתה בקול ניפוץ אדיר על המצפות המצוירות. פיסות זעירות של זכוכית וקריסטל התפזרו על פני השיש החלק שהפך למרבד מחזיר אור מרהיב שנצנץ באדום וכתום, ממלא את חלל החדר בהדי הלהבות האדירות שרחשו להן בחוץ. עוד בטרם אחרונת הפיסות הספיקה למצוא מקומה, מתגלגלת בריקוד עדין על פני הרצפה, התפוצצות אדירה זעזעה את יסודות המבנה. החלונות הוטחו פנימה בפרץ אנרגיה כה אדיר שהמשקופים כלל לא הספיקו להתלקח והפכו לאבק שנישא לתוך החלל הפנימי במערבולות אפורות ולבנות. פתיתי טיח מילאו את הבית. מערבולות הפתיתים נכנעו לכוחות הטבע ונשרו לאיטם, כשלג של חג מולד לבן, על המרצפות הזרועות נתחי בשר מעשנים מתבוללים בתוך שלוליות של דם, פאזל אנושי. אצבעות, גפיים, איברים פנימיים, אוזן, טורסו בודד עטוי תחתון כחול שנשען על חתיכת רגל שעדיין הייתה מחוברת אליו בטבור מרוטש. על כיסא מפואר בצד החדר הייתה זרוקה גופת אישה מבוגרת, שלמה לחלוטין. שערה האפור הארוך מתבדר ברוח הרעה שחדרה דרך החלונות הפרוצים. פניה היו שלווים, שמלתה הפרחונית מכוסה שכבה דקה של טל אפור. נראה היה שעוד רגע תקום להמשיך לבחוש את התבשיל שהכינה עם המצקת שעדיין הייתה אחוזה בידה. רק דוק הדם שהתנזל מנחיריה העיד על המהומה שהתרחשה בתוך גופה. ליבה מרוסק לעיסה כנגד עצמותיה שהפכו לאבקה. הטלוויזיה שעמדה כנגד הקיר הפנימי המשיכה בשלה. פניו של הקריין וקולו מנקרים בחיותם הדיגיטאלית כנגד בית המטבחיים. רק דלת הכניסה המרהיבה נותרה שלמה ויציבה. המלאך המכונף, שעוצב במלאכת מחשבת בויטראז' בחלקה העליון, מביט בחמלה שמיימית דרך עיני תכלת שקופות על המתרחש תחתיו. כותנתו הירוקה מכסה את הקיר מולו בדשא של אור יקרות.
הדלת הכבדה נפרצה בברוטאליות על ידי רגלו של אדם שביקש מחסה בכל מחיר. המלאך נפל לו ממושבו במרום, מתנפץ בדמעות קטנות של זכוכית צבעונית למרגלותיהן שם ארבע דמויות. שני גברים נכנסו עם גבם לחדר, גוררים עמם גופה של גבר שלישי שאת רגליו אחזה דמות רביעית. הגברים עטויי המדים המנומרים ורצועות הנשק נהדפו פנימה בסערה השמורה לאלו שחייהם תלויים על חוט השערה. אחד מהגוררים מעד אחורנית וחבט את ראשו על הקרקע, נוטל עמו את חברו שנפל מעל לגופה והתגלגל הצידה למצב ישיבה עוברית, מצטנף מתחת לפאנטום החלון, נשימותיו מקוטעות. חבריו מיהרו לתפוס מחסה בצידה השני של הדלת. הגופה נותרה מוטלת בתוך שלולית קטנה של זכוכית צבעונית שהקיפה אותה בהילה עדינה של צללי אור. פיצוץ נוסף החריד את החדר וגל הדף אדיר העלה את אגם הזכוכית, הקריסטל, האבק, חלקי האדם והגופות שעל הרצפה בנחשול עצום שהתנפץ בעוצמה אדירה על הקיר שממול, מנתץ עליו את דמותו של הקריין. מטוס חלף ברעש מחריד מעל לבית ותוך שנייה נעלם כלעומת שבא. המולת הקרב המדהימה נדמה לפתע, ורק קולות הרוח ולחישות הלהבות שבחוץ ניהלו שיחה חרישית. הגברים היו מצונפים בתוך עצמם, מתנשמים בכבדות, מכוסים אבק, מדיהם מנצנצים משביבי זכוכית. רק לאחר דקות ארוכות העזו להרים ראשם. תחילה אחד ולאחר מכן השניים האחרים. הם הביטו האחד על השני בעיניים אדומות ופנים מושחרות והחלו זועקים "אללה הוא אכבר . . . אללה הוא אכבר . . . אללה . . . " זעקות הולכות ומתגברות באכסטזה של אלו שראו את מותם ונותרו בחיים. כעת נותרו עומדים במרכז החדר במעין מעגל, מביטים זה בזה וזועקים בעוצמה הולכת ודועכת עד ששוב השתרר שקט. עיניהם החלו תרות את החלל בו מצאו עצמם.
