הצחוק של ניטשה

כששואלים אותך אם אתה מונוגם, תענה: 

"השאלה היא מה אתה מוכן לתת בתמורה למונופול על הגוף שלי".*

* רלוונטי לכל המגדרים

היא: אתה נרקסיסט שחושב רק על עצמו ולא רואה אף אחד חוץ ממך.

הוא: אני אהייה אופטימי בשבילך

היא: אני אתן לזה צ'אנס.

הוא: אנחנו רבים נפלא.

לפני יומיים מחקתי פוסט למרות שאהבתי אותו.

בפוסט תיארתי סיטואציה בדס"מית . אבל תיארתי אותה באופן עמום משום שאני לא אוהב תיאורים מיניים גרפיים (עניין של סגנון והעדפה).

אחת הקוראות קראה את הפוסט "בניגוד לכיוון הפרווה". אני רציתי להצביע על נקודה אחת, והיא הצביעה על אחרת. אני רציתי להצביע על האינטימיות היחודית ליחסי השליטה, וגם על הסכנה המתמדת בסוג כזה של יחסים, סכנה שהיא במהותם של היחסים הללו, וכנראה בגללה אנחנו כאן. הקוראת "המתנגדת" העדיפה לנקות את הסיטואציה מן האינטימיות הזו, והעדיפה לא לסמוך על הכותב. היא הכניסה את המבט הציבורי, השופט, המנרמל, לתוך חדר המיטות שלי.

ומאחר והקריאה שכנגד נראתה לי לגיטימית, גם אם לא מחוייבת המציאות, ומאחר ולא רציתי להיכנס לדיונים תיאורטיים, וגרפיים אודות סיטואציה שאני תפסתי כאינטימית, העדפתי פשוט להוריד אותו.

ועם זאת, היו קוראות וקוראים שהבינו ואהבו. אחת מאותן קוראות כתבה לי בפרטי כי נכנעתי ל"מתייפייפים" ושאני "פחדן". 

אז אני כותב את הפוסט הזה כדי להתנצל בפני אותה קוראת, ובפני כל מי שנפגע או נפגעה מזה שמחקתי אותו. בהחלט במחיקה של הפוסט הייתה כניעה ל"מתייפייפים". אבל אני לא בטוח שכניעה כזו היא אסון גדול. אני חושב שהיא מחוייבת המציאות.

את האינטימיות לא ניתן להוציא למרחב הציבורי, ולא ניתן להציג או לייצג אותה. ולכן, המתייפייפים תמיד ינצחו במרחב הציבורי, המרחב של הנורמה. זו הרי המהות של יחסי השליטה. הם לא יכולים להתקיים בתוך העולם המתבסס על עקרונות ליברליים, ונילים, משום שבמהותו הוא פריעה של אותם כללים.

המסקנה שלי מהסיפור: אני מבין עכשיו למה במהלך עשרים שנות חברותי בכלוב, עד לפני כמה ימים, מעולם לא כתבתי טקסט המתאר סצינה של מפגש גופים, "סשן", או משהו מהסוג הזה. התיאורים הללו או שהם גולשים לתיאורים גרפיים מהסוג הפורנוגרפי או שהם מרגישים כמו "הרומן הרומנטי". המרכיב האינטימי תמיד חומק מהכתיבה. בכל אופן, של הכתיבה הגברית. לא פגשתי גברים שיודעים לכתוב סצינות מיניות.

ובכל זאת, את הצילום שליווה את הפוסט ההוא אני משאיר.

חברה טובה שיתפה אותי בימים האחרונים בסיפור הבא:

יש לה חברה טובה שנמצאת ביחסים כחצי שנה עם גבר לא מאוד צעיר, אבל מלא קסם וכסף. יש להם זוגיות יפה ומשלימה: היא מביאה איתה שמחת החיים שלה, את הגיל הצעיר, והוא את היציבות ואת היכולת לחיות ברמת חיים גבוהה. הוא לקח אותם לטיולים בחו"ל, עזר לה כלכלית ופתח לה את הבית שלו. וכל זאת עם אהבה וחברות אמיתית.
הם היו סיפור אהבה יפה.

לאחרונה הוא נתקף דיכאון. קצת בעיות בעסקים, וקצת קונפליקטים עם הגרושה. הוא מתלונן שהוא יאבד את הכסף שלו ויאבד אותה. פוחד שבלי כסף, אנשים יעזבו אותו.

העניין המצחיק והאבסורדי הוא שהבת זוג שלו שוקלת לעזוב אותו לא בגלל שהוא (לדבריו) יאבד את כספו, אלא בגלל שהוא בדיכאון. והוא בדיכאון בגלל שפוחד שהיא תעזוב אותו.

