גלריה

תני לי את ידך ואקח אותך למסע, אל מקום בו קרני השמש לא חודרות, בו לא דרכה רגלו של איש, ופחות מכל רגלך. מערה שראית בחלומותיך, שקוראת לך בשעת בין-ערביים, כשאת עוצרת לנוח מהשגרה היומיומית שלך. אנו נסתובב ביחד בחדרים החשוכים, שנדמה שהאפלה בהם כל כך כבדה שהיא מאיימת להכריע אותך, ואני ארכן ואלחש באוזנך, אל תפחדי, אל תתביישי, אין פה דבר שיכול לפגוע בך. אז אגיש לך גפרור, וכשתציתי אותו הוא יבער באורן של אלף שמשות יחד.

אז מה אם יש לך מצגת מחרתיים, ואת צריכה לסיים לסכם את הדו"ח האחרון על המצב הכלכלי של מדינות האיחוד האירופי? כשאני ממקם אותך על השולחן ומפשיל את מכנסייך, אני מבקש ממך לקרוא בקול את הפרק הנוכחי. את מכירה את הכללים, אבל מתבלבלת בהגייה של השמות של חלק מהמקומות הזרים, והמכה החדה בישבנך לא מאחרת לבוא. את מתחילה שוב, ואני מאזין לגורלן של מדינות בעוד את מחניקה רעד קל בקולך. בהמשך אני ארכון לפנים, אלחש בעדינות שאני עומד לגמור בתוכך, ואבקש ממך לזכור זאת כשתעמדי מול הממונים עליך ותקריאי להם את כל הפרטים שסיכמת בנאמנות כה רבה במחברת הקטנה שלך.

דברים שרואים מכאן לא רואים משם. מה עובר לך בראש כשאת נמצאת שם, למטה, על הברכיים, ומביטה למעלה אלי? איזו מין מערבולת של רגשות סותרים ומחשבות? לימדו אותך תמיד להיות חזקה, לעמוד על שלך, לא לוותר; והנה, בסופו של דבר, הנמכת את עצמך, נכנעת ולשם שינוי הפקדת את גורלך וטובתך בידי מישהו אחר. לא אבזבז את המתנה שנתת לי; אדאג לעזור לך לרדת נמוך, לשכוח את עצמך, כדי שתוכלי אחר כך לנסוק. ראלף וולדו אמרסון, אחד מגדולי המסאים האמריקאים, אמר פעם שרק אדם גדול יכול להיות קטן. תודה שנתת לי את המתנה הגדולה מכולן.

שקט נפשי הוא מצרך יקר בחברת השפע של 2021. כמה קל יהיה לתת את המפתחות לגופך לגבר, לתת לו לקשור אותך לקצוות המיטה, להפשיט אותך מבגדיך ולגרום לך לרייר ולשכוח את שמך בעודו סוחט מתוכך שורה של אורגזמות קולניות. אחר כך, כשתסיימו לנקות את הכתמים ששניכם תשאירו על הסדינים ואת תחזרי ברגליים כושלות לאוטו, בקושי יהיה לך מספיק כוח ללחוץ על דוושת הגז. שנים אחר כך תחזרי ותיזכרי ברגעים ההם, בהם היית חסרת ישע, ותחייכי חיוך סתום.

אחד הדברים הראשונים שמלמדים בקולנוע הוא Show, don't tell;  הקולנוען המתחיל לומד מהר מאד שאסור לו לעייף את הקהל באקספוזיציות או במונולוגים טרחניים, כי תמיד עדיף להראות את הכוונה במקום להצהיר עליה. אל תתנו מונולוג לגיבור על איך המשפחה שלו נרצחה והוא מחפש נקמה - תראו בסצנת הפתיחה את הנבל רוצח אותם מול עיניו. גם בשליטה, תמיד האמנתי שהחלק ללא המלים, המעמד, התנוחה והמגע אומרים הרבה יותר מאשר מלים ריקות, כמו שפחה, זונה, כלבה. כשהגבר מרתק אותך לרצפה, חודר אליך מאחור, ועסוק בלהרביע אותך בתנוחה כנועה שמדמה מין בין שני הולכים על ארבע, אין צורך לומר שום דבר. המעמד של שניכם בסצינה הזו ברור גם בלי המילה המדויקת שמתארת אותו.

