מול המראה

פסיכופתיה פתולוגית היא נדירה למדי באוכלוסיה (כ 1% בממוצע) אם כי באוכלוסיות מסוימות ניתן למצוא אותה בתדירות גבוהה יותר, כמו בבתי סוהר לדוגמה. 

ובכל זאת הנה עשרה כלים שיכולים לעזור לך להבין שהאדם שמולך הוא פסיכופת.ית. 

1. קסם שטחי

פסיכופתים פתולוגיים מקרינים ביטחון עצמי וכריזמה, מה שהופך אותם לאנשים שנעים להיות בסביבתם ומשכנעים באינטראקציות חברתיות.

2. חוסר אמפתיה

הם מגלים חוסר יכולת עמוק להבין או לדאוג לרגשות ולצרכים של אחרים, אפילו במערכות יחסים קרובות.

3. התנהגות מניפולטיבית

הם מיומנים ברמאות ומנצלים אחרים לטובתם האישית, לעיתים קרובות באמצעות שקרים, קסם אישי או הפחדה.

4. תחושת חשיבות עצמית מוגזמת

פסיכופת פתולוגי עשוי להפגין תחושת עליונות וזכאות, ולהאמין שהוא טוב יותר מאחרים.

5. שקרנות פתולוגית

הם משקרים לעיתים קרובות, לעיתים ללא סיבה נראית לעין, ומצליחים לשכנע גם כשהם עומדים בפני ראיות המוכיחות את שקריהם.

6. אימפולסיביות

הם נוטים לפעול ללא מחשבה על ההשלכות, ולעיתים קרובות עוסקים בהתנהגויות מסוכנות או פזיזות.

7. חוסר חרטה או אשמה

הם אינם חשים חרטה על מעשיהם המזיקים, גם אם הם גורמים לסבל משמעותי לאחרים.

8. חוסר אחריות

הם אינם עומדים במחויבויות ואינם לוקחים אחריות על מעשיהם, ולעיתים קרובות מאשימים אחרים בטעויות שלהם.

9. אורח חיים טפילי

הם מנצלים אחרים כלכלית או רגשית, וניזונים ממשאבים של אחרים מבלי לתרום באופן משמעותי.

10. נטיות אגרסיביות או אנטי-חברתיות

הם עשויים להראות התנהגות פלילית, חוסר כבוד לחוקים או לנורמות חברתיות, או התפרצויות אלימות תכופות.

הערות חשובות:

לא כל מי שמפגין חלק מהתכונות האלה הוא פסיכופת. פסיכופתיה אמיתית מאובחנת על ידי אנשי מקצוע באמצעות כלים להערכה מקיפה, כמו מדד הפסיכופתיה של הייר (PCL-R).

פסיכופתיה קיימת על רצף והיא שונה מהפרעות אחרות כמו הפרעת אישיות אנטי-חברתית או סוציופתיה.

זה יכול להיות מאתגר לזהות פסיכופת בהתבסס על ההתנהגות שלו כלפיך בלבד. אבל זה עשוי להיות קל יותר לזהות אותו בהתבסס על התבוננות בהתנהגות שלו כלפי אחרים - בני משפחה שלו או שלך, מכרים, נותני שירות, עוברי אורח וכו'. 

פסיכופתיה ובדס"ם

בשונה מדעת קהל שלעתים צפה פה ובקהילות אחרות, מחקרים לא מצאו קשר מובהק בין פסיכופתיה ובין זיקה לבדס"ם. ההפך הוא הנכון: אנשים שעוסקים בבדס"ם נוטים להיות בריאים בנפשם, תקשורתיים יותר, ומודעים יותר לצרכיו של האחר.

פסיכופתים עשויים להפגין סדיזם פסיכולוגי כמאפיין של ההנאה שלהם מפגיעה באחר, באופן שאינו תלוי בהסכמתו. בשונה מסדיזם בהקשר של בדס"ם שנעשה בהסכמה ולרוב משלב הנאה הדדית של שני הצדדים. 

אם אתם חושדים שמישהו מפגין תכונות פסיכופתיות, שימרו על הגבולות שלכן.ם והיו עירניים!