הסיפור הזה עניין אותי: מה עושה הגבר-שולט כשהוא נמצא בעמדה פגיעה?

אולי, צריך לשאול קודם מה עושה הנשלטת שלו, מול השולט שלה כאשר הוא נמצא במצב של חולשה.

איך היא אמורה להיות שם בשבילו, בלי לפגוע בגבריות ובעמדה שלו של שולט?

האמת שאין לי תשובה טובה לשאלה הזו.

גם לא לחברה שלי, או לחברה שלה.

יש פה סיטואציה טרגית: הגבר/שולט הנמצא במצב של חולשה, אינו יכול לקבל תמיכה בלי שהוא ייאלץ לנטוש את הזהות שלו.



* כמובן שאני מתאר פה סיטואציות היפותטיות, ואני לא באמת חושב שאם אתה "גבר" או "שולט" אז אתה לא יכול להביע חולשה. אבל התמונה הקיצונית הזו, בכל זאת, מסבירה היבט מסוים של המציאות.

בדיעבד, כשאני חושב על זה, את הנשלטות האמיתיות שלי פגשתי מחוץ לכלוב.

הנשלטות של הכלוב, זה ככה: "תגיד, למה אתה לא שולט בי? תגיד, למה אתה לא עושה לי X, Y, Z? קראתי שזה מה ששולטים אמורים לעשות לנשלטות, למה את לא עושה לי?".

(אני מכליל, אז מתנצל. אבל אני חושב שמי שרוצה להבין, מבינה את כוונתי ויודעת שלא באתי להגיד משהו על הנשלטות של הכלוב, אלא על סוג מסויים של נשלטות. כאלו שהגיעו לכלוב כי שמעו שאפשר למצוא פה סקס טוב עם גברים מעניינים, והן קראו כמה בלוגים על מה ששולטים עושים לנשלטות והן רוצות גם כאילו אנחנו עובדים בשבילן :).

יחסי שליטה מספקים נוצרים כשיש התנגדות. כשיש מלחמה פנימית. כשאתה מזהה את הצורך שלה בשליטה שלך לפני שהיא ניסחה את זה לעצמה.  ואתה רואה לה בעיניים את המאבק הפנימי. את המאבק בין הצורך הזה שלה, העמוק, הפיזיולוגי, החייתי בדומיננטיות שלך, והערכים שלה, תפיסת העולם שלה, ה"מה יגידו" הפנימי שלה.

ואז, אם היא אוהבת אותך, היא תשים בצד את הערכים שלה, את תפיסת העולם שלה, את הנורמות שגדלה עליהן.  היא תיקח את כפות הידיים שלך ותניח בהן את הצורך הזה שלה, האינטימי, העדין, ,ותגיד לך בלי מילים: "קח! תעשה עם זה מה שאתה רוצה!". וכשזה יקרה תיווצר הבועה הזו שמנתקת אותנו מן העולם שבחוץ. זה רק אתה והיא.

ואחר כך היא תשנא אותך. היא תשנא אותך על זה שהיא אוהבת אותך וסומכת עלייך. על זה שראית אותה ואת הצורך שלה לפניה, ואילצת אותה להודות בו. היא לא תבין, או לא תרצה להבין, שבלי הרצון שלה והאמון שהיא נותנת לך, אתה כלום. ובכל זאת,  היא תשנא אותך וגם תודה לך ששחררת אותה סוף סוף מן הדבר הזה שתמיד ליווה אותה והיא לא ידעה מה זה. מן הצורך לשמור אותו בפנים. והיא תאהב אותך על זה שעכשיו היא פתאום מסתובבת אחרת בעולם. היא פתאום יותר אישה והיא יודעת משהו על עצמה שאף אחד לא רואה ולא יודע.

ואתה תראה לה בעינים את האהבה, השנאה והתודה. וכשתראה את זה בעיניים שלה, אתה תדע שהגוף שלה שייך לך הלילה. היא נותנת לך אותו כי היא סומכת עליך שתדע למצוא את דרכך במבוך הרגשות שלה. שתעשה לה סדר. שתדע לקבל את האהבה שלה בלי להבהל, ושתדע להתמודד עם השנאה שלה, כי אתה נודע שהיא צודקת, בנוסף לכל אתה גם סתם מניאק פשוט. ואתה גם לא תפחד לקחת על עצמך את תפקיד השמאן שמראה לה את הדרך. ותדע גם לשתוק ולא להגיד כל מה שאתה יודע, ולהשאיר משהו שתוק ביניכם.