על אחד הקירות הצליח לשרוד צלב עץ גדול ומעליו תמונה ממוסגרת של ישוע עוטה זר קוצים מדמם, עיניו מביטות על הגברים בתמימות ילדותית. אחד הגברים מיהר לקיר, ועם הקת של נשקו ניפץ את הזכוכית והפיל את התמונה לקרקע, מרטשה תחת מגפיו. את הצלב ניסה לעקור בכל כוחו, ואף גייס את חבריו למשימה, אך זה שרד את התופת ושרד גם את משיכותיהם הפנאטיות של הגברים. מייאוש נטל אחד מהם כמה צעדים לאחור וריסס את הצלב במטח יריות שניקבו בו חורי סטיגמטה. חבריו קפצו הצידה אוחזים את אוזניהם בפלצה. המחסנית נגמרה, ריח אבק השריפה החל דועך והשקט שוב השתלט. למראה הצלב העיקש, רץ הגבר היורה לצידו השני של החדר נוטל עימו מהרצפה פיסת בד פרחונית ובתנועה רציפה טבל אותה בתוך שלולית דם שנקוותה בתוך חצי ראש הפוך, זוג עיניים מתות מביטות מעלה. עם הבד המגואל בדם הסתער על הקיר וכתב מעל לצלב "עלי" באותיות גדולות ונוזלות. חבריו עשו כמוהו ואחד מהם כתב לצידו של הצלב "מוחמד" בעוד השני צייר אריה מאולתר ושמש בצידו השני. באפיסת כוחות כרעו כעת שלושת הגברים על ברכיהם, הרימו נשקיהם אל על והחלו מדקלמים בקול הולך וגובר "לא אלה אלא אללה ומחמד רסול אללה . . . לא אלה אלא אללה ומחמד רסול אללה . . . לא אלה אלא אללה ומחמד רסול אללה . . . לא אלה אלא אללה . . . " ואז החלו צועקים "עלי, עלי, עלי . . . ". קול חריקה זעיר שנשמע מהחדר הסמוך השתיקם באחת.
בתוך שבריר שנייה היו שלושתם מרוחים כנגד הקיר משני צידי דלת הכניסה לחדר, נשקיהם בדרוך. אחד מהם, גבר גבה קומה, עם כפות ידיים עצומות, שיער שחור קצר ואף נשרי שמתחתיו שפם עבות, סימן בידו לאחר, גבר מנומש וצנום, להתקדם פנימה. זה ביצע את הפקודה בלי היסוס והטיל את גופו על הרצפה לתוך החדר השני יורה לכל עבר. לאחר כמה שניות חדל הירי והוא קם על רגליו מסמן לשניים האחרים להיכנס. החדר היה ריק, ובדרך פלא נראה שנותר כמעט שלם למעט שכבה של אבק שכיסתה את הרהיטים בו. ליד אחד הקירות עמדה מיטה גדולה ומפוארת, נחה על רגלי עץ כבדות מעוטרות בסופן באריות מגולפים ביד אומן. למרשות המיטה היה הדום מרופד בקטיפה כחולה יקרה למראה. בצידי הדלת עמדו שני כיסאות עץ גבוהים ומעוטרים בציורים של שיחי גפן ושושנים. הרצפה הייתה מכוסה שטיח כבד עם דוגמא מורכבת בגוונים אדומים. בקיר שמול הדלת הייתה דלת נוספת שכעת משכה את תשומת ליבם של הגברים.
