הצחוק של ניטשה

למרות שאנחנו בדס"מים קשה לנו לקבל את קיומה של ההיררכיה.

האינסטינקט הליברלי שטבוע ומוטבע בנו מקשה עלינו להודות שיש מישהו שהוא "יותר".

שיש מישהו שהוא "שולט" ומישהו שהוא "נשלט".

האם יצא לכם לראות אדם ולהגיד לעצמכם "הוא יודע מה הוא עשה ואני לא?"

"הוא יכול ואני לא"?

"הוא יודע משהו שאני לא"?

"הוא מסתובב בטריטוריות שאני לא מעז להיכנס אליהן"?

ולכן: "אני צריך לקבל את הסמכות שלו"?

אם אמרתם את זה לעצמכם, הכרתם בזה, הפנמתם את זה, אתם בתוך יחסי השליטה.

אם לא, אז לא.

* אולי יימחק בהמשך

מערכות יחסים, בואו נודה, זו סוג של עסקה. אלא שזו עסקה מוזרה. רוב הזמן, ברוב המקרים, שני הצדדים מרגישים מופסדים. לפעמים זה מה שמחזיק את הצדדים יחד: קוראים לזה "הפסדים שקועים" - שני הצדדים יודעים שפרדה תהפוך את ההפסד על הנייר להפסד ריאלי. אז הם שניהם שותקים, מכחישים את ההפסד המשותף. העיקר לא לרשום את היחסים כהפסד בפנקס ההכנסות וההוצאות.

לא מזמן ספרה לי חברה טובה, שבעלה הטיח כנגדה שהיא "עסקה גרועה". היא נעלבה ואני התפוצצתי מצחוק. הבעל המתוסכל, כנראה מאוד אוהב את אשתו, אבל זה לא מספיק. הוא רוצה גם רוצה גם תשואה נאה על ההשקעה.

היא, האישה - אני חייב להגיד על סמך היכרותי אותה - קצת מופרעת. בלתי ניתנת לאילוף. בקיצור, עסקה גרועה.

ביחסים בין אדון ושפחה, הנשלטת היא הנכס של האדון. האדון מחזיק בשפחה כמו שיזם מחזיק בנכסיו.

האדון, כמו היזם, רואה את השפחה והוא מזהה בה פוטנציאל.

במקום שהבעל רואה "עסקה גרועה" האדון רואה הזדמנות להשקעה. לקחת אותה כשהיא למטה, ולהעלות אותה למעלה.

לצד כל הדברים הרעים שאומרים על יזמים, יש בהם דבר אחד יפה: הם רואים פוטנציאל במקום שאחרים רואים חורבה.

התפקיד של האדון, כמו של היזם, הוא להשביח את הנכס שלו. את השפחה.

האדון מפרק אותה לרכיביה, מנטלית ופיזית, זורק את מה שמיותר, ובונה אותה מחדש.

השאלה מה קורה בסוף.

היזם חייב למכור את הנכס המושבח כדי לממש את הרווחים.

הוא לא יכול שלא - אחרת הוא הופך לאספן עתיקות.

ומה יעשה האדון עם השפחה המושבחת?

האם יאבד עניין בשפחתו האהובה והמושבחת? 

האם השפחה המושבחת תנטוש אותו לפני כן משום שעכשיו היא יכולה?

ביחסי שליטה יש משהו עצוב שמובנה בהם.

המשהו העצוב הזה הוא האמת.

תכליתו של כל גבר 

להקשיב לאשה שלו מדברת

בעקבות שיחה עם חברים חשבתי על המשמעות של המילה commitment, בהקשר של יחסים.

מה אנחנו עושים כאשר אנחנו make a commitment.

כרגיל, אין למילה הזו תרגום מוצלח בעברית.

אפשר לתרגם ל"התחייבות" אבל אפשר להתחייב גם בלי commitment.

שאלתי את Chat GPT על מקור המילה. 

כיום, גם בעברית וגם באנגלית, המילה commitment מוגדרת כסוג של התחייבות. obligation. מחוייבות.

תהליך שבו האדם מקבל על עצמו מגבלה, או מקדיש את עצמו למטרה מסויימת או אדם אחר.

