יוצא מהכפר, ומתחיל בנסיעה למרכז, לפגוש את הגורה שלי במקסים.
ליד קיבוץ סמוך אני עוצר לתת טרמפ לאיש מבוגר חביב עם נשק. הוא עולה ומודה לי, ואנו נוסעים.
אתה בטח חוזר מהמילואים. נכון?
לא. אני עם נשק כי אני קצין בכיר במשטרה.
אה. סבבה. (סעמעמעמק ערס למה אתה לא מחזיק שלט ביד בטרמפיאדה? ליסוע עכשיו עד למרכז על פאקינג 90 קמ"ש?! זה שעתיים וחצי נסיעה ככה ואני צריך זמן להתארגן לגורה!)
במשך 15 דקות אני מבכה בלב את מר גורלי, ואז אני מבחין שהוא נרדם. מביט בו, דורך טיפה על הגז, ואז דורך קצת יותר...
בצומת כנות אני מעיר אותו.
טוב דוד. הגענו.
מה השעה? וואו. הגענו מהר.
כן... הכבישים היו פנויים...
ביום חמישי בערב? וואו. נס.
כן. נס. (שנרדמת לי)
וזהו.
אמרתי זהו. לכו מכאן.
הממ טוב אני רואה שאי אפשר להתחמק. אז אספר טיפה על הגורה.
בפגישה הראשונה לא היה לה קול ודיברנו בפנטומימה עד שהתייאשתי והלכתי, ובפגישה השניה ישבנו בגן בקיבוץ עם צחנה של חרא של פרות ועם מווו של פרה עצבנית שהפריעה לנו לדבר כל כמה דקות. איך קשר יכול להיכשל בתנאים מושלמים כאלו? ברור שזה הצליח.
וחוץ מזה, היא עוברת בנתיים את כל מבחני האופי שאני נוהג להעביר בסתר בהיכרויות כאלו. התשובות שלה לשאלות שלי פשוט מושלמות עד כה. ותאכלס, זה שהיא סקסית לא פוגע ברושם. אז מגיע לה קרדיט.
בהצלחה לנו גורונות שלי.
לפני 14 שנים. 7 בדצמבר 2010 בשעה 22:55