בואי אלי, ואכרוך את אצבעותי סביב צווארך. זה לא יהיה באמת, זה יהיה בכאילו, וכשאחדור אליך, תיישרי אלי מבט ותנסי לקרוא אותי. תמיד אהבת להתגרות בגורל, עוד כשקנית את האופנוע הראשון שלך וחרשת את כביש הערבה בסופי השבוע. קנדי אמר פעם בתחילת תוכנית אפולו, "אנחנו בוחרים לטוס לירח לא משום שזה קל, אלא משום שזה קשה," ואת, כמו בנאום היסטורי, בוחרת לעשות דברים לא כי הם בטוחים ומשעממים, אלא בגלל הקירבה שלהם לתהום. אני אהדק את האצבעות שלי מעט, אך את לא תסיטי את מבטך, ספק בהיתגרות, ספק משום שאת בוטחת בי, ותחכי לראות לאן נושבת הרוח. אני אתרצה ואשחרר קלות, ואת תעצמי את עינייך ותהיי מרוצה, שהנה, עוד הפעם, הצצת לתהום ויכלת לה. 

כל כך הרבה מההחלטות שלנו נעשות מתוך פחד, מהאנשים שסובבים אותנו ומעצמנו. כמה אומץ אנחנו צריכים בשביל להיחשף, בשביל לרדת על ארבע ולהפגין פגיעות? בשביל לבחור בדרך הלא-סלולה, או ללכת על פני תהום כשמשני הצדדים שלנו כישלון? כשבאת אלי באישון לילה ואמרת לי שאת מתביישת בחולשות שלך, עמדו לי דמעות בעיניים. בעדינות הורדתי אותך אט אט על ברכי, עד שהשפלת את מבטך בציפיה. בידי האחת ליטפתי את פנייך, ובידי השנייה הפשלתי את מכנסייך ולימדתי אותך להיות גאה בעצמך, במה שהשגת ובמי שאת; ונשימותיך הכבדות שחדרו את דממת החדר לימדו אותי בחזרה אינטימיות מהי.

הזמן מקהה את הכל. כשאני מנסה להיזכר בדברים מסוימים נדמה שכל שאני יכול להעלות הוא איזשהו שיכפול דהוי ועלוב של המקור. חברי ילדות שהתרחקו, מקומות בהם הייתי, אפילו התחושה של הפעם הראשונה בה חדרתי לאישה. לפעמים, כשאירוע מסוים מלווה בכאב, בהפתעה, במשהו פתאומי ולא צפוי, הוא נחקק יותר טוב בזיכרון, לטוב ולרע - בדיוק בגלל זה טראומה נצרבת לאנשים במוח ומשוחזרת שוב ושוב, עד רמת הריחות ורעשי הרקע. להבדיל, אולי בגלל זה אני נותן לך את הסטירה ההיא, אני תופס ומצמיד אותך אל המיטה באגרסיביות, כדי ששנינו נזכור יותר טוב את הרגע ההוא בו הבטת בי וביקשת ממני לגמור בתוכך.

לזרע יש תפקיד פיזיולוגי ברור, אבל דווקא התפקיד הפסיכולוגי שלו מעניין הרבה יותר, כזה של סימון טריטוריה והכנעה. גמירה בפה אינה משרתת כל תפקיד אבולוציוני ואין שום מנגנון שאמור לייצר השתוקקות אליה. ועם זאת, יש לא מעט נשים, במיוחד באתר הזה, שעצם המחשבה על האקט הזה והמסקנה הסופית שלו מסוגלת להרטיב אותן. יש אחרות שתופסות אותו כמשפיל, אבל אני חושב שהוא אפילו קצת רומנטי: הרצון לסמן כל חור ואזור בבת הזוג ולהשאיר חותם, זיכרון קטן עד הפעם הבאה, טעם שילווה אותה כשתחזור הביתה ותצחצח שיניים באותו הלילה, כדי שלא חלילה תשכח איך התאמצה והתנשפה בכבדות כשהייתי בתוך פיה שעות קודם-לכן.

לפעמים, לא צריך את הסטירות, את הספנקים, את המבוכה וההחפצה. את לא צריכה מלים כמו שולט או נשלטת כשהוא מסובב אותך, מרים את החצאית שלך ומקער את גבך כדי להקל עליו את החדירה. מעבר לדלת שנעלת ממשיכים אנשים רגילים בשיגרת יומם, מבלי לדעת בכלל ששניכם שקועים בכיס של מרחב-זמן שהוא רק שלכם, שרויים בעולם שהם כנראה לא יבינו אף פעם. חלק בך היה רוצה שאחד מהם יפתח את הדלת ויסתכל פנימה ויראה אתכם, את החולצה המורמת, את השדיים החשופים, את הקלות שבה נכנעת לו. והכי את רוצה שיראו כמה את משתוקקת שיפער אותך, שיחדור אליך יותר ויותר עמוק, ויהפוך אותך לשלו; את הדברים שאין להם צורה או שם.