כבר שבועות שהתחושה הזו, שיכול להיות אחרת, מטפסת לי בגב.
ההבנה, שהעולם הזה חסר לי, לא מניחה לי.
אז אמרתי לעצמי שאני רק אסתכל, אהיה צופה מהצד, לא פעילה ובעצם לא קיימת, כמו סוטה שמציץ מהחלון ככה אני אקרא את האנשים פה, אלמד את המילים שלהם, אראה אם מה שחשבתי שחזר לפעום בי הוא אמיתי, ואולי מישהו יקרא לי.
והוא קרא
בין כל הבלוגים של שולטים ונשלטות, של אחרים וכאלה שלא מגדירים את עצמם, בין כל הפרופילים המרתקים ואלה שפחות, הוא בלט.
המשיכה הייתה מידית וכך גם הרתיעה.
הוא שולט בדמו, יש לו אפס סבלנות למשחקים והוא לוקח את מה שהוא רוצה.
החלטתי שאני עוד לא שם , שבשביל שליטה כזו אני צריכה קצת זמן, להתרגל בחזרה לעולם הזה שלנו, והחלטתי לפתוח פרופיל. קיוויתי שקיימים עוד כמוהו פה, כאלה שיפחידו אותי פחות ויחזירו לי את המנגינה הנעימה הזו שמתנגנת לה בראש כשאת במקום שלך.
אבל המילים שלו הדהדו לי בראש , ומבלי שהחלפתי איתו חצי מחשבה ידעתי שאני חייבת לפנות אליו,שהוא מחכה לי.
אז אזרתי כל טיפת אומץ שקיימת בי ובפעם הראשונה לא קיבלתי הודעה אלא שלחתי אחת.
וחיכיתי
התשובה שלו הפתיעה אותי, הוא שאל אותי שאלה שלא הייתה לי תשובה עלייה, ואני, בסך הכל רציתי לדעת למה זה רלוונטי שתשעה חבלים יחזיקו כל משקל.
הוא חש את המצוקה שלי, והושיט לי יד, ואני נתתי לו שתיים.
הוא ישב איתי שעות וסיפר לי על מי אני בעולם הזה, לא במילים ברורות, במילים שלא ידעתי שאני קוראת.
הוא סיפר לי על עצמו תוך כדי שהוא כל הזמן מחפש ללמוד אותי, מבלי שאני ארגיש, צמא לכל פיסת מידע שתוכל לעזור לו להבין מה אני צריכה.
התגובה הייתה כמעט אוטומטית, השליטה שלו היא אחרת, ולרגעים, המנגינה שלי פתאום חזרה.
מצאתי את עצמי רוצה לדעת, רוצה לחוות, יודעת שפה זה בטוח מבלי שפגשתי אותו, מבלי ששמעתי את קולו, יודעת שאני פה בשביל זה.
אתמול בלילה, מה שחשבתי שאולי עוד פועם בי, חזר ובגדול.
הצורך אמיתי, השליטה היא הכרחית.
העתיד מרגש.
