אותך אשא בשתי ידיי

מלפף את החבלים סביב ידייך, מותח את זרועותייך לאחור... את נאנקת... אני מותח עוד קצת. 

החבל נכרך בין שדייך ומדגיש את קווי המתאר המהפנטים... אני מהדק את החבלים... עוקד את רגלייך בפיסוק שחושף את ערוותך הפגיעה. 

מלפף את החבל סביב צווארך וחש את נשימתך נעתקת בתערובת של חשש וחוסר אונים. לרגע את מנסה להילחם, אך במשנהו את מרפה ומתמסרת לחבלים המתהדקים סביב צווארך, מניחה את נשמתך בידי.

את מוטלת חסרת אונים לרגליי - עכשיו את שלי! 

זה יהיה חזק ועמוק ילדה שלי... 

because daddy takes what daddy needs. 

(נגמר לי המנוי ואני מתלבט אם לחדש, מרגיש שאני צריך קצת לדייק את עצמי... אז בינתיים דמיינו כאן תמונה של ילדה קשורה וחסרת אונים שעטופה בגופו המכיל של דאדי, רגע אחרי שהוא רוקן בתוכה את דחפיו האפלים). 

סחוט פיזית ורגשית. הגעתי לא מזמן הביתה.
קצת בדיכי והרבה עייף.
ואז ראיתי את מה שכתבת....

רוצה לפרק אותך ילדה, רוצה לנעוץ את אצבעותיי עמוק בבשרך ולקרוע אותך לגזרים.

אבעל אותך בכוח ואמלא את חיי בתוכך. לא אשאיר לך אוויר... רק אני אהיה בעולמך.
אעשה אותך שלי!!

ככה אני אוהב אותך ילדה!! ❤️

"דאדי, למה אתה כל כך מוטרד?" 

"כי יש משהו שמעסיק את הראש של אבא" 

"ולמה בולט לך במכנסיים?" 

"אני לא יכול להגיד לך" 

"למה?" 

"כי אני מתבייש" 

"ממי?" 

"אממ... ממני... וגם ממך"

"למה אתה מתבייש דאדי?" 

"כי זה דברים שלא מתאים שדאדי יחשוב עליהם"

" אבל דאדי, אני לא מתביישת..."

"ממה את לא מתביישת ילדה?"

"מזה שאני רוצה שתכניס את מה שבולט לך במכנסיים עמוק עמוק לתוכי, ושתעשה לי את כל הדברים שעוברים לך בראש"

אעע 😵

בהמשך לפוסט הקודם, שאלו אותי מהו הסיפור על הדבורה והכוורת. 

אז לאלו שמתעצלים.ות לדפדף אחורה בבלוג שלי, הנה הסיפור (ותודה, כי בזכותכם קראתי שוב את מה שכתבתי אז ו...וואלה אני די מוכשר 🙃) :

הָיֹה הָיְתָה דְּבוֹרָה קְטַנָּה שֶׁחַיָּה כָּל יָמֶיהָ בַּכַּוֶּרֶת הַגְּדוֹלָה. 

כָּל יוֹם יָצְאָה הַדְּבוֹרָה לַעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה - לְהָבִיא אַבְקַת פְּרָחִים ולְהַאֲכִיל אֶת הַמַּלְכָּה וּשְׁאָר הַצֶּאֱצָאִים.

הַדְּבוֹרִים שֶׁסְּבִיבָה זִמְזְמוּ תָּמִיד יַחְדָּיו, וְאַף שֶׁנִּסְּתָה לִהְיוֹת חֲרוּצָה, הֵן לָקְחוּ אוֹתָהּ כְּמוּבַן מֵאֵלָיו.

עֲצוּבָה הָיְתָה הַדְּבוֹרָה וְחַיֶּיהָ הָיוּ אֲפֹרִים, וּבַלֵּילוֹת חָלְמָה עַל חַיִּים אֲחֵרִים.

בַּחֲלוֹמָהּ, כְּנָפֶיהָ הָפְכוּ גְּדוֹלוֹת וְצִבְעוֹנִיּוֹת וְעָפָה הִיא בֵּין פְּרָחִים וְכַלָּנִיּוֹת.

יוֹם אֶחָד הֶחְלִיטָה הַדְּבוֹרָה שֶׁזֶּהוּ... דַּי! מֵעַתָּה בַּכַּוֶּרֶת יִסְתַּדְּרוּ בִּלְעָדַי.

יָצְאָה הַדְּבוֹרָה הַקְּטַנָּה, פַּרְסָה כְּנָפַיִם וְהִמְרִיאָה אֶל עַל לַשָּׁמַיִם.

זֶה הָיָה מַדְהִים! זֶה הָיָה נִפְלָא! הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְכָל מָה שֶׁצִּפְּתָה.

לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ נִפְרַס עוֹלָם מָלֵא בִּצְבָעִים וְרֵיחוֹת, כְּאִלּוּ מַמְתִּין שֶׁתֵּצֵא וְתִטְרֹף.

רָצְתָה הַדְּבוֹרָה לִמְצֹא בֵּית מִשֶּׁלָּהּ, מָקוֹם שֶׁבּוֹ תּוּכַל לְהַנִּיחַ אֶת רֹאשָׁהּ,

אַךְ עָבְרָה שָׁעָה... עָבְרוּ שְׁעָתַיִם... וְהַדְּבוֹרָה הַקְּטַנָּה הִתְעַיְּפָה בֵּינְתַיִם.

וּפִתְאוֹם, רָאֲתָה יְצוּר חָדָשׁ... חֶרֶק שָׁחֹר מָלֵא בְּעֵינַיִם.

עָפָה הַדְּבוֹרָה לְעֵבֶר הַזְּבוּב וְסִפְּרָה בִּתְמִימוּת שֶׁמְּחַפֶּשֶׂת הִיא מָקוֹם יִשּׁוּב.

חִיֵּךְ לְעַצְמוֹ הַזְּבוּב הַחַמְדָן וְחִכֵּךְ יָדַיִם - "בּוֹאִי דְּבוֹרָה חֲמוּדָה - בֵּיתִי נִמְצָא בְּאַשְׁפְּתַיִם".

אַךְ כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְבֵיתוֹ שֶׁל הַזְּבוּב, הִתְמַלְּאָה הַדְּבוֹרָה הַקְּטַנָּה גֹּעַל וְתִעוּב, 

רְגִילָה הָיְתָה לְרֵיחוֹת הַכַּוֶּרֶת, וּבְבֵיתוֹ שֶׁל הַזְּבוּב רַק זֶבֶל וּמָוֶת.

נִסְּתָה הַדְּבוֹרָה לִבְרֹחַ... 

אַךְ הַבֹּץ הָיָה טוֹבְעָנִי וְהַזְּבוּב טוֹרְדָנִי.

פְּצוּעָה וַחֲבוּלָה הִצְלִיחָה הַדְּבוֹרָה לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵהַלְּפִיתָה, וְעָפָה לִמְצֹא מָקוֹם אַחֵר לִבְנוֹת בּוֹ אֶת בֵיתָהּ.

הַזְּמַן עָבַר וְהַיֵּאוּשׁ רַק גָּבַר… 

מִסַּכָּנָה לְסַכָּנָה, שָׁכְחָה הַדְּבוֹרָה אֶת הַחֲלוֹמוֹת מֵהַכַּוֶּרֶת הַקְּטַנָּה.

נִסְּתָה הַדְּבוֹרָה כָּל רִגּוּשׁ, אַךְ לִבָּה הֶעָנֹג הָיָה מָלֵא בְּיֵאוּשׁ.

יוֹם אֶחָד הִבְחִינָה הַדְּבוֹרָה בִּיצוּר קָסוּם - כְּנָפָיו צִבְעוֹנִיּוֹת, וְעַל פָּנָיו חִיּוּךְ עָצוּם. 

בְּלִי דִּבּוּר וּבְלִי מִילָה, יָדְעָה הַדְּבוֹרָה שֶׁמָּקוֹם זֶה הוּא שֶׁלָּהּ.

הֵבִינָה הַדְּבוֹרָה שֶׁהַפַּרְפַּר לֹא יִחְיֶה לָנֶצַח, וּלְרֶגַע נִמְלָא לִבָּה עֶצֶב וְהִיא הִסְּסָה בַּפֶּתַח…

נִסְּתָה לְהִתְרַחֵק... חָשְׁשָׁה שֶׁלִּבָּה עָלוּל לְהִתְפָּרֵק.

אַךְ הַפַּרְפַּר פָּרַס כְּנָפַיִם וּלְקָחָהּ בֵּין הַיָּדַיִם.

הִתְכַּרְבְּלָה הַדְּבוֹרָה הַקְּטַנָּה לְמַרְגְּלוֹתָיו וְהִתְעַטְּפָה בִּכְנָפָיו… וּלְפֶתַע הֵחֵלָּה לַחֲלוֹם אֶת חֲלֹמֹתָיו.

וּבַחֲלוֹמוֹתָיו, כְּנָפֶיהָ הָפְכוּ גְּדוֹלוֹת וְצִבְעוֹנִיּוֹת וְעָפָה הִיא בֵּין פְּרָחִים וְכַלָּנִיּוֹת.

את קופצת ומקשקשת בלי סוף, ואבא מביט מהופנט בילדה היפה שלו, עושה את עצמו מקשיב...

