דרך מוכרת בעיניים חדשות

התמימות הזאת, יש בה משהו מגרה. אך אותי היא מגרה, רק בגלל שמאחוריה יש לי הבנה מלאה של הסיטואציה. הבנה שהתפקיד שלי הוא לספק ולרצות. המשחק של "הניצול", תהליך הפיתוי, המחמאות שמושכות אותי ומגרות אותי להתרכך, "להסיר את המגננות". השאלות מצידי, נשאלות, למרות שאני יודעת את התשובה.. אני רוצה לשמוע את המילים מהפה שלך. שתסביר לי ותלמד אותי, מה נכון עבורי עכשיו - כי זה מה שטוב עבורך. אני רוצה להרגיש נחשקת, מוחפצת, קטנה, גורה. בא לי שתגרום לי לשחרר את התפקידים של חיי, ולהישאר קטנה, תמימה, שמחכה שתקטוף אותי. שתקח את התמימות שלי, תמשוך אותי אליך בחוטי הפיתוי, תזעזע את עולמי בעורמה ותחשוף את עיני לעולמך. למקומות הסוטים, המלוכלכים, המוטרפים שקיימים אצלך בפנים. המקומות שאני מגלה שאני נכנסת לתוכם בקלות מפתיעה, אחריך. כל זה בידיעה מלאה, בעיניים פקוחות שזה המקום שלי תחתייך.

לוליטה את ילדה יפה
ויש לך פוטנציאל
זה לא קשור בשכל -
זה טמון רק בישבן
גם העיניים לא רעות,
כן, יש לך קצת מזל
אם תתפסי את הפרנציפ -
תמיד יהיה לך קל

תציגי קודם מול מראה,
אחר כך מול קהל
ואל תאכלי עוגות גבינה -
זה לא טוב למשקל
תשמעי מה אני אומר לך:
לה לי לה לי... למה לך?
לה לי לה לי... אני כמו אח

לוליטה כמה את יפה -
עולם מוטרף בחוץ
הזמן נתן את הפתיחה
ואת צריכה לרוץ,
לרוץ על הבמות
עם מיני ומחשוף -
ואם תהיי טובה יותר
ניסע מחוף לחוף

תעזבי אותך מתיאטרון
ושכל מסובך -
לוליטה את ילדה יפה
זה המזל שלך
תשמעי מה אני אומר לך:
לה לי לה לי... למה לך?
לה לי לה לי... אני כמו אח

לוליטה כמה את יפה -
הלב שלי נשבר
שעות בסטודיו למשחק,
הזמן שלך נגמר
והשנים ירוצו לך -
את לא תביני איך
תקשיבי קצת לבן אדם
ש"מחבב אותך"

אז תציגי קודם כל מולי
אחר כך מול קהל
ואל תספרי לאף אחד -
זה לא טוב למזל
תשמעי מה אני אומר לך:
לה לי לה לי... למה לך?
לה לי לה לי... אני כמו אח

שינה זה חשוב. אני לא מצליחה להירדם. כל המחשבות מתעוררות בלילה, מתרוצצות בראש ומזמינות עוד ועוד מחשבות. חלקן חברות והן משתפות פעולה ומחזקות אחת את השניה. אחרות דווקא פחות מסתדרות, סוררות, מעוררות אנטגוניזם. באות לריב. ממש. באות לריב מכות. 

מממ.. מכות? 

יופי עכשיו אני חרמנית. 

הראש קופץ ממקום למקום. מהפיזי, לרגשי. מעכשיו, למוקדם יותר. מזיכרון לזיכרון. משיחה לשיחה. מבדיקה לבשורה. מבכי לחיוך. מסקרנות לדחיה. מתקווה למחשבות על עתיד. ממגע לדחיה. 

האם גבר שגומר מהר, זאת מחמאה?

זה קורה בzone הזה.

כשנכנסת למקום הזה, ואני מחוברת כל כך, שכל המחשבות שלי מרוכזות בך. בנשימה שלך, במבט שלך, בתנועות שלך, במילים שלך, בנוכחות שלך. אתה משדר את הוייב הזה שגורם לנפש שלי לרדת על הברכיים, ולא משנה באיזו תנוחה אני נמצאת. פשוקת רגליים וחשופה, על הברכיים למרגלותיך עם הלשון על כפות רגליך, מכופפת קדימה לגישה קלה לחדירה עם הראש עמוק במזרון, שעונה עם הידיים על הקיר ליציבות... בכל זוית שלא אהיה, הנפש שלי מכוונת אליך, מתמסרת אליך, ומרגישה מלאה עד הצפה. בעבוע פנימי שמעורר את הגוף, שמגביר את התחושות, מעצים את כל מה שנקלט מסביבי. כל מגע מרגיש עמוק, כל צליל נקלט ונוגע. 

