יום אחד יתחשק לי לראות אותך בפעולה. את בדיוק תהיי באמצע אחת מההרצאות הווירטואוזיות האלו שאת נותנת על החיבור בין מדע, היסטוריה ופילוסופיה. מקרה נדיר של קורס שסטודנטים אשכרה מחכים להשתתף בו ונהנים להקשיב. בלי להגיד לך מראש, אני אכנס בשקט באמצע ההרצאה ואמצא לי מקום צדדי מאחור להתיישב בו, בלי למשוך תשומת לב בתוך האולם המלא ואלך לחלוטין לאיבוד בכריזמה והידע שלך. כמו שאר הצופים...אבל לא בדיוק כמוהם. תהיה שם ברגע הזה דואליות מהפנטת בשבילי. אני אתמוגג מלראות אותך מלהטטת בידע האינסופי שלך, מתעלת אותו דרך האבחנות החריפות שלך, שוזרת הכל יחד במילים המדוייקות ובשפה האמנותית שלך, עם מידה שווה של אובססיה לנושא והומור עצמי. כולם מסביבי רואים את הכח שלך. אף אחד לא יכול לפספס את זה...אבל אני רואה ומכיר עוד צדדים.
אני רואה את העיניים הסקרניות שלך ויודע איך הן נדלקות כשאת יושבת מולי על הברכיים, עם הגאג בפה, הרוק נוטף מכל הכיוונים ואת משתמשת בהן כדרך היחידה שבה את יכולה להתחנן לקבל רשות לגעת בגוף שלי סוף סוף.
אני רואה את הפה המוכשר שלך. השפתיים האלו שנעות על הזין קדימה ואחורה, יונקות אותו כאילו אין עוד שום דבר אחר בעולם. הלשון שביניהן מתענגת על כל חלקה בקיום שלי. המאמצים שלך להראות בעזרתה עד לאן את מסוגלת ללכת בשביל לעשות לי טוב.
אני שומע את הקול המתנגן שלך ואני לא יכול שלא לחשוב על הצלילים שיוצאים מאותם המיתרים בדיוק, ברגעים האלו כשאני נמצא בתוכך ואת לקראת השיא שלך, מנסה להכניס בקשה נואשת, בין אנחה חייתית אחת לזאת שאחריה, בתחינה שאאפשר לך אולי הפעם לגמור, כי היית כל כך טובה עד עכשיו. הדרך שבה את עושה הכל בשביל להאריך את הקץ, סובלת ואופורית בו זמנית, מגייסת את כל כולך בשביל לא לערער על השליטה שלי. השאגה שיוצאת ממך כשאני מרגיש שהרווחת את זה ומאפשר לך להתפרק עליי ולהישטף בגל של עונג ורעידות בלתי נשלטות של הנאה, מלוות בצמרמורות שאחרי, כל אחת כזאת מייצגת עוד זריקה של סיפוק לגוף שלך וסוחטת ממך עוד גניחה קטנה שהיא כמו מוזיקה מושלמת לאוזן שלי.
אני נותן לשתי הנוכחויות האלו שלך להמשיך ולרקד לי מול העיניים והמחשבות ונעלם שוב אל תוך הצופים המרותקים. לגמרי כמוהם אבל לא רק.