הצחוק של ניטשה

לפעמים אתה מרגיש שהגיע הזמן לעשות איזה סיכום ביניים.

הגעתי למקום הזה לפני... קצת יותר מעשר שנים. הכותרת של הפוסט הראשון שלי הייתה "וידויו של מציצן", שיצר פה מהומונת קטנה, או כך לפחות האמנתי. (הפוסט ההוא נמחק כששידרגו את האתר).

מאז הספקתי להתחתן, להתגרש, לצאת מפה, ולחזור לפה שוב. המקום המוזר הזה המשיך להתקיים ברקע של החיים שלי, עם נקודות מגע בתדירות ועוצמה משתנית.

האם המקום הזה השפיע על חיי? זה יהיה מוגזם להגיד שלכן.

האם הוא השפיע על מי שאני? אני מניח שבמובנים התשובה חיובית.

אף פעם לא הייתי חלק מ"הקהילה" של המקום הזה, ולא ברור לי אם באמת יש פה "קהילה". זה לא מקום שפגשתי בו אנשים שהולכים איתי לאורך תקופה מאוד ארוכה. אבל כל המפגשים שהיו לי במקום היו משמעותיים בדרכם, והשאירו בי זיכרון, על פי רוב נעים (בעצם תמיד נעים).

מרגיש לי לחתום הוידויון הקטן הזה בשיר, אך לא ברור לי איזה. אתם.ן מוזמנים להקדיש לי קליפ בתגובות ;)

סופש  נפלא

מי שקורא אותי כבר יודע שיש לי קטע עם אובייקטיפיקציה.

נורא מעצבנת אותי המיניות הוינילית שאוסרת עלינו לעשות אובייקטיפיקציה אחד של השני, ומאלצת אותנו לנהל מערכות יחסים של סובייקט-סובייקט. כי המיניות הוינילית מניחה שהאדם נמצא ב"סובייקט" - כלומר, במחשבה, בתבונה וכיו"ב. אז כאילו אם המיניות אינה מתנהלת דרך הסובייקט היא מוחקת את האדם ומרדדת אותו לכדי "אובייקט".

ואני תמיד טוען שהסובייקט הוא בית הכלא. שם הצפוי. שם הרציונליזציות. המיניות חייבת את האובייקטיפיקציה ההדדית. אנחנו רוצים שיעשו לנו אובייקטיפיקציה ואנחנו רוצים לעשות לאחר.ת אובייקטיפיקציה.

אבל לאחרונה חשבתי שאולי באמת עלולה להיות בעיה באובייקטיפיקציה. כשאנחנו הופכים את האחר לאובייקט, אנחנו מתעלמים מהצרכים שלו, מהכאב שלו. אם מדובר באובייקט, אז לא אמור להיות אכפת לנו מה קורה איתו.

אבל אפשר לדבר על שני סוגים של יחס לאובייקט: צריכה ושימוש.

כאשר אנחנו צורכים משהו אנחנו מכלים אותו. לצרוך=consume. אנחנו אוכלים אותו, לוקחים את כל הטוב שבו, מפרישים את הפסולת וממשיכים הלאה. שוכחים ממנו. לצרוך אדם אדם אחר זה דבר בזוי אפילו דוחה. וכן, יש אנשים שצורכים אנשים אחרים. סוג של פסיכופאטים. שלא רואים באדם שלפניהם דבר מלבד הדבר הטוב שהם יכולים לקחת ממנו באמצעות פירוק שלו למרכיביו.

אבל אפשר לעשות לאחר אובייקטיפיקציה באמצעות השימוש בו. שימוש באחר שונה מצריכה של האחר. השימוש באחר אינו גורר אחריו פירוק שלו. אנחנו משאירים אותו בשלמותו, אך מוצאים לו שימוש חדש. אנחנו מקבלים משהו מן האחר, אך נותנים לו משמעות. השפתיים, החור של התחת, כפות הרגליים, הבטן, הישבן. אנחנו מוצאים לכל איבר שימוש חדש. השימוש באחר לא רק שאינו מכלה אותו, הוא מעצים אותו משום שהוא מוצא בו משמעויות (ושימושים) חדשים.