כשאבא אומר לך שהגיע הזמן ללכת לישון, את מעווה את פרצופך המתוק ורוקעת עם הרגל, אך מניחה לאבא להוביל אותך לאמבטיה.

אבא פושט ממך את הבגדים בזריזות ותוך כדי מציץ על שדייך וערוותך - את מסתובבת בחדר וממשיכה ללהג, את מרגישה נינוחה מול אבא, למרות הבליטה שהולכת ותופחת במכנסיו. 

אבא מקרצף את גופך ומעסה את שערותייך בשמפו, נזהר שלא ייכנס לך לעיניים... שוטף, מעסה שוב במרכך ושוב שוטף. אחרי זה הוא  מצחצח לך את השיניים באמבטיה (אבא אומר שזה יותר חסכני לצחצח באמבטיה מלחזור אחר כך שוב רק כדי לצחצח את השיניים בכיור), עוטף אותך במגבת ונושא אותך אל המיטה.

אבא אומר שהוא הכי אוהב את החורף... בעיקר בגלל הפיג'מות - אין על הפיג'מות של החורף! הפעם הוא קנה לך פיג'מה חדשה - פיג'מה לבנה ופרוותית עם ציור של חד קרן. את מתרגשת מהפיג'מה ואפילו לא שמה לב שאבא לא הלביש לך את התחתונים. זה הויכוח הקבוע... אבא לא ישן עם תחתונים, לדעתו צריך לתת אוורור ומנוחה לעניינים שם. יש מצב שאם לאבא היה פות הוא היה חושב אחרת... אבל זה לא כל כך חשוב. 

אבא מספר לך את הסיפור על הדבורה שיצאה מהכוורת... את אוהבת את הסיפור הזה כי הוא כתב אותו במיוחד בשבילך, וכשאבא גומר את הסיפור הוא מכסה אותך בשמיכה, מנשק חזק חזק על הלחי, מביא לך את המוצץ, מכבה את האור ויאללה לישון.

מאוחר בלילה, כשאבא מסיים את העבודה על המאמר שלו הוא עובר בחדר הילדים ומביט במלאכית הקטנה שלו. אבא מתיישב לידך, נזהר שלא להעיר אותך ומלטף בעדינות את פנייך הצחורות. את נראית טהורה כל כך ואבא רוצה שתהיי שלו...

הוא נשכב לידך, משתחל מתחת השמיכה ונצמד לגופך החם. עינייך נפקחות, את עירנית לגמרי, את יודעת מה הולך לקרות - אבא לוקח את מה ששייך לו.

אבא ממשש את גופך... את משמיעה אנקה ארוכה כשהוא סוחט את שדייך... ואז הוא הופך אותך על הבטן. הוא מפשיל את מכנסייך הפרוותיות והלבנות וחושף את הישבן החלק והלבן. לרגע הוא חוכך בדעתו אם כדאי להשתמש קצת בחגורה, אבל הוא מגורה מדי, ולכן מסתפק בנעיצת ציפורניו עמוק עמוק בישבנך. זה מוציא ממך גרגור ארוך של הנאה. 

אבא מפסק את ישבנך ומעביר יד מלאה שמן בתנועות ליטוף לאורך ולעומק - זה כמובן גורם לך להגביר את הגרגורים.

אך כשאבא מפשיל את המכנסיים שלו, את מפסיקה לגרגר. גופך מתקשח ואת עוצמת את העיניים במתח...

אבא חודר. 

בהתחלה בתנועות עדינות וקטנות, לוחץ כנגד פי הטבעת... מרחיב... מרפה... לוחץ שוב... מכניס את הכיפה... את מכווצת את גופך ואגרופייך בכאב אך לא מוציאה הגה. את יודעת שאבא לוקח את מה ששייך לאבא. 

אבא מניח לך להתרגל לתחושה הממלאת ואט אט חודר עמוק יותר לתוכך.

את מנסה להסדיר נשימה, זה לא כל כך כואב, אך את לא רגילה לתחושת המלאות הזאת - אבא ממלא את כולך!

את מרפה... את של אבא... תחושת המלאות הופכת בהדרגה לתחושת עונג, והקצב של אבא שנכנס קדימה ואחורה גורם לך לשקוע במין חצי-הכרה ולאבד את תחושת המקום והזמן. 

כשאבא פולט את עצמו בתוכך זה מעביר בך גלים גלים... גלים של חום, גלים של עונג... גלים של תחושת בטחון ושייכות. 

אבא יוצא... את מרגישה את הזרע מטפטף מהטוסיק... הוא מנקה אותך, מלטף בעדינות, מרים את מכנסייך, מטיב את השמיכה ורוכן לנשק על הלחי. לפני שאבא קם הוא לוחש לך שהוא מלא בגאווה בילדה הגיבורה שלו. 

