הסמארטפון על הדלפק במטבח רוטט.
אני מרים אותו ומתבונן, אבל אין באמת צורך. הצלצול הייחודי כבר מאותת לי מה עומד לקרות, מבלי שאצטרך לקרוא; ובכל זאת אני קורא. משפט לקוני. "זה מתן, אני עובר בסביבה בשמונה."
אני מסתכל בשעון. שש ורבע. נעמה אמורה לחשוב מהעבודה בקרוב. יש לי קצת זמן, ואני ממהר לסדר את הדירה.
כמעט שעתיים לאחר-מכן, הגניחות הקטנות שלה ממלאות את חלל הדירה. שנינו עירומים. נעמה שעונה על השיש הקר שבאי במטבח, מכופפת, והוא מאחוריה, במכנסיים מופשלים, דופק. אני יכול לראות מהמקום שלי מאחור, על הברכיים, את פי הטבעת שלה סוחט בכוח את הזין הארוך שלו, שנכנס ויוצא ממנה בקצב מהיר. הוא גבר גדול, רחב, מעט שחום מהשהייה הממושכת שלו בים, ודמותו הגדולה מתנשאת מאחורי נעמה וגורמת לה להיראות קטנה על אף 175 הסנטימטרים שלה. הידיים הגדולות שלו מועכות את השדיים הגדולים שלה, ולפעמים מושכות בשערה השחור והארוך כדי להזכיר לה עד כמה היא נתונה למרותו.
"שירי ורענן מצאו לנו צעצועים ממש מוצלחים הפעם," הוא אומר, ספק לעצמו, ספק לנו. "הם יודעים כמה אני אוהב לזיין כלבות נשואות כמוך מול הבעלים שלהן."
הוא לא מדבר הרבה, גם כשהוא גומר. רק נאנח בקול רם ואז מסמן. אני לא צריך הרבה אינפורמציה בשביל לגרור את עצמי קדימה על הברכיים ולכרוך את שפתיי סביב הזין שלו, שיצא זה עתה מחור התחת של אשתי. אני מנקה אותו, ואז ניגש ללקק את הזרע שלו שעדיין מטפטף ממנה. קליק, קליק. אני יודע שהתמונות שזה עתה צילם יעלו עוד מעט לקבוצת הטלגרם המשותפת, וששאר הזוגות והמשתתפים ייראו אותנו משומשים.
הוא רוכס את מכנסיו ולובש שוב את הז'קט שלו ביציאה. הוא תמיד ענייני, ואף פעם לא נשאר. "נתראה," הוא אומר, וסוגר אחריו את הדלת, בעודי נשאר שם על הברכיים ולשוני תחובה בתוך החור של נעמה.
יש חמישה זוגות בקבוצת הטלגרם, מכל חלקי הארץ. ואותנו. חברים קרובים יותר ופחות של שירי ורענן. הכללים ברורים. כל אחד מהמשתתפים יכול לרשום בכל זמן נתון מתי ואיך עלינו לפגוש אותם. לעתים הם קובעים יום ושעה ומקום בצורה מדויקת, ולעתים פשוט מודיעים על רצונם להגיע. אפליקציות המעקב שהתקנו בסמארטפונים שלי ושל נעמה מקלות על ניהול לוח הזמנים, ומאפשרות לכל אחד מהמשתתפים לדעת היכן אנחנו בכל רגע נתון. לפעמים מגיע רק אחד מבני הזוג, ולפעמים שניהם. הכל הולך, כשהתנאי היחיד הוא שעליהם להעלות לפחות תמונה או שתיים לקבוצת הטלגרם כדי ששאר המשתתפים יוכלו ליהנות אף הם מהשימוש בנו.
התמונות של מתן עולות כשנעמה ישובה ברגליים מפושקות על הספה בסלון ואני משחק עם הדגדגן שלה בלשוני, מביא אותה לאורגזמה השנייה של הערב. התגובות משאר המשתתפים לא מאחרות לבוא. נעמה מקריאה לי אותן.
"פאק, עכשיו גם לי בא לזיין אותה, עם המותניים הצרים האלה והחזה המושלם," נועם כותב. "חבל שלא זיינת גם את חור," אשתו, הדס, מוסיפה.
"מקווה שחנקת אותה, כמו שהיא אוהבת," שירי רושמת. "הכיווץ של החורים שלה כשחסר לה קצת חמצן ממש מעולה."
"איך זה מרגיש, חור, לדעת שכל הגברים האלה יכולים לזיין את אשתך כמו כלבה מולך, חוץ ממך?" מעיין שואלת. היא תמיד שקטה במפגשים בינינו, מתבוננת בעיניה החודרות שכמעט תמיד עוקבות אחריי. אני יודע שהיא תמיד רעבה לראות כמה נמוך אפשר להוריד אותי, ומתענגת כשהעונג המיני, הרצון שלי לרצות, המבוכה וההשפלה מתערבבים בתוכי למעדן שגורם לה ללקק את שפתיה.
"תענה לה," נעמה פוקדת עליי. אני מפסיק לרגע ולוקח את הטלפון שלי בידיים ומקליד את התשובה המתבקשת.
"הכי נכון בעולם."