גם שימוש באחר עלול להיות בעייתי מבחינה רגשית. כשמשתמשים בנו, אנחנו חשים "מנוצלים". אנחנו חשים שלא לוקחים ברצינות את הרצונות שלנו. אנחנו מרגישים שמגיע לנו יותר מאשר לחיות כמו כלב.ה.

אבל זה בדיוק למה אנחנו צריכים את יחסי השימוש. ללכת מעבר ל"רגשות" הללו.

אם שאלתם איפה הייתי בזמן האחרון, אז כנראה שזה היה בפייסבוק

איכשהו זה לא הולך ביחד

אם אתה רוצה להפרד מנשלטת, אתה לוקח אותה לשיחה.

אומר לה: תשמעי, אני בתקופה לא פשוטה. אני זקוק לך. זקוק לאוזן קשבת. לחיבוק שלך.

לא, לא בא להצליף בך היום. רוצה לפנק אותך.

עכשיו, הנשלטת חושבת לעצמה: מה הוא רוצה מממני זה?!

איפה השוט? הסטירה? החבל?

אוזן קשבת הוא רוצה?! שילך לחפש.

ככה אתה נפרד מנשלטת.

[אבל תזהר, היא עלולה להתאהב בך!]

עקרונית, אני מאוד לא אוהב לחנך אנשים שלא ביקשו זאת ממני באופן מפורש, ונתנו לי את ההסכמה לחנך אותם, להשיא עצות וכד'. אז הכלל שלי, שאני לא מתערב בחיים של אנשים, שאני לא מעורב בחיים שלהם.  זה כי אני ליברל.

אבל גם לי יש את המגבלות שלי, ולפעמים יכולת השליטה העצמית  אינה מצליחה להשתלט על חצי הגן הפולני, ואז אני חורג מן הכלל הנ"ל, ועושה את הטעות של לנסות לחנך אנשים שאתה לא מכיר. כמו עכשיו.

אז הפעם אשיא עצה לכל הנשלטות, ואף השולטות, שכותבות לעצמן בפרופיל: "גבולות: שקרנים."

בואו ננתח את האמירה הזו. על פניו, הדברים הברורים. הכותבת אינה מעוניינת באינטראקציה עם שקרנים. מי בעצם רוצה להיות באינטראקציה עם אנשים שעלולים לשקר אותו? על פניו, האמירה הזו רק מציינת את המובן מאליו.

 אז מה הבעיה, אתם שואלים. 

 לאמירה הזו יש גם סבטקסט, ומה שהיא אומרת בסבטקסט שונה מאוד מן הטקסט .

ראשית, מי שכותבת "גבולות: שקרנים," מעידה על עצמה שכבר נפלה קורבן לשקרן אחד גדול, שהותיר בה צלקת לא קטנה. ההערכה שלי היא שזה קרה ללא מעט נשלטות ושולטות כאן בכלוב, ובעצם ללא מעט נשים ואולי גם גברים. אז האמירה הזו "גבולות: שקרנים" אומרת "הייתה לי חוויה טראומטית שאותה אני נושאת בליבי". האם זה מה שאת רוצה להגיד שאת כותבת "גבולות: שקרנים"?

עכשיו, בואו נבחן את האמירה הזו מנקודת המבט של הנמען, כלומר, המבקר בבלוג.

האדם הישר המבקר בבלוג, ונתקל באמירה מהסוג "אין כניסה לשקרנים," מיד בודק את עצמו: האם אני שקרן? האדם הישר בודק את עצמו אינסטינקטיבית, בדיוק כמו שהנהג הזהיר בודק את עצמו כשהוא שומע סירנה בכביש. זה מה שאנשים ישרים עושים: מטילים ספק ביושר של עצמם. בעולם המודרני, העולם שאנו חיים בו, רק טיפשים גמורים אינם משקרים: אנחנו משקרים לעצמנו, אנחנו משקרים לילדים שלנו, להורים שלנו, לבוסים שלנו, לעובדים שלנו ולבני הזוג שלנו. רק צדקנים גמורים --בעצם, רק שקרנים -- יטענו שמעולם אינם משקרים.