היה זה תורו של הגבר השלישי, אפילו לא גבר, נער, אולי בן 16, על פניו התחלה של פלומת זקן שחורה ובתולית, מדיו גדולים עליו במידה ונראים מרושלים, פניו מלאות היסוס. "קדימה חסין", גער בו הגבר המגודל. הנערהתקדם לדלת ובעט בה בחוזקה, נכנס עם כל גופו בעד הפתח, מרים רובהו, משתהה לשנייה, אך לא יורה.
"מה קרה?" שאל השני, והנער סימן להם עם ידו להיכנס.
הם נכנסו והביטו לתוך חדר השירותים המרווח ועטוי השיש שהיה מעוטר בציורים של מיני ציפורי מים וחבצלות. שם, על רצפת הקרמיקה, מחוצה בין האסלה הלבנה לקיר, הסתופפה לה בחורה. ידיה הדקות מחבקות את בירכיה ופניה חפונות בתוכן, שיערה האדום המתולתל והארוך מכסה מעליה כמעט עד הקרקע. רק כפות רגליה היחפות בצבצו מתחת לשיערה ולכותנת לילה וורודה. אצבעות קטנות משוכות לק אדום. כולה רועדת מפחד.
"מה יש לנו כאן?", ספק שאל, ספק ענה הגבר המגודל.
"אני חושב שזו מושריקין מסריחה, קומנדר ג'עפר", ענה הגבר השני וירק לעברה.
"אני חושב שאתה צודק יא חסן", ענה ג'עפר. "זונה נוצרייה שאין לטעות בה".
חסין כרע לצד האישה הצעירה שלא העזה להביט למעלה, נשימותיה היו רכות ומהירות. ריח שיערה המתוק הלם באפו והוא הושיט ידו להסיט את מחלפותיה, אך רק נגע בקצות תלתליה וג'עפר תפס חופן גדול משיערה ומשך בחוזקה נוטל עמו את כל גופה. היא זעקה מכאב וניסתה להיאחז בידיה באסלה. גופה מתפתל, שיערה כנחשים, פניה בעווית של פחד ומרי, שפתיה הדקות והוורודות זועקות שבר. חסן בעט בחוזקה בבטנה, היא השתנקה ואחיזתה הרפתה וכעת נגררה על פני המרצפות לכיוון החדר השני, מייללת בחוסר אונים, מנסה בכל מאודה לשחרר את האחיזה האכזרית בשערה ובועטת ברגליה ללא הפסק. הכותונת העדינה שלבשה עלתה לשבריר מעל לאגנה ועורה הצח והלבן ותחתוניה נגלו לרגע ואז נעלמו מתחת לבד הדקיק שנשר בחזרה למקומו. מאחוריה, בתהלוכה מסודרת, צעדו שני האחרים, עיניהם משדרות המתנה דרוכה לבאות.
חלק שני – סאבין הקדושה
"סאבין, סאבין, קוראים לי סאבין", צעקה האישה הצעירה לאחר דקות ארוכות בהן ג'עפר סותר לפניה ומפטיר לתוך אוזנה שוב ושוב "איך קוראים לך?", סטירה, "איך קוראים לך?", סטירה, "איך . . . ".