כתבתי מוקדם יותר היום על החשיבות של אמפתיה בין שולטים בפרט, והחשיבות של הפגנת חולשה בכלל, בלי קשר למה שכתוב לך בסוגריים ליד הכינוי שלך בכלוב. ולמרות שאני לא מהאנשים שנוטים להצהיר על כלל הצרות שלהם בריש גלי או בכלל, אני כן מרגיש כבר זמן רב צורך לפרוק ולשתף, עבור עצמי בעיקר, קשיים מסוימים שמתרחשים בחיים שלי כרגע.

זה לא פשוט להתגרש. זה במיוחד לא פשוט כשיש ילדים קטנים ברקע. מבחינת העומס הרגשי והמנטלי, בקלות אני אודה שעוד לא עברתי תקופה קשה כמו זו. ועברתי לא מעט בחיים שלי. 

הכל צף פתאום בבת אחת. זה אובדן, להתגרש. וככל אובדן הוא מצריך תקופת אבל. אלא שבין העבודה להורות לתהליכים הפורמליים של הגירושים לחיפושי הדירה ולכל השאר, לא נשאר לי זמן להתאבל. לא נשאר לי זמן לתת משהו בחזרה לעצמי, דווקא בנקודה בחיים שבה אני כל כך צריך לתת משהו לעצמי. אפילו אם זה רק חיבוק. 

אני לא בנאדם שסובל מחרדות. מעולם לא סבלתי. והנה לפני מספר שבועות היה לי התקף חרדה. וואט דה פאק? האם אני כבר לא יכול לסמוך על עצמי? האם נשברתי? האם אני לא האדם שאני חושב שגיבשתי לאורך שנות בגרותי?

זה סדק אצלי משהו מאוד בסיסי ביני ובין עצמי. התחושה שאני חזק, שאני יכול להתמודד עם כל מה שיבוא.

אז הבנתי את גודל הנטל שאני מחזיק בפנים וכמה אני צריך ערוץ פתוח שיאפשר לי לדבר אותו. אז הנה, אני כותב אותו. 

אני אוהב את הבנות שלי אהבת חיים. ואני אוהב את גרושתי. כחבר, תמיד אהיה שם בשבילה וארצה בטובתה. אני מתבונן קדימה ומנסה להזכיר לעצמי שאני אדם אופטימי. שזה לטובה. שהכל יהיה בסדר. ובעיקר שאני כן האדם שאני יודע שאני. על יתרונותיו וחסרונותיו כאחד.

אבל ביחד עם כל זה אני מרגיש גוש ענק בגרון שלי כשאני חושב על העתיד לבוא. בא לי לבכות. לצרוח. כואב לי כאילו חוויתי מוות, כאילו חלק ממני מת, וגרוע מכך, כאילו אני הורג משהו אצל הבנות שלי. אז אני מקווה, אבל גם נורא, נורא מפחד.

תודה לך שקראת אותי. 

אני רואה פה המון אמפתיה והכלה בין קבוצות ומגדרים שונים (שולטים כלפי נשלטות, נשלטים כלפי נשלטות ונשלטים, וכו וכו), אבל אני כמעט ולא רואה אמפתיה של שולטים כלפי שולטים אחרים.

וזה מוזר לי, כי אני יודע כעובדה שיש פה שולטים שהם אנשים רגישים, חכמים, מכילים, ובעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה וחדה. האם הפגנת אמפתיה נתפסת כהבעת חולשה ולכן שולטים לא ממהרים להביע אותה כלפי בני מינם? האם זה אולי בגלל תחושה של תחרותיות כלשהי בין שולטים? 

תהא הסיבה אשר תהיה; השולטים שבכלוב הם גם בני אדם. ככאלה, הם מסוגלים לסבל, לכאב, לאובדן, ללב שבור, לקשיים בחיים שלהם; הם יכולים להיות חלשים - כי עוד לא נולד האדם שהוא מושלם ואין בו חולשה. להפגין אותה, בעיני, זה דווקא כוח, עוצמה ואומץ. 

ולכן אני מזמין אתכם השולטים - להיות בני אדם, להפגין פה את החולשה שלכם וגם להרים לשולטים אחרים שמפגינים אותה. מי שחושב שזה מוריד מהכוח שלכם, לא ראוי לכם מלכתחילה. 

ודווקא שם מצאתי - כוח.

ומכאן והלאה אפשר רק לצמוח. 