אבל מקור המילה הוא לטיני והוא יותר מעניין. 
מקור המילה הוא מן הפועל "committere" שזה חיבור של שתי מילים:1) "cum"=ביחד 2) mittere=לשלוח, לשחרר או להניח ללכת.

כלומר המשמעות של to commit היא לאחד, לחבר, להפקיד או לקחת על עצמך.

אז אפשר לומר שכאשר אנחנו "מתחייבים" במובן של make a commitment ליחסים, עוברים התאחדות, יוצרים משהו חדש שהוא לא "אני" ולא "היא".אנחנו מפקידים את עצמינו בידיו של מישהו, ואנחנו ומקבלים על עצמנו (של אחריות ומגבלות). 

כשאני קורא את זה, אני מבין למה המקרים שבהם אנחנו באמת make a commitment נדירים כל כך.

זה רגע של טירוף  ואובדן חושים שבטח עוד נצטער עליו.

המראה הזה של חבלים שמקיפים את בשר אנושי שארוז בתוך עור דקיק ופגיע. 

נקודת המפגש בין החבל הקשוח, השריר הגמיש, והעור הפגיע. 

 The Human Condition

אין מה להוסיף.

(לפעמים הקשירה באה לאחר היכרות ולפעמים היא האמצעי והדרך להיכרות. הקשירה של אדם מוכר שונה מקשירה של אדם בלתי מוכר. ככל שההתנסות שלי בקשירה מעמיקה, היא מקבלת עצמאות ביחס ל"יחסים". העיסוק בחבל הוא הדבר כשלעצמו. צורה של יחסים בין האני-הקושר והאחר-הנקשרת)

צריך להמציא תרגום לעברית של המילה הזו:

Caring

וגם של הביטוי הזה:

Taking care of

יש את הנשלטות שצריכות מישהו שיגרום להן להרגיש

ויש את אלה שצריכות מישהו שיפסיק להן את המחשבות

זה לחפור את ההר משני הצדדים שלו

ובתרגום חופשי: "הלא-אדיוטים טועים".

מי שמפחד להיות אידיוט, מי שמפחד שינצלו אותו, שישקרו לו, עושה טעות.

בחיים צריך לדעת לפעמים לדעת להיות האידיוט. להתפתות. לתת אמון. למרות שהנסיון והסטטיסטיקה מוכיחים שבסוף מישהו ימעל באמון שלנו.

בלי הטיפשות הזו, אי אפשר לבנות יחסים. ואם את.ה רוצה להיות ה"חכם", בעל הנסיון, זה שמגדר את עצמו בפני כל הסיכונים האפשריים, עדיף לו כבר להשאר לבד ולוותר על כל הטירחה.

אבל תזכרו גם, שהניסון והסטטיסטיקה מוכיחים שייתכן מאוד שאתם תהיו אלו שתמעלו באמון שמישהו נתן בכם. זה חרא, אבל זה קורה.

איכשהו אנחנו צריכים to factor in את האפשרות של הפגיעה הזו שנחטוף באיזשהו שלב, או אולי שנחטיף, בלי שזה יהפוך אותנו למתוסכלים, ציניים, ופוגעניים  בצורה מיותרת.

אז אם נפגעתם, זה לא אומר שכולם נבלות. ואם אתם כבר נאלצים להכאיב, תעשו את זה בעדינות.

זהו. סיימתי את הנאום להיום.

ליל מנוחה.

יש אנשים שאף פעם לא שוכחים להגיד "תודה".

עם חיוך.

"התודה" היא כמו מטבע שחוקה שהם שמים לך ביד

שחס וחלילה לא יישארו בחוב.

לפעמים הם מבטאים את ה"תודה" בצורה כל כך משכנעת,

שכמעט נדמה שהם עושים טובה שלקחו.

ויש את אלה שיודעים לקבל.

מקבץ עדויות מצולמות מן המדבר.

ותודה לנקשרת החזקה, הגמישה והמתמסרת ששמה בידי את הגוף שלה.

ראש השנה תשפ"ה, ים המלח.