ברך ימינו לוחצת מעל לבית החזה שלה, מועכת את שדיה הקטנים מתחת לבד הכותונת. נשימתה הייתה כבדה ודמעות של פחד וכאב מהולות באפור של המסקרה מתחת עיניה זלגו באיטיות על סנטרה, מעלות נפיחות זעירות של אבק כאשר פגעו בקרקע.
"סאבין, קוראים לה סאבין", צעק לעברה ג'עפר ולחץ חזק עוד יותר על בית החזה שלה ונשימתה נעתקה.
היא ניסתה לתפוס את רגלו על מנת להשתחרר, אך הוא אחז בידה וסובבה. היא זעקה בכאב ללא קול, רק פיה נפתח ונסגר משווע לאוויר. אחרי כדקה הרפה. גופה התקפל מפרץ החמצן שזרם לתוך ריאותיה. רק התאוששה וניסתה לקום על רגליה, לפלס דרכה לכיוון דלת היציאה, מכרסמת בציפורניה אל תוך השיש. הגברים צחקו וג'עפר התקדם באיטיות לכיוונה ובתנועה אחת הטיל את מלוא משקל רגלו על החלק האחורי של צווארה, מהדק ראשה כנגד הרצפה. רק עכוזה ורגליה מתפתלים באוויר.
"תראו את העכוז החמוד הזה", אמר חסן, "דורש מכות".
הוא קם ממקומו, מסתובב בחדר, פותח ארונות, מחפש מחבט כלשהו לעשות בו שימוש. לבסוף מצא מחבט שטיחים עשוי מגזרי במבוק שנשזרו יחדיו למעין בייגלה הדוק. הוא חבט בחוזקה על המיטה מנסה את כלי הנשק החדש. בום גדול והמיטה הזדעזעה מעוצמת החבטה, ענן רגעי של אבק עלה מהמזרן.
"מעולה", אמר ג'עפר וצחק.
חסן התקרב לעבר סאבין ובעודו פוסע לעברה, מרחק אמה אחת, חבט בעוצמה על ישבנה. כל גופה קפץ בכאב. תנועת גופה הפתאומית הטילה את ג'עפר לאחור, אך עלבונו גרם לגופו לנתר מיד בחזרה קדימה. הוא בעט בעוצמה בצד גופה, התכופף לעברה ושם את כל משקל ידו על צווארה.
"לא לזוז, זונה", אמר.
חסן צחק וסיפק עוד מכה אמתנית. סאבין צעקה וחטפה מכה נוספת.
"חסין, יא עגל", פנה חסן לנער שעמד עדיין בפתח חדר השירותים מביט באימה על המתרחש.
"חסין, חסין, תתעורר", צעק.
הנער יצא מתדהמתו והביט לעבר חסן.
"בוא הנה ותפשיל את הכותונת המזדיינת הזו מעל לתחת של הזונה הזו".
חסין היסס לרגע, אבל למראה עיניו של ג'עפר ששרפו בו חורים, ניגש, תפס בקצות הכותונת ומשך בחוזקה כלפי מעלה. הבד העדין נקרע בפס ארוך לאורך גבה של סאבין, חושף את גופה הצחור עד לשקע שבין שכמותיה.
"לאאא, לאאא", צעקה סאבין. "אני לבנון, אני לבנון. אתם אונסים את לבנון", זעקה בעודה מתפתלת.
חסן הכה בעוצמה כה גדולה בעכוזה עם מחבט הבמבוק שכל גופה השתטח כנגד הרצפה. נקודות קטנות של דם החלו מופיעות על עורה הלבן.
"את לא לבנון, זונה בוגדנית. את גייס חמישי. אנחנו לבנון. אנחנו העתיד. אנחנו בניו של עלי. עלי, עלי".
האחרים הצטרפו אליו בקריאות "עלי, עלי, עלי . . . ".
הוא החל מכה באקסטאזה במהירות ובחוזקה על גבה ועכוזה ועברו דקות ארוכות עד ששם לב שגופה חדל לנוע.
