"אני חייב לעשות את זה ככה בדרך הזאת, כי זה פשוט מי שאני, ככה המח שלי מחווט, לאנשים אחרים זה אולי מסתדר אחרת אבל אצלי ככה הדברים עובדים".
לא עברו שתי שניות מאז שסיימתי להגיד את המשפט הזה בנימה רצינית בקטע מוגזם ועד שהתחלתי להישפך מצחוק בלי להסביר את עצמי, לעיניהם המופתעות וקצת מובכות של החברים שהיו פרטנרים לשיחה שניהלנו על בחירות אישיות, מוסר, זהות ועוד כל מיני דברים כאלו שלכל אחד יש דעה לגביהם. הסיבה שהגבתי ככה היא שזה לא משנה כמה שנים אני מבלה בהבנה שלתפיסה המצוטטת הזאת אין שום קשר למציאות ושהיא מנגנון התמודדות קאונטר-פרודוקטיבי לרב וכמה אני מנסה להיגמל ממנו בעמל רב. זה לא משנה גם ששעה לפני זה סיימתי טיוטה לפוסט הזה שמעלה תהייה לגבי הערך והנזק של המשפט הזה. עדיין, בסיטואציה שבה אני נדרש להסביר לעצמי למה אני עושה את מה שאני עושה, חושב את מה שאני חושב, מסדר עדיפויות כך או אחרת, האינסטינקט הוא לסגת למקום הזה שבו אני צריך להכריז על עצמי כ-X ולהסיק מזה את דרך הפעולה הנכונה.
אין ספק שאחד מהצרכים והדרייבים האנושיים הכי בסיסיים הוא הגדרה עצמית. זה נכון אוניברסאלית ומאז שחר ההיסטוריה המתועדת. אנשים צריכים לספר לעצמם מי הם. אנשים צריכים לספר לאחרים מי הם מספרים לעצמם שהם. אנשים צריכים להסביר שהם עושים את הדברים שהם עושים בגלל מי שהם מספרים לעצמם שהם...אבל למה? מאיפה זה בא, עד כמה הסיפור קשור למציאות ומה התועלת בזה? אין לי שום התיימרות לתת תשובה חד משמעית לשאלות האלו אבל אין יום שבו אני לא מהרהר בהן.
הסיפור הזה שאנחנו מספרים לעצמנו על הזהות שלנו, קורה בכל מימד של החיים וכולל לא רק התייחסות למי אנחנו כן, אלא גם צד משלים של מי אנחנו לא.
"אני אדם שמחובר למציאות. אני לא אוהב לחיות בעננים" . "אני לא אוהב להיות במרכז העניינים/ אני מופנם, אני מעדיף מעט אנשים אבל איכותיים" ."יכלתי לעבוד בעבודה ההיא שמשלמים בה הרבה יותר, אבל אני אדם של אנשים וזה ממלא את הלב שלי"." הייתי רוצה לעבוד במשהו יצירתי יותר, אבל אני אדם פרגמטי ובסוף אני צריכה לדעת שיהיה לי כסף לחיות ממנו אחרי שאני אפרוש." "יש אנשים שיכולים להעביר את היום שלהם בים ולא לעשות כלום, אבל אני חייבת להיות עסוקה כל הזמן אחרת אני משתגעת". "אני שולטת מטבעי בעלת דומיננטיות מולדת". "אני גבר אסרטיבי בחוץ אבל כלבלב מתרפס מבפנים". זה בכלל לא משנה מהו התוכן של ההגדרה העצמית הזאת, כל עוד היא נותנת גבולות גזרה ברורים ומכתיבה חוקי פעולה שאפשר למלא אחריהם בלי יותר מדי דיסונאנס.
לא פחות משאנחנו מספרים לעצמינו מי אנחנו מתוך הפעולות שלנו, אנחנו מחליטים איך לפעול מתוך הסיפור של מי אנחנו בעיני עצמינו.
מאיפה זה בא?
באופן לא מפתיע וכמו רב הדברים האחרים שמהם, לדעתי, מורכבת הנפש- מצורך בשליטה. כאן מתחברת לי קלישאה לא קשורה, לכאורה, שמגיעה מאותו מקום בדיוק- "עדיף להיות חכם מלהיות צודק". נכון, אבל אף אחד מאיתנו לא מצליח כמעט אף פעם למלא אחריה. לעניות דעתי ונגד המחשבה האינסטינקטיבית, לפני שהמח מחפש אחרי האמת או המציאות, הוא מחפש אחרי פרדיגמה. הוא מחפש מודל. עדיף שיהיה כמה שיותר סגור. דרך המודל הזה נחווה העולם והכל מתפרש. למה? כי מודלים מאפשרים חיזוי וחיזוי מאפשר שליטה. זה נכון שלהיות חכם יכול להניב רווח באותה סיטואציה ספציפית, אבל להיות צודק זה לדבוק במודל. דבקות במודל מאפשרת חיזוי ושליטה סיטואציות הבאות. לוותר על המודל בשביל רווח בהווה מכניס עולם שלם של אי וודאות לגבי המשך והמח שלנו יימשך פעם אחרי פעם לדבקות במודל שאפשר להכליל על כל מיני סיוטאציות בחיים, אלא אם כן יקרה משהו ממש קיצוני ומערער שיכפה עלינו לבנות מודל חדש...וגם אז, אנחנו נחליף מודל במודל ולא נהיה מסוגלים לעשות את הדבר ה"חכם" ולהכיל את אי הוודאות. אותו דבר גם לגבי ההגדרה העצמית- ברור שההגדרות האלו באות ממשהו אמיתי שקרה בעולם- רצונות מסויימים שהתעוררו בתקופות מסויימות, אנשים ספציפיים שהשפיעו עלינו ושימשו השראה, אירועים שעיצבו אותנו ברגעים קריטיים בחיים שלנו. כל אלו התקבצו מתישהו למסה קריטית ואינטנסיבית של מידע שדחפה אותנו להגדיר לעצמנו מודל מסויים של זהות שתאפשר לנו, בתקווה, להקטין את הפער בין החוויה האישית שלנו למציאות שפועלת עלינו ולנווט בה בצורה האופטימטלית.
