שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

enjoy the silence

בלה, בלה בלה, בלה!
לפני 17 שנים. יום שבת, 26 בספטמבר 2009 בשעה 18:51
עד עכשיו זה היה בדיבורים.
מתישהו אבל עוד לא.
מרגיע שיודעים שכן אבל בלי הלחץ של ההחלטה.
ואז, לגמרי פתאום, צריך להחליט. הרבה לפני המתישהו הרחוק הזה.
עכשיו??
פתאום זה אמיתי כל כך!!
ואז איבדנו...
אבל משהו יותר טוב קרה:))))))))
לפני 17 שנים. יום ראשון, 20 בספטמבר 2009 בשעה 7:57
candy can not do it

and she's breaking down
לפני 17 שנים. יום שישי, 18 בספטמבר 2009 בשעה 6:46
-יש מצב שתבוא איתי לחפש משקל (למטבח נו), טיימר ומתנת חג לדודה?
-כבר אמרתי לך, לאן שתרצי אני אבוא איתך

אחרי שמצאתי מתנה, אבל הטיימר והמשקל דרשו שניסע למקום אחר, ראיתי מישהי שהייתה איתי בצבא
בזמן שאמרתי שלום, הוא בחר וקנה לי עגילים יפים:)

-יש לך טעם טוב
-אני יודע. (מצביע עלי ועושה פרצוף של - הנה עוד דוגמא/ אחרת לא הייתי איתך)
-לא יודעת.... היית נורא שיכור באותו ערב ואולי פשוט הפתעתי אותך...

נ.ב
כבר אמרתי שקיבלתי עגילים במתנה? בלי אף סיבה מיוחדת?
ושכנראה גם אני אבוא איתו עד סוף העולם? (לא בגלל העגילים!)

ואמנם הכותרת, "עד סוף העולם" נקשרת לי ישר לאלונה, אבל השאר, לא מצליח להקשר אפילו לשורה אחת:)
לפני 17 שנים. יום שלישי, 15 בספטמבר 2009 בשעה 19:12
התקופה האחרונה לא קלה לי
אני רואה אנשים שלהם באמת זכות להתלונן, וזה טיפה מגמד הכל, אבל עדיין, לי, קשה כרגע.
לפני כמה ימים דיברנו בערב. חנוקה מדמעות ולא יודעת מה לעשות.
ואין אף אחד שיחליט חוץ ממני
ולמחרת, כמו תמיד, התקשרתי ברגע שיצאתי מהעבודה, לשאול מה נשמע, להגיד איך היה.
ואמרת שאתה אצלי, בדיוק מכין לי ארוחת צהריים.

אחרי החיבוק
גיליתי צלחת מלאה סוכריות גומי על השולחן. וסוכריה על מקל בצורת לב.

תודה על נקודות האור שאתה מפזר
אני אוהבת אותך כל כך
לפני 17 שנים. יום חמישי, 10 בספטמבר 2009 בשעה 15:20
כתבתי, והכל נמחק כי האינטרנט נפל בשניה שלחצתי "שלח"

רציתי להפתיע את הגבוה היום ולבוא אליו אחרי העבודה, אבל בשביל הסיכוי שהוא חשב אותו הדבר ונשאר אצלי עד שאחזור, התקשרתי להגיד לו.
הייתי בטוחה שאכנס ואמצא אותו ערום ועושה דברים (כי דווקא שצריך ללמוד רוצים דברים אחרים, לא?), אבל מצאתי אותו ערום אחרי מקלחת וקורא מאמר ללימודים...
לא נורא, הוא הוריד גם לי בגדים ואני לא זוכרת אם הייתה סיבה אבל הפך לי את הישבנים לאדומים וחמימים.

אח"כ הוצאנו את הכלבה לטייל ("הכלבה הקטנה השנייה" לדבריו), אותי הוא לקח לטיול קצר בבית...
לפני 17 שנים. יום רביעי, 9 בספטמבר 2009 בשעה 15:18
כמו זומבי
אני אוהבת ואני מתרחקת
ואתה לא יודע כמה שכן ובסוף תחשוב שלא
אני רוצה ושותקת
כי לא מתפקידי לבקש שתיכנס לי למוח ותשלוט
ובעיקר
אני נלחצת ומוותרת
על הכל
לא רוצה לקום לעוד בוקר
לא רוצה שהיום יגמר ויבוא אחד חדש
לא יודעת מאיפה להתחיל
אז ישר מסיימת...
לפני 17 שנים. יום שבת, 29 באוגוסט 2009 בשעה 12:08
אפשר להרגע
החשק חזר אלי
ונוצל עד תומו
בכל דרך אפשרית
סתם..לא עד תומו
יש עוד:)