המילים שלך, מובילות אותי בעליה, הנשימות שלך תומכות בי בשמירה על צרכי הבסיסיים, מסתנכרנת עם הנשימות שלך, ואתה ממקד אותי בצורך שלי לספק אותך, לרצות אותך, להיות עבורך - מספיקה מילה אחת, מהשפתיים שצמודות לאוזן - תגמרי. והגוף מתגייס, מציית, מתמקד בהצפה שעולה, תחושה של גלים שמתפזרים  ומתמקדים בעת ובעונה אחת. תחושה של אנרגיה שמפשטת מבין רגלי כמו אדוות במים, ומהראש גלים של ציות, סיפוק, התמסרות אוספים איתם את האנרגיה הזו חזרה לעומק עד שמתרכזת בנקודה אחת - נקודת השיא. 

"כשאני קורא את ההודעות בקבוצת ווצאפ, אני ישר יודע שאת כתבת אותן. אני שומע את הקול שלך בטקסט"

מעניין אם היה מזהה את ה"קול" שלי אם היה קורא את הבלוג.

האם אני אמיצה מספיק לכתוב לו את מה שאני חוששת להגיד.

האם הקול שלי, שבתוך הראש שלו, יצליח להגיד את מה שהקול שלי, שנמצא אצלי, לא מצליח?

הרגישות של הקליטה שלו, כל כך מעודנת ומדוייקת.

הרדר שלו, כל כך מכוייל ומכוון אלי שזה מפחיד אותי.

בעיקר בגלל שהוא מפחד - ולא יודע מה לעשות עם מה שהוא מרגיש.

לא יודע מה לעשות עם מה שהוא מזהה אצלי. 

אני כל כך צריכה את מה שהוא עושה בטבעיות - הוא פשוט קולט אותי.

אני כל כך צריכה את מה שהוא לא יודע לעשות - הוא לא מחזיק אותי. 

אז אני נופלת.

כל פעם מחדש נופלת לאשליה שהוא מי שהוא לא.

האשליה שהוא מי שאני רוצה שיהיה, אך מתאכזבת ונפגעת שהוא לא מקיים את הפנטזיה.

נפגעת ולא רוצה אותו בפנטזיה שלי. 

אני נמשכת חזרה

מתמכרת לנבירה הזו בפצע הפתוח

לחיטוט קרוב לעצב החשוף

זה נותן סיפוק רגעי ואחריו מגיע התשלום

אחריו מגיעה הצלקת.

אתה לא כאן - אז לא אדע אם גם כאן תשמע את הקול שלי

איך הייתי רוצה שזה יהיה זין, שמחליק עמוק פנימה עד לנקודה הזאת בדיוק, וקצת מעבר... ובכל פעם קצת מעבר עד לקצה גבול היכולת הפעם... ובפעם הבאה קצת יותר.

אבל לא, לצערי זה לא זין.

החיים עצמם.

החיים שלי, טוב כבר חפרתי  - בא לי להשתעל ממש חזק כדי שהם יצאו לי מהגרון וזה ישתחרר. אעבוד על זה.

גם החיים שלה נתקעו לי בגרון, חשבתי איך אני מסתכלת לה בעיניים כשהיא עוד רגע תרים את המבט שלה מהריצפה ותחפש אצלי את הכוח והתמיכה. היא הרגע שיתפה שהיא חוותה התעללות, אלימות, גורשה מביתה, נגררה בחזרה ולא בקטע בדסמי. מאיפה אני מוצאת עכשיו, ברגעים הבודדים האלה עד שהבמט שלה יחפש את שלי, את מה שהיא צריכה?