הקשר בינינו כבר נותק לפני כמה חודשים, ואז, במקרה או שלא במקרה, נפגשנו. וברגע שראיתי אותך הרגשתי שכל הטוב שבעולם נחת עלי, הסתכלתי לך בעיניים כאילו קיבלתי אותך במתנה, ולמרות הנתק הארוך, זה הרגיש כביכול רק אתמול היינו יחד וכלום לא השתנה. לא ציפיתי שכך יהיה. לא חשבתי שכך ארגיש. 

אומרים שרחוק מהעין - רחוק מהלב, ואולי זה לרוב נכון. אבל את הלב שלי את כבר קיבלת, ותמיד יהיה שם מקום בשבילך.

זאת אש משונה, אדומה, צהובה ולבנה, בוהקת, חמה, אינטנסיבית ועיקשת. זאת אש שאפילו הזמן, מסתבר,  אינו יכול, או צריך, לכלות. 

כשתבואי אלי, הסירי במפתן את המסכות שאספת בדרך שלך שעשית.

כשתבואי אלי, השאירי מאחור גאוות מיותרות ופנטזיות בלתי מוגשמות. הביאי איתך רק חלומות.

כשתבואי אלי, פשטי את בגדייך שהשנים הלבישו עלייך, והראי לי אותך במערומייך.

כשתבואי אלי, שימי לפני את האפלה שיש בך וראי איך אני מאיר בה אור.

כשתבואי אלי, עמדי מול המראה שלי והסתכלי עלייך כפי שמעולם לא הסתכלת.

כשתבואי אלי, קחי נשימה עמוקה והיי מוכנה -  להיות. לאבד את עצמך בתוכי ולהתמלא רק בי.

כשתבואי אלי, אוסיף להתבונן בך. וכשאראה אותך סוף סוף כך - כפי שאת - אומר לך: "ברוכה השבה, ילדה. חזרת הביתה."

כי כשאת נמצאת למטה בין הרגליים שלי, הפוזיציות שלי ושלך ממחישות את ההיררכיה בינינו, המתקיימת תמיד.

כשאת מרפה ומאפשרת לי לחנוק אותך בשעה שיד אחת שלי תופסת את שיערך והשניה אוחזת בגרונך, אני מרגיש את הנתינה שלך בעוצמה.

כשאני מושך אותך החוצה ואת מיד פותחת את הפה שלך כדי שארק לתוכו, אני יודע שאת מכירה אותי היטב.

כשאת מקשיבה לשפת הגוף שלי ומתאימה את קצב וצורת המגע שלך מתוך מטרה להביא אותי לקצה, אני רואה שהתרוקנת מעצמך והתמלאת בי: ההנאה שלי, היא ההנאה שלך.

כשאני לוקח פיקוד ומשתלט על התנועה והזווית שלך בעוד הפה שלך פתוח וידייך מאחורי הגב, את באמת הבובה שלי ואני - המפעיל שלך.

כשמבטינו ננעלים בחטף ועינייך מחייכות אלי מבעד לדמעות, כמו אומרות לי תודה, שנינו יודעים שאת בדיוק במקום בו את רוצה וצריכה להיות.

לא, זאת לא רק מציצה - זאת התמסרות. 

זה נכון. אני לא הכי חכם, לא הכי חזק וגם לא הכי יפה. אבל אני רוצה להיות בשבילך - מיוחד.

אני רוצה ללכת בדרכים הלא סלולות של הנפש שלך ולחקור אותן ביחד איתך בשעה שאנחנו מניחים שם את השבילים שלנו.

אני רוצה לגלות בך משהו ראשוני, היולי, שלא הראית לאף אחד מעולם. ואולי אף לא ידעת שקיים בך.

אני רוצה לחקור את קצוות הרגש שלך, המסוגלות שלך, המקומות הכי נמוכים והכי גבוהים שאליהם חשבת שאת יכולה להגיע - ולפרוץ אותם לראשונה ביחד איתך. 

מה אני רוצה? נו, זה ברור. את מה שכולם רוצים - אהבה. 

יש את אלה שגדלו בנסיבות מיטיבות ולמדו, בעיקר בשנים הראשונות של חייהם, שהם צריכים לאהוב את עצמם. דרך דוגמה אישית ופרקטיקות שונות, ודרך הסביבה שלהם, ההורית בעיקר, שלימדה אותם גם איך לאהוב את עצמם.

הרי "לאהוב" זהו פועל; מדובר בפעולה אקטיבית ויזומה שאדם צריך ללמוד איך לעשות ולרצות לבצע. אהבה לעולם לא מתקבלת, וגם לא ניתנת, באופן שהוא פאסיבי.