ג'עפר הרפה מאחיזתו. "אני חושב שהרגת אותה יא חסן", אמר.
"בדוק אם היא נושמת טירון".
חסין ניגש אליה וקירב את פניו לשלה, חש את נשימתה הרכה והנשית על פניו הצעירות. הוא עצם עיניו וקירב את שפתיו לשלה.
"נו", צעק לעברו ג'עפר.
"היא חיה, פשוט מעולפת", ענה חסין.
הוא נטל פיסת בד פרחונית שהייתה מוטלת על הרצפה והחל מנגב את טיפות הדם שהחלו להיקוות על גבה ועכוזה מתפצלים לעשרות זרמים דקים שנזלו על רגליה. מידי פעם כף ידו נגעה בעורה החם והוא הרגיש את איברו מזדקף. כדי להסתיר בושתו התיישב לצד האישה המעולפת עם ברכיו מקופלות, גבו נוגע בה קלות. עם הבד המוכתם בדמה ניגב זיעתו ממצחו.
"טוב, נעזוב אותה קצת ככה. אני חייב לנוח. יש מספיק זמן להשתעשע בזונה", אמר ג'עפר והתיישב בכבדות על המיטה.
חסן נטל את אחד הכיסאות המרופדים והתמוטט עליו, נושם לרווחה.
"אתם יודעים מי היו בנות סאבין?", שאל חסין, מנסה להעביר זמן עד שזקפתו אולי תניח לו.
"הנה הוא מתחיל שוב עם האגדות הפגאניות האלה", אמר חסן כמו לעצמו.
"מאיפה למדת את דברי הכפירה הללו?" שאל ג'עפר בעודו צוחק צחוק מתנשא.
"קראתי את זה. בכפר שלי היו לנו שכנים נוצרים והייתה להם ספרייה גדולה ואב המשפחה, נוראללה אפנדי, היה נותן לי לשאול ספרים".
"והיו להם בנות, למושריקין האלה?", שאל חסן.
"כן, שתי בנות. האחת בגילי והשנייה גדולה יותר".
"בטח הרטבת עליהן הרבה סדינים בלילה, אה? יא חסין חרמן, חרמנחסין", צחק חסן בקול רם ועשה תנועה מגונה עולה ויורדת עם ידו כדי להמחיש את שהתכוון.
פניו של הנער האדימו והוא היה ער יותר מתמיד לזקפתו שסירבה להרפות.
"נו, אז הנה, עכשיו תהיה לך הזדמנות לדחוף את האיבר הקדוש שלך לכוס הכופר של הזונה הנוצרייה הזו".
חסין לא אהב את ששמע. הרגיש גועל. הדם זרם מאיברו שנשר על ירכו מתחת למכנסי הצבא הגדולות שלבש. או אז זעה האישה קלות וגופה העירום התחכך בגבו ותוך שנייה איברו הזדקף שוב. הוא לא ענה לחסן.
"רוצים לשמוע או לא?", שאל.
"בטח, בטח, שרמוטיחסין", צחק חסן. חסין התעלם.
"אז ככה. זו אגדה עתיקה. פעם כאשר העיר רומא רק הוקמה הוזמנו בני שבט סאבין מהכפר השכן למשתה. כאשר החל המשתה והאורחים החלו להיות מסטולים מהיין, נתן רומלוס, מלך רומא, אות והרומאים חטפו את בנות סאבין הלא נשואות ואנסו אותן כדי להגדיל את אוכלוסיית העיר. הגברים ניסו להילחם, אך נוצחו. יש שאומרים שחטיפת בנות סאבין היא המקור למנהג של הנוצרים לשאת את נשותיהם הטריות מעל למפתן דלת הכניסה לאחר החתונה".
"חחחחחחחח", צחק חסן, "גם את הזונה הזו נשאנו מעל למפתן הדלת, רק בכיוון ההפוך".
