הזכרון הראשון הברור שלי הוא של נדנדה אדומה ואני עליה. מתנדנד על רקע אדמה מושלגת . מאחוריי הבניין שבו גרתי בחארקוב, אוקראינה. אני לא זוכר הרבה חוץ מהאדום, הלבן והאפור של הבית שלנו. זה היה בערך בגיל 3.
לימים חזרתי לנדנדה הזאת שוב ושוב. מקפיד לבקר אותה בשביל לספוג את החיבור מחדש לתמימות ולמרכז. עם הזמן הסביבה השתנתה. הבניין האפור קיבל קצת צבע וחיים. החצר המושלגת התחדשה וקיבלה מזרקה קטנה. אוקראינה הלכה והתפתחה ואיתה גם העיר שבה נולדתי ונשארה תמיד בית שני בשבילי. זה היה כיף לראות שדברים פורחים ומתקדמים לכיוון טוב. שמחתי שהכל מתחדש ושבאותו זמן היא נשארת שם- הנדנדה האדומה שלי.
עד ה-23 למרץ 2022 הנדנדה עמדה שם כפי שזכרתי אותה. עד הטיל הרוסי שפגע בבית שהיה שלי…בנדנדה שלי. בזכרון שלי. בשורשים שלי. זה נראה כל כך מזמן אבל בעצם אפילו לא עבר חודש. כל יום במלחמה הזאת מרגיש כמו שנה. כמות כזאת של סבל היתה מספיקה לכל החיים. שני ילדים נהרגו בהפגזה הזאת. ילדים ששיחקו בחצר כמו שאני הייתי משחק פעם. מיותר להגיד שמטרה צבאית לא היתה באיזור. הנדנדה לא קיימת יותר. גם לא הבניין.
ועדיין…איכשהו זאת לא הזוועה הכי נוראית שהצבא הרוסי השית על העם האוקראיני במלחמה הזאת.
קשה לחשוב במונחים יחסיים על הרג מכוון של אזרחים ועל מוות של ילדים…אבל כל יום נשבר שיא חדש באכזריות. באותו יום שבו זה קרה, מטוסים רוסים מצאו לנכון להפציץ תור לחלוקת מזון לתושבים בחארקוב. אנשים שיצאו לשנייה מהמחבוא במרתף המאולתר בשביל להביא אוכל למשפחות שלהם. 11 הרוגים ו-43 פצועים. שכונה אזרחית. שום מטרה צבאית באיזור.
ועדיין…זאת לא הזוועה הכי נוראית שהצבא הרוסי השית על העם האוקראיני במלחמה הזאת.
באותו זמן בדיוק, בפרברי קייב, בוצ׳ה, אירפין, הוסטומל ובורודיאנקה, במשך שבועות, הצבא הרוסי השתלט על האיזור ועוסק בהוצאה להורג של מאות אזרחים. ירי בראש מטווח אפס של אנשים עם ידיים קשורות. מעל 1000 הוצאות להורג ואלו רק הגופות שנמצאו עד עכשיו. בהרבה מהמקרים, אחרי שהם יורים בגברים, מתבצע אונס קבוצתי של הנשים. בזיזה של כל רכוש אפשרי של הקרבנות והעלאה שלו אל הטנקים והנגמ״שים. אפשר לראות את הרכוש של המשפחות המסכנות האלו נשפך מתוך כלי השריון שנפגעו לאחר מכן.
ועדיין…זאת לא הזוועה הכי נוראית שהצבא הרוסי השית על העם האוקראיני במלחמה הזאת.
מאריופול. עיר של 450,000 תושבים. היתה. לא קיימת יותר. בתור סמל של התנגדות לנסיונות הכיבוש הרוסי עוד מ-2014 , היא סומנה להשמדה על ידי המשטר הרוסי עוד מאז. סמלים חשובים למשטר הזה. חיים של אנשים פחות. 95% אחוז מהבניינים בעיר נפגעו ישירות. מעל 20,000 אזרחים הרוגים. רק בעיר אחת. 150,000 אזרחים שנחטפו ונכלאו במחנות ריכוז. מצור של 52 ימים. לא מכניסים תרופות. לא מזון. לא שתייה. החריבו עד אפר את כל בתי החולים בעיר. לא נותנים לפנות פצועים ומחסלים אמבולנסים. עד לפני כמה ימים לא נתנו לפנות גופות מהרחובות. מה השתנה לפני כמה ימים? הצבא הביא קרמטוריומים ניידים לעיר. נראה שהרוסים למדו משהו מסדרת מעשי הטבח הקודמים- השמדת ראיות.
ועדיין…כשאני כותב את זה, אני מתקשה להאמין שזאת תהיה הזוועה הכי נוראית שהצבא הרוסי ישית על העם האוקראיני. במשך 55 ימים מתבצעת השמדה של העם האוקראיני על ידי הצבא הרוסי. שיטתית. מתוכננת. המונית.
כמו הדהוד בלתי נתפס של העבר, בזמן שכל זה קורה, עדיין התגובה הכי נפוצה בקרב האנשים ששומעים על זה היא אדישות. לפעמים אפילו אפשר להיתקל בהאשמת הקרבן. אולי הנפגעים עשו משהו שהגיע להם עונש כזה? אולי האוקראינים היו צריכים להתנהג באיזשהי צורה שתרצה את התוקף שלהם? לא יכול להיות שבני אדם יעשו משהו כזה לבאדם אחרים רק כי הם יכולים ואף אחד לא עוצר אותם, נכון?
מקווה שיגיע יום, נגד כל הסיכויים, שבו אוכל לחזור לעיר שהיתה שלי, במדינה חופשית שנשארו בה אנשים חיים…ולבנות איתם ביחד את הנדנדה הזאת מחדש. יחד עם כל השאר. זה הכל.
