כבר חודשים שאני דוחה נסיעת עבודה חיונית לגרמניה. המחשבה על להיות חנוטה ימים שלמים בחצאיות צמודות וחולצות מכופתרות עם אנשים זרים מחלחלת אותי.
באחד מערבי השבוע, בעודי במשרד שקועה באיזה מכתב ארוך לקולגה רחוק, הבוס שלי נכנס. " שבוע הבא את טסה", אמר בסמכותיות הנעימה שלו, "הכרטיסים אצלך במייל". נאנחתי בייאוש וקיבלתי את רוע הגזרה בהכנעה. הוא השולט הכי אימתני שהיה בחיי. תמיד אמרתי.
זה היה בחודש ינואר, נחתתי בברלין הקפואה, יצאתי מהשדה ונשמתי עמוק.לקור הזה לעולם לא אתרגל חשבתי. קפצתי למונית הראשונה שנקרתה בדרכי ושמתי פעמי למלון במרכז העיר. הזמן קצר, ארוחת ערב עם השותפים מהמשרד הגרמני בקרוב ואני חייבת להתארגן.
החדר היה גדול ומפנק, התנחמתי במחשבה שבסוף הערב אוכל למלא אמבטיית קצף ולשקוע קצת בעצמי. לבשתי שמלת ערב שחורה, עטיתי גרביונים דקים על רגליי, שרטטתי את שפתיי בצבע אדום זנותי, וחיכיתי שתגיע השעה לצאת.
צלצול הטלפון בחדר הקפיץ אותי, " שלום", נשמע קול עמוק מעברו השני של הקו, "זה בן מהמשרד, באתי לאסוף אותך ". "כבר ארד" השבתי לקול הזר מצידו השני של השפורפרת, תוך כדי תהייה מדוע הוא הגיע, הרי הכתובת ניתנה לי מבעוד מועד והמונית כבר הוזמנה.
המעלית נפתחה לעבר לובי המלון, סרקתי את הסביבה בדריכות, תרה אחרי גבר שמעולם לא פגשתי.
הבחנתי בבחור צעיר העומד ליד דלפק הקבלה, ספק משוחח ספק מפלרטט עם נציגת המלון. הוא היה גבוה, שרירי, בהיר מאוד, יותר ממני, עיניים בצבע הים. חייכתי לעצמי במחשבה שאין שום סיכוי שזה הוא, אבל לפתע הוא הסתובב אליי וחייך חיוך רחב.
באותו הרגע ידעתי, שאני רוצה להחליף אותו באמבטיית הקצף שתכננתי לשעה מאוחרת יותר. לטבול בתוכו נשמע לי מפתה יותר מכל דבר אחר.
הוא צעד לעברי, מבטינו ננעלו.
ציפיתי ללחיצת יד רשמית, אבל קיבלתי חיבוק חמים ונשיקה עלי הלחי. " אני שמח שאת פה" אמר לי באנגלית במבטא גרמני כבד, " את האורחת שלי היום ". צמרמורת נעימה עברה בגופי בעודי תוהה על איך זה ירגיש להיות בין רגליו.
הגענו למסעדה, הוא אחז בידי בזמן שטיפסנו במדרגות לעבר הקומה השנייה, לחדר פרטי שנשמר לטובת המפגש הערב. בחדר חיכו מספר גברים, קיוויתי שתהיה לפחות אישה אחת נוספת שתאזן את הטסטוסטרון בחלל, אבל תקוותי היו לשווא. בן משך את הכיסא וסימן לי לשבת. הוא התיישב בזריזות לידיי וחייך אליי חיוך שובב, הסמקתי קלות וקיוויתי שלא הבחין בדבר.
ארוחת הערב עברה בנעימים בשיחות חולין על ישראל גרמניה והמצב במזרח התיכון. ניסיתי להשמע חכמה ושנונה, אך הנוכחות של בן הוציאה אותי מריכוז. הריח שלו, שהתגנב לאפי בכל פעם שהוא רכן לעבר השולחן, העיר את גופי.
בתום ארוחת הערב צעדנו בחזרה למכוניתו של בן, הייתי מבושמת קלות מהיין שנמזג בחופשיות בזמן הארוחה והרגשתי שזה הזמן לבדוק אם התחושה שהגבר הזה מייצר בגופי היא אמיתית. "תרצה לעלות לחדרי לכוס יין"? שאלתי בהיסוס קל, יודעת שתשובה שלילית תגרום לאי נוחות רבה מצד שנינו.
המשך יבוא...