"רומא, רומא", הפטיר ג'עפר מתחת לשפמו. "רומא, ארה"ב, ישראל, כולן אותו הדבר. כופרים, חסרי מוסר, זונות סרוחות. אונסים את אדמות הוואקף הקדושות, משתינים על אלוהים, מזהמים את התרבות שלנו בהמבורגרים וחזירים וזונות, וזונות ועוד זונות . . . ".
הוא ממש צעק ובבת אחת קם ובעט בסאבין שלפתע זינקה על רגליה והחלה לרוץ דרך הדלת הפתוחה של חדר השינה ולתוך הסלון, כותנתה תלויה רק על צווארה כגלימה של גיבור על.
עברה שנייה לפני שג'עפר התעשת וזינק אחריה, שני הגברים האחרים מאחוריו. סאבין ניסתה לרוץ מהר ככל שיכלה, אך העור העדין של כפות רגליה היחפות נקרע על פני מרבד הזכוכית, הקריסטל וההריסות שעל הקרקע. היא מעדה וג'עפר תפס אותה בשיערה. האינרציה הטילה גופה קדימה ואז, כמתוך קלע, נפל לאחור ועל גופו של הגבר המזיע. ג'עפר תפס אותה בגרונה וזרק אותה באכזריות על פני הקיר, גבה נחבט על הצלב המצולק. הגבר הגדול שעט לעברה ובתנועה אדירה חבט בפניה. היא התמוטטה על הרצפה. הוא תפס בתלתליה ומשכה מעלה, תופס כעת את שתי ידיה כבובת סמרטוטים מעל ראשה, מהדקן כנגד הקיר. שדיה הקטנים וערוותה היו כעת חשופים לכל. היא עצמה עיניה.
"את רוצה לברוח, אה, יא זונה כופרת. רוצה להיות גיבורה? כמו נביא השקר שלכם. השטן. רוצה להיות כמו הישו שלכם. זה מה שאת רוצה?".
"חסן, יא גמד חסר תועלת, לך מיד ותמצא משהו שדומה למסמרים", צרח ועיניו אדומות מטירוף פנאטי.
חסין רק הביט עליו קפוא.
חלק 3 – סיוט ליל קיץ
בחוץ כבר היה חשוך לגמרי, אך החדר היה מוצת באור יקרות כתום עז. הבבואות של להבות הענק שהשתוללו בחוץ ריקדו על קירותיו באורגיה מוטרפת , ביניהן, כתיאטרון בובות גרוטסקי, הצלליות המעוותות של שלושת הדמויות בעיצומה של טרגדיה. טרגדיה שלקרשנדו שלה המתינו כקהל צייתני ונאמן הגופות המרוטשות וחלקי האדם סביבן, נועצות במתרחש עיניים מתות. בקדמת הבמה שתי הדמויות המרכזיות, האחת מטילה צל כבד על האחרת, ידיהן משולבות מעל ראשיהן בריקוד חרישי, צלו האבהי של הצלב מסוכך מעליהן. בצדה של הבמה צלו המתנצל והעלוב של הנער, המאהב, הפילוסוף, האדם החושב, אוחז רובהו, ידיו קפוצות, עיניו מזוגגות, אובדות עצות, מבוישות, דמותו משתקפת בדמעות מעיניה של הנערה, אפופה להבות של כבשן מאיימות לכלותה, לכלות את ליבו הכמהה אליה. השדים מאחוריו צועקים באוזנו דברי תוכחה, דוקרים בחניתות את חיילי המוסר בנפשו, גודעים את עץ הדעת, משתינים על פירות הטוב והנער נלחם. מצדה השני של הבמה, חותך דרך דלת של עשן, נכנס ליצן החצר נושא עמו רסיסים חדים. השדים עוטפים אותו בחום, נושאים אותו על כנפיהם, אוחזים מול עניו כלובים מדממים בתוכם חזיונות שווא של אושר וגנים מוריקים ועלמות זהובות שיער. הוא מתקדם, כמעט לא נוגע באדמה ומגיש את מנחתו לאדונו.