אומרים שיש קשר בין תזונה לחשק, כלומר שאוכלים מספיק, יש חשק
אצלי זה כנראה הפוך
ויש מצב שהלכו עוד קילו-שניים,
לא להבהל, בגובה שלי זה בסדר גמור...
ואני אוכלת. אפילו צ'יפסים.
לפני 17 שנים. יום שבת, 22 באוגוסט 2009 בשעה 16:17
בזמן האחרון אני מרגישה קצת...רחוקה.
כנראה בגלל המצברוח שנחת עלי לאחרונה, כל פעם מסיבות שונות
כנראה ככה זה כשקמים בבוקר רק כי זו דרכו של עולם, בלי מטרה והנאה מעצם העובדה שנושמים ויש למה לצפות.
וזה לא מגיע לו
אני מפחדת להרחיק.
הוא אומר שזה בסדר, שהוא מבין ולא משנה מה, הוא לא יברח
אבל אסור לי להמשיך ככה.
אני רוצה שהוא יעיר אותי ויזכיר לי למה כדאי לנשום.
אבל אולי אני לא באמת נותנת לו.


------------------------------


המילים לא ממש מתחברות לי כדי להסביר איך ההרגשה מבפנים...
מעבירה את הזמן.
בלי להנות, לרצות, לשאוף.
בלי להאמין או לקוות...
בלי לדעת בשביל מה.
פשוט מעבירה.
זה הכי קרוב שהגעתי....
לפני 17 שנים. יום ראשון, 16 באוגוסט 2009 בשעה 7:21
נסעתי עם ידיד לניצנה. כן כן. המקום מוקף המדבר הזה ליד גבול מצרים.
הוא אמר שהוא נוסע, התלהבתי כי נורא בא לי מדבר ובקשתי להצטרף.
זה היה עם אנשים שהוא עובד איתם אז הגבוה שלי לא בא, והיה לי לא נעים ממנו- לנסוע עם ידיד, אקס שלי (אמנם מלפני 10 שנים אבל עדיין), ככה שהתחרטתי, אמרתי שלא משנה, אני לא נוסעת. אבל הגבוה שכנע אותי שזה בסדר.
יפה שם. שקט שם. ריק שם.
בתיאוריה מאוד הייתי רוצה לגור במקום כזה. רחוק מהכל. שיוצאים החוצה ורואים מדבר, ובלילה רק את האורות של קציעות, ומידי פעם רכב עם נהג ששפיותו מוטלת בספק לאור העובדה שהוא נוסע במקום שכוח אל שכזה בחושך המוחלט.
אבל בפועל זה קשה, במה אעבוד שם? והגבוה? ומתישהו ימאס לי לראות את אותם 70 אנשים שגרים סביבי ואוכלים איתי בחדר אוכל. וימאס לי לנסוע 40 דקות כדי לשתות קצת בירה וגם זה בב"ש...

------------


אנחנו רשמית זוג זקנים. קנינו לפני שבוע שבץ נא.
בינתיים אני מנצחת בגדול אבל הוא משתפר מהר מידי. אני חושבת שאוצר המילים שלו גדול משלי אבל כנראה לי קל יותר לראות את האותיות הופכות למילים.


-------------------

שמעתם על ארז לב ארי? (שם אינדיאני משהו... כמו משה נוצת יען)
הייתי בהופעה כי לקחו אותי. ואני מאוהבת.
וגם יש להם נבל שזה בכלל חלום.
לפני 17 שנים. יום רביעי, 12 באוגוסט 2009 בשעה 6:47
כל חודש זה ככה. ואני יודעת שזה כאן ויודעת למה, ולא מתמודדת.
כל דבר מעצבן- ויותר משמעצבן, גורם לי לשנוא אותי כל כך.
אין כח לכלום, אין חשק, אין מצב רוח... הכל כל כך מיותר וחסר צורה או משמעות.
הלכתי לפני כמה חודשים לרופאה שלי (רופאת הילדים שלי. פשוט אני משתדלת לא ללכת לרופאים אז אין צורך להחליף אותה...)
ושאלתי לגבי תרופות נגד דיכאון רק לימים שלפני המחזור.
היא הסתכלה עלי כאילו בקשתי וליום בכמות מסחרית וצעקה שאין צורך.
לכי תסבירי שכשההורמונים שלך משתגעים, זה ברמה שאת רוצה לפגוע בעצמך ומצטערת שנולדת. כל חודש מחדש.

אז זה נראה טפשי. למה להתיחס למחשבות האלה אם יש להן סיבה והן יעלמו תוך שבוע.
אבל הן כאן, ואני לא מצליחה להתעלם למרות הנסיון לרציונליזציה....