ויש את אלה שגדלו בנסיבות שאינן מיטיבות, כל אחד ואחת עם הסיפור הייחודי שלהם, ולא למדו לאהוב את עצמם או שבמקרים מסוימים למדו באופן מעוות איך לאהוב, ובהקבלה, גם איך לקבל אהבה מהאחר. 

הבדס"ם, בתורו, מתחלק לשני צדדים. צדו האחד הוא אפל ורע כי הוא מזין ומטפח את אותה למידת אהבה מעוותת. 

צדו השני הוא מואר וטוב. הוא עשוי להשתמש בכלים המעוותים שדרכם למדת לאהוב, אבל הוא מראה לך את הדרך לעשות תיקון - לאהוב, כפי שכל אדם צריך וראוי לאהוב, ושיאהבו אותו בחזרה.

הבדס"ם הטוב, המואר, המתקן - זה הבדס"ם שבו אני משתדל לעסוק עבור עצמי, ועבור מי שבוחר.ת להיות איתי. 

קוראיי הקבועים כבר מכירים את היצר הסדיסטי שלי. כתבתי רבות עליו ועל היחסים המורכבים שלי איתו עוד מראשית ימי ותקופת ילדותי המוקדמת.

סדיזם אמיתי, טהור, הוא הצורך להעניק כאב לאחר. בין אם מדובר בכאב פיזי, ובין אם מדובר, כמו במקרה שלי, בכאב נפשי המגיע כתוצאה מהשפלת והחפצת הצד השני. אני חושב שלאורך שנותיי זיהיתי על סמך התנסות אישית שכאב נפשי קשה וכואב יותר מכאב פיזי לבדו, ולכן התפתחה אצלי משיכה עזה אליו, כמו גם משיכה למהילה שלו במנה של פחד: חשוב לי שלא תדעי מתי הכאב עומד להגיע ושתופתעי ממנו. הלוא האקראיות שבסדיזם טהור, היא מרכיב מהותי בו.

ראוי להסיק, אם כך, שמועמדות טובות לקשר איתי הן לא אחרות ממזוכיסטיות, ומוטב שתהיינה מזוכיסטיות רגשיות, שהצורך שלהן לחוות עצמן מושפלות ומוחפצות, נופל בהקבלה מושלמת מצידו השני של הצורך שלי להשפיל ולהחפיץ אותן. מהבחינה הספציפית הזו לפחות, אנחנו שני צדדים של אותה המטבע. 

אבל פה לצערי צף פרדוקס הסדיסט. כי כאשר אני לומד את המועמדת שלי, אני מהר מבין ורואה את המזוכיזם שלה נכוחה. וההבנה שלי שמדובר במזוכיסטית, מצמצמת את דרגת הסיפוק שאני מרגיש כאשר אני מעניק לה כאב נפשי. פשוט מתוקף הידיעה שלי שהיא מעוניינת בו.

לפיכך מועמדת טובה יותר, "יהלום" נכנה אותה, תהיה כזו שאינה מזוכיסטית. אלא שבלתי סביר שיהלום כזו אי פעם "תגיש מועמדות" מלכתחילה, ומכאן הפרדוקס ניכר. 

האם משמעות הדבר היא שנידונתי לחיי נזירות ופרישה מקיום צרכיי הבסיסיים ביותר?

בוודאי שלא. כאופטימיסט חסר תקנה, אני לעד אהיה בחיפוש אחר אותו יהלום. ציד של יהלום כזה הוא מספק במיוחד. ובמקביל לזה, אני תמיד אוסיף ואחדד את שיטותיי על מנת להפתיע גם אותך, המזוכיסטית שקוראת אותי כעת, בשעה שאני מוריד אותך למקום כל כך נמוך ושפל, שלא ידעת מעולם שאפילו קיים בך. על אחדות משיטות אלה אולי אשתף בפוסט אחר.

---

הרצוי נמצא בפנטזיה והמצוי נמצא במציאות; הם לעולם לא זהים זה לזה; המרדף אחר פנטזיה הוא עקר מיסודו. במקום, עלינו לעבוד עם מה שיש כדי להביא את צרכנו על סיפוקם במסגרת מציאות חיינו, ומבלי לחרוג את גבולותיו של האחר שמסר לנו את האחריות לשלוט בו.