יש אנשים שמגדירים לעצמם את "אנשי הליבה" שלהם. כל השאר מקבלים את השאריות, אחרי שאנשי הליבה קיבלו את כל מה שרק יכולים לקבל. זהו המודל "הלאומי", שביסודו הנאמנות בין "אנשי שלומי" וכל השאר, שתמיד יישארו מחוץ לחומות.
יש אנשים שמגדירים לעצמם את "אנשי המובן מאליו" שלהם. הם יהיו שם תמיד. האנרגיה שלהם תמיד תהייה מופנית החוצה, אל האנשים שאת ליבם צריך לכבוש. זהו המודל המקיאווליסטי, שביסודו השאיפה לכוח ושליטה.
ויש את אנשים שמחלקים את המאה אחוז שלהם בין האנשים שסביבם. הם בונים סביבם קהילת חברים שוויונית המשאירה מקום לחדש ולישן.
מדי פעם צריך לשאול מהי פילוסופיית היחסים שלי ושאל האנשים שסובבים אותי.
הכלוב מלווה אותי כבר כמעט עשרים שנה. אני בא והולך, ועכשיו אני בא. מקום טוב המקום הזה בדרך כלל.
הבלוג הזה שלי, הוא הדבר הכי קרוב ל"יומני היקר" ואם אני עובר על הפוסטים שלי, אני יכול לזהות בהם את התקופות של חיי. תקופות במשמעות הארכיאולוגית, במובן של עידנים. השכבות הארכיאולוגיות של ההסטוריה הפרטית שלי.
אני יכול לזהות את התקופה הפילוסופית, שבה השקעתי שעות בקריאה של מרקס, ניטשה ופרוייד ואחרים (סליחה על הניימדרופינג). מבחינה תועלתנית, אין שום דבר בתקופה הזו שהיה לו תרומה של ממש לחיים שלי. ובכל זאת, אני מניח שמשהו נשאר. בתקופה ההיא הייתי בתנועה מתמדת: אנשים, מקומות, רעיונות. אבל זו גם הייתה תקופה של נתק רגשי עמוק מעצמי, מהסביבה ומאנשים. נתק רגשי שהתוודתי לקיומו רק שנים מאוחר יותר, שכן הפילוסופיה נותנת נחמה, והיא מתוחכמת מספיק כדי לאפשר את העיוורון כלפי הדברים החשובים באמת.
ואז התקופה הפסיכולוגית - כלומר, התקופה של הטיפולים והסשנים. אתה כבר מבין שפילוסופיה זה סיפורים, ואתה מחפש הסבר לחיים שלך. זו הייתה תקופה של התבייתות: ללמוד להשאר במקום אחד. להפנים את הציווי הפסיכולוגי היסודי שאנחנו כולנו עם טראומה יסודית שצריך להתמודד איתה, ומעבר למקום אחר, ליחסים אחרים, עבודה אחרת לא יפתרו לנו את הבעיה. הפסיכולוגיה מלמדת אותנו לא לפעול לפי האינסטינקט שלנו, כי הוא כנראה פגום. מלמדת אותנו, ומשכנעת אותנו, שאם מסריח לנו, כנראה שהבאנו את החרא איתנו. אז צריך לעבוד על היחסים, ולשחק את המשחק בפוליטיקה הארגונית בעבודה. הפסיכולוגיה לא פותרת לנו כלום, אבל פתאום אנחנו מבינים שאנחנו יכולים פשוט להעמיד פנים שטוב לנו. והיכולת הזו היא באמת ברכה.ואחרי שמעמידים פנים, אפשר אפילו להתחיל להנות מהחיים, כמו כולם, פחות או יותר. וגם אני, התחלתי להנות ממה שיש לציביליזאציה להציע לנו, בני האדם.
לאחרונה, באופן קצת מפתיע, מצאתי את עצמי מדבר בשפה רוחנית, רחמנא ליצלן. פיטרתי את המטפלת, ויצאתי למסע אל הלבד. שלא תבינו לא נכון - אני מאמין גדול ב"טיפול", אבל טיפול טוב ומשמעותי אפשר לעשות רק פעם אחת. הוא מביא אותך למסלול מסויים סביב עצמך, אבל משם, צריך להמשיך לבד. אתה והאלוהים שבחרת לעצמך.