האם בהכרח כל הפריטים האלו שמרכיבים נרטיב של זהות היציבה שאנחנו מספרים לעצמינו שיש לנו הם באמת כל כך מייצגים את מי שאנחנו? האם הם נכונים לכל זמן ואינטראקציה בחיים שלנו? האם, למשל, היסטוריית הקשרים שבה היינו בצד השולט, בהכרח מעידה שבקשר הבא, בו את הפרטנר.ית עוד לא הכרנו, נרצה להישאר באותה עמדה? האם היא מגדילה את הסיכוי לכך...או מה שאותי הכי מעניין בהקשר הזה- האם העובדה שכך זה היה עד עכשיו וזה מה שאנחנו אומרים לעצמנו, שולחת אותנו לעמדה הזו אוטומאטית כחלק מהמודל וללא קשר למציאות שמשתנה מסביב או לאדם שאנחנו נמצאים איתו? כל מה שאנחנו מספרים לעצמינו שאנחנו- טכנולוגיים/ טכנופובים, חברותיים/מתבודדים, אמיצים/ פחדנים, אוהבי שגרה/ חולי חידושים, חומרניים/ ועוד ועוד ועוד...כמה מזה משקף את מה שהיינו רוצים ומה שטוב לנו בזמן הזה וסיטואציה הנוכחית בחיים שלנו? כמה מזה הוא דוגמה שנתקענו איתה בגלל הצורך למדל את עצמנו באיזשהו שלב בחיינו שלא בהכרח רלוונטי יותר? איך בכלל עושים הערכה מחדש למודלים האלו ואיך מאתגרים אותם? איך לא נופלים להחלפה שלהם במודל מקובע אחר שיביא אותנו לפעול בצורה מקובעת באותה מידה בהמשך? אין לי תשובות ברורות לשאלות האלו אבל ברור לי שהן צריכות להישאל בכל פעם שמופיעה התייחסות בוטחת ורצינית מדי לנרטיב הזהות העצמית שלנו.
יש שיגידו שהקונספט של "ככה אני מחווט" נטוע באמת הנוירביולוגית הכי בסיסית שעליה נבנית הנפש ואי אפשר להתכחש לה. אני האחרון שאתכחש למימד החיווט המוחי שמאחורי החוויה הנפשית. עם זאת, החיווט הזה הוא דינמי. הוא לא ניתן להיפוך של 180, אבל הוא מורכב מהרבה אלמנטים שמגיבים לשינויים קטנים והדרגתיים לכל מיני כוונים לא צפויים. הוא אפילו בנוי בצורה אופטימאלית בשביל להכיל אותם. זה פשוט ממש ממש קשה ולא אינסטיקנטיבי. האינסטינקט הוא לדבוק בחיווט הקיים. לדבוק בפרדיגמה. להתאים את האינפוט מהעולם בחוץ אל תוך הפרדיגמה הקיימת, תוך כדי התעלמות או הקטנה של כל מה שלא בהכרח מתיישב איתה. האינסטינקט הזה הוא לא המציאות, הוא מנגנון. היכולת ליצור מעגלים וחיבורים חדשים קיימת, בדיוק כמו שהיכולת ליצור הגדרות ותפיסות חדשות קיימת.
כמו הרבה מנגנונים אחרים, ברור שיש לאיסנטינקט המודלים גם יתרונות. יותר מזה, קשה יהיה מאוד לשרוד בלעדיו. אי אפשר להגיע לכל סיטואציה חדשה בלי הנחות או הגדרות שמבוססות מראש וללמוד אותה ואת עצמך מאפס. אי אפשר וגם לא צריך להמציא את הזהות והחלקים שלה כל פעם מחדש. מה שאפשרי הוא להעמיד את המודלים האלו במבחן ולנסות לשחק איתם כל פעם בדרכים קצת אחרות. אם יש בהם "אמת" אינהרנטית כלשהי והם עדיין משקפים משהו רלוונטי בקיום שלנו- הם רק יתחזקו מהאתגר. אם לא, אולי אותו סיפור יכול לקבל פרק חדש, בלי בהכרח למחוק את הפרק הקודם. מודלים הם לא קדושים. אני אולי ממש מוזר, אבל היכולת להכיל דיסונאנס, לשחק עם המבנים הכי "ברורים" שקיימים, הסקרנות לגלות מה קורה אם מפרקים ובונים מחדש את אחד מהם...אלו התכונות שאני הכי נמשך אליהן באנשים אחרים ושאני משקיע הכי הרבה בלפתח בעצמי. זה לוקח זמן ואף פעם לא הולך בקלות...אבל זה שווה את המאמץ בשביל לגלות מה עוד יכול להיות מעבר.