כלומר, מה שהופך את האדם הישר לכזה, אינה העובדה שאינו משקר, אלא העובדה שהוא כל הזמן בודק את עצמו, ומודע לשקרים הקטנים שלו.

על כן, האמירה "גבולות: שקרנים" תגרום לאדם הישר, בגלל שהוא ישר, לציית לציווי. הוא יצא מן הבלוג ולא יפנה לכותבת הבלוג. אז האמירה "גבולות: שקרנים," למעשה, מסננת את האנשים הישרים החוצה.

לעומת זאת, עבור שקרן אסטרטגי האמירה "גבולות: שקרנים" היא כמו פרצה הקוראת לשקרן. כי הרי הכותבת מצהירה על כך שהיא נפלה פעם אחת ברשת שטווה לה השקרן, היא בטח תיפול שוב. עבורו, "גבולות: שקרנים" היא למעשה הזמנה. היא מייצרת את מרחב הפעולה הטבעי עבורו.

מה אני בעצם רוצה להגיד כאן?

 החשדנות, המעוגנת בהיסטוריה שלנו ובטראומות שחווינו, רק משכפלת את עצמה. החשדנות, שנועדה להגן עלינו, היא למעשה עדות לכך שכבר מישהו פגע בנו פעם, והיא הופכת אותנו לחשופים לפגיעה נוספת.

לפעמים אין ברירה אלא לקחת את הסיכון ולהיות תמימים--תמימות מפוכחת הייתי קורא לזה--לתת אמון באחר, גם אם אין לנו אף סיבה אחת טובה לעשות זאת.

האם זה יבטיח שלא ניפול שוב? כמובן שלא. אבל זה יפתח את הסיכוי שלא ניפול שוב.

אז זה היה הטיפ החינוכי שלי להפעם. בפעם הבאה אתאפק.

זה שאתה מבין שסקס זה עבודה לא פלז'ר

זייפי לי אורגזמה אם חייבת אבל לא רגשות

הרבה אנשים שואלים אותי, ניטשה, מה זה בעצם התעללות נפשית?

תארו לעצמכם, אני אומר, שאתם מציבים כיסא נוח ושמשיה ליד בור של חרא, שהחבר הכי טוב שלכם תקוע בו עד לברכיו ואינו מסוגל לצאת.

ואתם, במקום להושיט לו מיד יד או חבל ולשלוף אותו משם, אתם מתיישבים על הכסא, עם משקפי שמש על האף וכוס מרגריטה ביד, ומודיעים לחבר, שלפני שאתם מוציאים אותו, אתם רוצים לשמוע ממנו הסבר מפורט ומדוייק איך בדיוק הגיע למצבו זה. וכשהוא מספק הסברים, אתם מתעקשים לשמוע ממנו את ההודאה שבעצם הוא עצמו, ורק הוא, אחראי למצבו הנוכחי. אתם גם מסבירים לו בשקט גמור וללא הרמת קול, שעד שלא יבין זאת, לא תוכלו לעזור לו.

זה, אני אומר, נקרא התעללות נפשית.

העניין הוא, שבהרבה מקרים זה מה שעושה השולט המנטלי לנשלטת שלו, וזה מה שעושה המטפל למטופלים שלו. לפעמים זה גם עובד. במקרים שזה לא עובד, זו התעללות לשמה.

פמיניסטיות ליברליות אולי יהרגו אותי בשביל זה, אבל אם אני צריך להגדיר נשיות זה זה:

שאישה משנה דעתה במאה ושמונים מעלות, היא טוענת שהעולם הוא זה שהסתובב..

;)