אז נזכרתי בשיעול הזה שאני מחפשת שישחרר לי את המחנק בגרון מהחיים שלי.. וניסיתי לחשוב מה הייתי רוצה לראות בעיניים של מי שמולי - מקום. זה מה שהייתי רוצה. מקום להיות. מרחב להיות. בלי לפעול. רק להיות. גם בלי הצורך להשתעל את זה החוצה ולהוציא את זה. רק להיות. אז שחררתי את כל ה"צריך" "כדאי" וה"חשוב לדעת ש..". פשוט נתתי לה להיות. והיינו יחד. וזה היה מדהים. ופתאום גם הגרון שלי השתחרר קצת. ובכיתי. היא שאלה על הדמעות - אמרתי חצי אמת. לא חשפתי שהדמעות מימין הן על המחנק שלי. סיפרתי רק על הדמעות משמאל, שהן על המחנק שלה. ואז גם היא בכתה. שיחררה. הצליחה להוציא את הכל. והייתי שם איתה. עבורה. כמו שאני יודעת להיות. כמו שאני אוהבת להיות. ומה שיצא ממנה, היה מטלטל כל כך. והרשתי לעצמי להדהד לה את הטלטול הזה. לתת לה להרגיש את העצמה של הטלטול, את העצמה שלה. להעצים אותה שהיא חווה את הטירוף הזה והיא יודעת עמוק בתוכה שיש בה את הכוחות. יצאנו יחד מהבית. היא אולי תחזור. אבל היום היא מצאה את הכוח שלה לקום וללכת. 

הלוואי וזה היה זין שנתקע לי בגרון... 

לפעמים בא לי לא להיות.

בכלל.

שעצם היותי, מחשבותי ודרכי להתבונן, לעבד ולהבין את העולם מכבידות. 

לפעמים בא לי לחדול.

מבלי להשפיע יותר.

לשלוף את נוכחותי מהחיים.

מבלי להשאיר ואקום אחרי. 

לא להימחק.

אלא, כאילו לא הייתי מעולם.

לפעמים זה יכול להיות מושלם.

*עורכת:

תודה לכל הדואגים והאוהבים... לא ידעתי שיש כל כך הרבה מכם.. 

זו לא קריאה לעזרה.

גם לא הצהרת כוונות.

רק שיתוף של מחשבות ותחושות

מה זה המקום הזה? מגלה לאט לאט שזה מקום לברוח. מקום שבו אני מוצאת אנשים לברוח אליהם. לפעמים גם אנשים לברוח מהם. לא פעם אני קוראת כאן אנשים שאינם נמצאים במערכת זוגית מחייבת בחייהם מחוץ לכלוב, תוהים על פשר נוכחות הנשואים כאן. אני כאן, באומץ ובחשיפה נדירים, מספרת שאני כאן מתוך בריחה. אני לא עונה לכל התוהים, אם היתה מעניינת אותם הסיבה שלי, היו פונים אלי להתעניין ולשאול. אני כותבת כאן כדי לשפוך מעל ליבי, רגשות ותחושות שמכבידים עלי, שאני מוצאת לנכון לחלוק כאן ולהנות מהאנונימיות החלקית שקיימת כאן. 

בתחילת דרכי כאן הבנתי, שכנשואה, הרבה יותר קל לי להתנהל מול מי שנמצא בסטטוס זהה לשלי, או לפחות בעל מחוייבות דומה לשלי בחייו. היום אני נמצאת במקום בחיים האישיים שהמשפחתיות של האחר גורמת לי לאי נוחות, קינאה, רצון להתרחק. אני מרגישה כאב למול אנשים  שנמצאים בחיי, שאני מעריכה מאוד, ומחוברת אליהם ברמה כזו או אחרת. זה מקום מאוד בודד להיות בו. בודדה בחיק המשפחה, ובוחרת להתבודד ולהתרחק מהמעגלים החברתיים. 

זה גורם לי לחשוב האם הנוכחות כאן, תהווה קטליזטור לתהליך שאני חוששת ממנו כל כך. תהליך שכבר החל, ואני נעה בתוכו בקצב משתנה. לפעמים מתקדמת ולפעמים חוזרת לאחור. לפעמים רואה את הטוב ולפעמים שוקעת באכזבה. זו שנה מטורפת, הקורונה הביאה אותנו למצבי קצה, סיטואציות שלא יכולנו לדמיין בכלל. תוהה האם זה נכון לחשוב על שינויים בתקופה כזאת. 

אז אני בורחת ולא יודעת לאן.

אני לא מאמינה בחסימות.

זה ילדותי ממש. 

אבל ממש. 

לפעמים אני קצרה בסבלנות ומתנהגת בילדותיות.

הנה 15 דקות התהילה שלא תקבל על חשבוני. 

מה גורם לאנשים לחשוב שתקשורת כזאת מובילה לאנשהו? 

עלק שולט.

חסמתי.