ואיזה מן שולט זה שמדבר כל כך הרבה? שולט שאוהב שמקשיבים לו ;)
אחרי המון זמן שלא כתבתי כאן, חוזר לכתוב. משתי סיבות. האחת, אהבה מדהימה שאולי דועכת מתוך המהלך הטבעי של מחזור החיים, והשנייה הודעה שקיבלתי השבוע ממישהי שקראה את הפוסטים הישנים שלי, והזכירה לי את המקום הזה - הכלוב - שתמיד אהבתי ועדיין אוהב.
היום בבוקר, כשחזרתי מן המעדניה עם שקית נייר של לחמניות טריות חשבתי על אותה אהבה מדהימה שאולי דועכת. שמה שיפה בה, זה ששנינו מספיק חכמים כדי לראות את הסימפטום אחד של השני, אבל גם מספיק חכמים כדי לא להצביע עליו.
תמיד התגאתי - בעבר - בזה שאני אומר את האמת. בישירות. בכך שאני אומר מה שאחרים לא מעיזים להגיד. עם הזמן הבנתי שלפעמים צריך לדעת להניח לדברים לא להאמר. לא כל דבר צריך לקבל את הניסוח המפורש.
אינטימיות בין אנשים נוצרת כאשר שניהם שותקים את אותו דבר, וכשהם מסתכלים לזה לזה בעיניים הם יודעים על מה הם לא מדברים, והם יודעים לא להגיד את הדבר הזה.
זו הסיבה שטיפולים זוגיים אף פעם לא יכולים לעבוד: הנסיון לתמלל את היחסים הוא אסון. זה לא משאיר אפשרות לשתיקה הדדית שמייצרת את האינטימיות.
מדוע חשבתי על זה דווקא עכשיו?
כי השבוע דיברנו על משהו שלא היינו אמורים לדבר עליו. שאולי הקשר מיצה את עצמו. המצחיק הוא שכל אחד מאיתנו חשב שמשהו השתנה אצל השנייה. שנינו ראינו את אותו דבר, אבל השלכנו אותו על האחר.
מה שקורה עכשיו זה שהנרטיבים שלנו הולכים ונפרדים. את בונה לך את הנרטיב שלך, ואני בונה לי את הנרטיב שלי. וזה אומר שהתחלנו את הפרידה. מעכשיו, אנחנו פועלים בהתאם למנגנון שאין לנו שליטה עליו. כל דבר שאגיד, יקפיץ אותך ויגביר את כעסך, ולהפך.
המנגנון הזה, כשהוא ניכנס לפעולה, אי אפשר להפסיק אותו. הוא משתלט. הוא נועד לשרת את הפרידה. המטרה שלו זה לגרום לכעס להשתלט על העצב, למחוק את הזכרונות, את החיבה, את האהבה, את התשוקה, את הצורך ואת הגעגועים. כשהוא מסיים לעשות את מה שהוא יודע לעשות, אנחנו נשאל את עצמנו מה עשינו יחד כל כך הרבה זמן. את תאמיני שהעמדתי פנים לכל אורך הדרך ורק עכשיו נחשף פרצופי האמיתי. ואני אגיד לעצמי, איך זו עשתה עלי מניפולציות.
אז בואי נהייה יותר חכמים, כמו שהיינו עד עכשיו. נעצור כאן. ניתן אחד לשני את החירות לספר לעצמו את מה שהוא צריך לספר לעצמו, וניתן לו גם את הכבוד לעשות זאת בלי הכעס שנלווה לזה. נחייה עם חוסר הוודאות הזו שאנחנו לא מבינים באמת מה קרה פה, וננסה להאמין שמה שקרה הוא מה שהיה צריך לקרות. שאיש מאתנו לא אדם רע, אלא שפשוט נתנו אחד לשני את מה שהיינו אמורים לתת, והקשר הגיע לקיצו הטבעי.
תמיד אמרנו שאנחנו שני כוכבי שביט שנפגשו במקרה. כנראה שזה הרגע לתת אחד לשני להמשיך בדרכו.
אני אצטער אחרי שאלחץ סנד, אבל בתוך תוכי אני יודע שזה הדבר הנכון לעשות.