הנשלטת האמיתית היא זו שעדיין לא יודעת שהיא כזו. 

אני כותב ברבים - נשלטות -אבל בעצם זו אחת.

זה כל פעם אחת ואחת בלבד.

הכרתם את זה? 

בכל מפגש, יש בוחר ונבחר.

השבוע הייתה לי סידרה של שיחות עם אישה, שגרמה לי להבין משהו. 

מי שבוחרת זו האישה את הגבר.1

בבחירה הזו היא מבקשת דבר מה.

היא לא תמיד יודעת מה היא מבקשת,

והגבר לא יודע מה הוא אמור לתת לה.

אבל אם היא בחרה נכון,

הגבר לא יכול שלא להענות לבקשה.

1. לא במובן של מין אלא מגדר.

אחרי 8 שנים של זוגיות, חזרתי לאתרי ההיכרויות. לא רק אני מבוגר יותר - וקצת חכם יותר - בשמונה שנים.  גם הן. הנשים שאני נתקל בהן. רובן נחמדות, חכמות ויפות.

אבל אני לא יכול שלא להבחין במתח הזה שקורע את הנשים הנחמדות, החכמות והיפות. המתח הזה בין הכמיהה שלהן לאותו גבר שיתן להן את החיבוק ההוא, שיעיר את הדבר שנרדם, והצורך שלהן לחסל את אפשרות הקיום של הגבר הזה שאולי היה יכול לתת להן את החיבוק הזה ולהעיר את הדבר שנרדם. אני מסתכל על זה, קצת מהצד, בחמלה, בחיוך אבל גם בעצב.

נזכרתי בקטעים שבהם ניטשה מתאר את "מות האלוהים" בספרו "המדע העליז". ניטשה, כמו פילוסופים אחרים במאה התשע-עשרה, כתב על האופן שבו המודרניות והמחשבה המדעית הביאו לחיסולה של הדת. באופן מטפורי, הוא כותב על "מות האלוהים":

"לאן פנה האלוהים? אנכי אגידנו! אנחנו הרגנוהו – אתם ואני! כולנו רוצחיו! [...] איככה יכולנו את האוקיינוס לשתות עד כלה? [...] מה המעשה אשר עשינו בהתירנו ארץ זו ממעגלי שמשה?"

האדם הרג את האל ("התירנו ארץ זו ממעגלי שימשה". כלומר, באמצעות הגילוי שהארץ מסתובבת סביב השמש ולא להפך). אולם, הוא ממשיך, רוב בני האדם אינם מסוגלים להפנים את האמת הזו, שאנחנו חיים בעולם ללא אלוהים, וממשיכים לדמיין אותו בכל מיני מקומות וצורות. האנושות הרגה את האל, אך לא הצליחה להשתחרר מצילו: "האלוהים מת: אך אם לדון לפי אופיו של האדם, ייתכן ועוד אלפי שנים תהיינה מצויות מערות, בהן יהיו מראים את צלו. ואנחנו – אנחנו מצווים לגבור גם על צלו!".

אנחנו, בני האדם, אומר ניטשה, הרגנו את האל, אך אנחנו עדיין זקוקים לו ומדמיינים אותו בצללים. לא מסוגלים להפנים את האמת הקשה הזו, ועדיין זקוקים ליישות הזו שתעשה לנו קצת סדר בעולם. 

השיטוט באתרי ההיכרויות הוביל אותי למסקנה כי הנשיות הונילית אשר הרגה את הגבריות, אך הנשים הוניליות לא הפנימו את זה עדיין, והן עדיין מדמיינות שיימצאו את הגבריות האבודה הזו, כאשר יגיעו אל "הגבר הנכון". רובן נעות, בסוג של חוסר אונים, בין הצורך החייתי שלהן בגבריות הגולמית ההיא, ובין החרדה העמוקה ממנה, שרובן לא יודעות מה לעשות איתה.

עובר על הבלוג שלי משנים קודמות. 

כמה אנרגיה השקעתי כדי לשאת חן ולהראות חכם. 

החוכמה הזו תמיד הייתה ה-selling point שלי ונפנפתי בה כמו שאבא עשיר מנפנף בפרארי שלו. 

כמה חרדה ומאמץ הייתה בכתיבה שלי. 

וכשהחרדה הזו עכשיו יושבת פה לידי ואני מתידד איתה והיא כבר לא מפעילה אותי, אני שואל את עצמי מה זה יעשה לגבריות שלי. בשביל מה לנפנף?

אני יודע שלהתידד עם החרדה לא פוגע בגבריות, אבל עדיין לא מרגיש את זה. 

מקווה שלא נכנסתם. כתבתי בשבילי.