"תחזיק את ידה חזק שלא תזוז, את שומע? שלא תזוז".
חסן ביצע את הפקודה ואחז בחוזקה ביד ימינה של סאבין מהדק אותה לצלב. ג'עפר תפס בידה השנייה וישרה כנגד צדו השני של הצלב ובידו השנייה נעץ בחוזקה את אחד מהרסיסים החדים לתוך כף ידה. סאבין צרחה וכל גופה החל רועד, הודף את פרצי הדם כנגד חוקי הפיזיקה בנחילים דקיקים שהחלו נוזלים לאורך זרועה ומתעקלים על בית שחיה ומשם אל אגנה, מטפטפים ונקווים לתוך שכבת האפר הכבדה. כעת עם הקת של נשקו הטביע את המתכת עמוק יותר לתוך בשרה ולתוך העץ העתיק. פרצים של דם שנראו שחורים באפלה המוצתת ניתזו לכל עבר וגם על צווארה מתנחלים כחוטי משי על שדיה, בטנה ומטפטפים כטל מתחת לשערות ערוותה. צעקותיה שהחרידו את החלל נדמו. ראשה נשמט באפיסת כוחות, ורק מבטה חסר האונים היה מרוכז על חסין שעמד בצד כבעולם צלליות משל עצמו. ג'עפר ניגש ואחז בכף ידה השנייה ונעץ גם בה את אחד הרסיסים ומסמר אותו בכוח ברוטאלי עם קת נשקו לתוך בשר הצלב. כולו היה מתנשף, פניו נוצצות מזיעה ודם. כעת התרחק קמעה אחורנית חושף את גופה הצלוב של סאבין כולו מכוסה קורים עדינים של דמה שלה. מנדנו הוציא כעת סכין ארוכה והגישה לחסן.
"הו יא חסן, לוחם האל, גש וחרוט על הזונה הנוצרייה הזו את שמו של עלי ושל מחמד נביאנו. היא תהייה המצבה האישית שלנו לפני מות הקדושים שנועדנו לו".
חסן נטל את הסכין מידו וניגש לכיוונה של סאבין, אך רק הגיע מולה ונשמעה ירייה ואחריה עוד אחת. גופו של חסן קפא ושבריר של שנייה לאחר מכן צנח קדימה, ידיו מאגפות את גופה של סאבין מחליקות מטה למרגלותיה, מנסות לשווא לאחוז בחוט החיים שהלך ואזל. עוד לא סיימה גופתו של חסן את מסעה אל מתחת רגליה של סאבין, הסתובב ג'עפר לכיוונו של חסין הרים את נשקו ומפיו צעק בקול גדול "ללללממהההה?" וכל גופו החל מסתחרר ומרקד מהכדורים שהוטחו בו בצרורות ארוכים, זה אחר זה בהפרש של מאיות, עוברים דרך גופו ופוגעים בקיר מאחוריו ממלאים את החלל בפתיתים של טיח, מפירים את שלוות ריקוד הלהבות. כאשר פסקו הכדורים ורק נקישות הנוקר על המחלק הסטטי הפרו את השקט, צנחה גופתו ממלוא גובהה על פניה, ידיה לצדדים.
חסין נתן לנשקו ליפול מידו וניגש כעת בצעדים כושלים לסאבין, עיניה היו חסרות הבעה, בטנה מפולחת מאחד הכדורים שעבר דרך גופו של חסן וחדר לתוכה. הוא ניסה להרים את ראשה, אך זה צנח שוב מטה כסלע. עם ידיו המגואלות בדמה חיבקה חזק, לחיו כנגד לחיה, דמעותיו מתערבלות בדמעותיה.
