השבועיים האחרונים הציפו עולם שלם של של דברים מכל הטווח שבין הלא מודע הלא מודע והחצי מודע. ככה זה כשהעולם שלך נדפק במהירות גבוהה ובלי המון הכנה מראש...ברמה האישית, האנושית והגיאופוליטת ההיסטורית. משהו אחד לא השתנה בתוך כל הזוועה הזאת ומפתיע אותי כל פעם מחדש, למרות שהוא מפגין יציבות בזה מאז הזכרונות הראשונים שלי- החשק והדרייב המיני.
אני לא יודע איך זה אצל אנשים אחרים, מניח שקצת אחרת אצל כל אחד, אבל נורא קשה להסביר את התופעה הזאת. זה לא ממש משנה מה קורה מסביב- כשלון מקצועי, מחלה מרסקת, מוות של מישהו קרוב...כל חלק וחלק מהעולם הפנימי שלי כנראה יסבלו מההשלכות חוץ מהחלק השובב והמנצנץ הזה. יכול להיות שאהיה מיואש, חסר מילים, מלא כאב ושנאה עצמית, לא אהיה מסוגל לצאת מהבית או לראות את עצמי ממשיך לחיות...ועדיין, בתוך כל ההריסות והעשן שעולה מהלהבות שמכלות את כל שאר חלקי החיים- תביט אליי חזרה התשוקה המוזרה הזאת לערבב את הגוף והנפש בתוך אלו של מישהי אחרת כאילו לא חרב עליי עולמי באותו יום.
דיברתי על זה לא מזמן עם מישהי והיא הציעה שאולי יש קשר בין עצמת הכאב ועצמת הדחף...אבל האמת היא שאין. הם מתקיימים בנפרד. שני עולמות מקבילים. העולם המיני והעולם ה...כל השאר. הוא שרד דכאון, פרח בבדידות וייאוש, צמח בסכנות חיים וטראומות ומקפיד להפציע גם בזמן מלחמה וטירוף, כשמשק כנפי הפרפר ממוסקבה מטיסים לכאן גרגרי מלח על פצעים שמעולם לא נסגרו. לא יודע מה עוד להגיד על זה. מין פלא כזה. לא מבין אותו ושמח שהוא כאן. כמו אוקראינה.