על השליטה

מפגש אקראי וטיול לא מתוכנן הובילו אותי הלילה לאיזור המתקנים של פארק ירקון ואיתו גם למחשבות על הגלגולים שעבר הפארק הזה ואני איתו.

מתקני העץ הם בערך אותם מתקנים. אולי טיפה יותר מתפרקים...אבל גם אז הם הרגישו עתיקים. זה היה חלק מהקסם. העצים אותם עצים. חוץ מעץ התות האגדי שהיה הדבר הכי קרוב לעץ הנדיב שהכרתי בעולם האמיתי. אפילו מתקן ההשכרה למכוניות הפדלים עדיין שם. האגם. הגבעה. השביל האחורי לאורך הנחל ובין העצים. הפיל הלבן שהוא המימדיון. שדירות העצים העקומים שנראים כאילו נלקחו מסרט אימה זול אבל יעיל. זוג האיצטדיונים המיתמרים מעל עם הפרוז'קטורים המוגזמים שלהם והיציעים שכמעט אף פעם לא תאמו את מיעוט הקהל שבא לאכלס אותם. הספורטק עם כל הרגעים האלו של תחרותיות מגוחכת והכרחית לנשמה בו זמנית. בתי החיות המיותרים והאכזריים בדרכם. מי חשב שזה רעיון טוב לסחוב ציפורי אמו מהמרחבים של אוסטרליה ולכלוא אותן בשטח של 20 על 50 מטר ולמה זה עדיין קיים? המדשאות שהולכות ומצטמצמות לכיוון מערב עד שהן נשפכות אל תוך המפגש המוזר של מפלצת הבטון של רדינג ומפלצת האדם של הנמל. גבעת נפוליאון עם השקיעות שלה. מעל הכל- שביל הריצה. איך משהו כל כך פשוט וקטן, בהשקעה כל כך מזערית וחד פעמית...יכול להסב כזה עונג. סיבוב הריצה של ה-10 ק"מ שמקיף את כל קצוות הפארק הוא הדבר הכי קרוב  לאושר טבעי שיצא לי להרגיש. כל פעם מחדש הוא היה מאפשר לי לקחת יום אבוד ומר ולהוציא ממנו תקווה וסיפוק.

כל הדברים האלו עדיין שם...אבל הנשמה כבר לא. התפאורה של הפארק נשארה דומה אבל הזמן והאירועים והתכולה שלו ושל מה שמסביבו מעוותת את הכל למין הצגה גרוטסקית. כשהייתי קטן, נהגתי ללכת (או לרוץ) אל הפארק יותר משעה, בשביל להינות מהמרחבים הענקיים והריקים שהוא היה מאפשר. חוץ מימי שבת, רובו היה נטוש לטובת מעט הרצים, הרוכבים והתועים. אני ביניהם. הוא היה ריאה ירוקה במובן הכי אמיתי של המילה. הוא היה מבודד ושקט ומעודד נשימה והפסקה מכל השאר. בהתחלה הוא היה מוקד עליית הרגל של חבורת הילדים שהייתי חלק ממנה לצורך אותו מרחב מתקנים מתפרקים שהיה המבצר הסודי שלנו והתגאינו בכמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל לכבוש אותו. לאחר מכן הגיעו שנות הנעורים ואיתן הספורט ואימוני הסיבולת התכופים עם העליות לגבעה והריצות עד הים וחזרה. בתיכון הוא שימש כמקום המושלם לדייטים לא סטנדרטיים עם אינספור נקודות קסומות ומבודדות שאיפשרו לעבור לרגע לעולם מקביל ומסתורי. בבגרות הגיעו המפגשים והישיבות על גדות הנחל. הפארק הזה היה עד לכל שלב התפתחותי שעברתי ואני הרגשתי מחובר לכל פיסת דשא לא מטופח ועקום שלו. 

בשנים האחרונות זה השתנה. כמו מראה של החברה שמסביב. עם הזמן הוא הלך והתמלא באופן קבוע בכמות גדולה מדי של אנשים. חוץ ממעט ימי חורף סוערים, אין יותר כמעט פינות של שקט לברוח אליהן. ריח המנגל לצלילי היו טיוב המוגבר מפלאפונים ועל רקע קורקינטים חשמליים זרוקים לתוך המפל בשבע הטחנות...זאת פחות או יותר החוויה האופיינית עכשיו. יותר מדי תאורה. יותר מדי רעש. יותר מדי צפיפות. מעט מדי אוויר. רק התנים הם תוספת מבורכת. מלווים עם יללות הרקוויאם שלהם את הפלא הזה אל דרכו האחרונה.

הלכתי לי אתמול בלילה בין שיחי המבוך שהיו גבוהים ממני בפעם האחרונה שהתהלכתי בו ועכשיו נפרש כולו מתחתי. כל סודותיו גלויים. חיפשתי קצת יותר מסתורין. קצת פחות גירויים. קצת יותר פנטזיה. חיפשתי לאבד את עצמי שוב ולא לדעת מה אמצא. אם אמצא. להיכנס אל החור השחור ולצאת קצת אחרת...אבל זה לא המקום שלי. לפחות לא עכשיו. עכשיו צריך לשחרר ולהמשיך הלאה.