את עוצמת את עינייך... את רגועה ושייכת...  

את ילדה של אבא!! 

אני חרא של נשלט... ניסיתי, בדקתי, הפנטזיה קיימת אבל אני לא מסוגל לשחרר שליטה. 

תמיד בסוף אקח שליטה ותמיד ארגיש אחראי. זה מי שאני ואין טעם להיאבק בזה. 

יש בי כמיהה להתמסר! יש בי צורך לדאוג, לטפל, להכיל ולהחזיק, אבל יש בי גם צד כוחני שלוקח ומשתמש במה ששייך לו. 

אני חושב שהתמסרות ושליטה לא סותרים אחד את השני... זה נשמע מוזר, אני יודע.

ככה זה אבא... גם וגם. 

עברתי הרבה בשנה האחרונה... היו הרבה רגעים שאני מעדיף לשכוח אבל היו גם רגעים נפלאים. 

השנה הרשיתי לעצמי להתרגש ולאהוב... ו"כשיוצאים מגיעים למקומות מופלאים" - הכרתי אנשים מדהימים , חוויתי חוויות מטלטלות ומטורפות (לטוב ולמוטב, אך לא הייתי מוותר עליהן), ולראשונה בחיי, הרגשתי מאוהב. 

הצורך הזה... להחזיק, לטפל, להכיל... זה חלק מהזהות שלי. מן סלט של רוך וחמלה שמעורבים בתחושות של בעלות וכוח ובמיניות חסרת מעצורים.

לראשונה בחיי חשתי אושר אמיתי - רגעים שכל מה שבעולמי זה אני והיא מחובקים. 

עשיתי גם טעויות והשתדלתי ללמוד מהן... למדתי המון! 

למדתי להיות שולט טוב יותר, למדתי להיות אבא! 

למדתי שאני יכול לשחרר שליטה. 

למדתי שזה נפלא להרגיש שלם. 

למדתי שאני אוהב להכאיב אבל עוד יותר אוהב ללטף. 

למדתי שלהחזיק לא בהכרח אומר להיות תמיד חזק. 

למדתי שיש לי פטיש לתסבוכים. 

למדתי שאני לא מושלם וזה בסדר. 

אה... למדתי גם לנשק טוב יותר 😉

שנה חדשה התחילה. 

המלחמה הארורה הזו שרטה לי את הנפש אבל אני מסתכל קדימה - אני את שלי עשיתי. 

חוזר עם כוחות מחודשים ומקווה למצוא את הילדה שתהיה רק שלי. 

זמן רב אני מתלבט אם לעשות את זה... מצד אחד, רוצה להיות שלם ולקבל את כל החלקים שבי. מצד שני... אני לא יודע איך לעשות את זה.

אבל די נמאס לי מהכל... עברתי חודש מהגיהנום במלחמה הזאת ואין לי כוח להילחם יותר – אין לי כוח למילואים האלו ואני לא מסוגל יותר לראות מוות... בטח שאין לי כוח למלחמות בתוכי. 

אז אני פשוט אשים את זה כאן... 

אני "Daddy Bear" ואני גם "עפרון".

"Daddy Bear" זה "עפרון", ו-"עפרון" זה "Daddy Bear".

שני פרופילים שהם שני חלקים בי שאף פעם לא ידעתי לגשר ביניהם.

"Daddy Bear" הוא בוגר ובטוח שיודע לכבוש ולהוביל ואוהב להעניק ולטפל.

"Daddy Bear" הוא בעל הניסיון (לטוב ולרע).

"עפרון" הוא הקטן והחלש שמחפש שייכות ומטרה.

"עפרון" הוא פנטזיה... אף פעם לא העזתי לשחרר אותו בעולם האמיתי (או שעדיין לא נמצאה האחת שתדע לשחרר אותו).

אני יודע שזה ממש מעצבן כשמישהו מנהל שני פרופילים, אבל האמת שלא איכפת לי – החיים הם לא שחור-לבן.

אז מי אני...

דני (שם בדוי). כופר חובש כיפה. נשוי (וכן, אני יודע שאני חרא של בנאדם).

אני דומיננטי וחולה שליטה... אך יש תקופות של חולשה שבהן הכמיהה לשחרר ולהיות שייך משתלטת.

אני לא בקשר כעת עם אף אחת, ניסיתי לקחת פסק זמן מהעולם הזה... אבל עדיין יש לי בלב מישהי שלא באמת הצלחתי לשחרר. 

אני לא דום במובן הקלאסי של המילה... אף פעם לא הייתי! אני דאדי! 

להכאיב זה פחות הקטע שלי... מה כן הקטע שלי? תקראו! הכל שם.

אני צריך מישהי שתהיה שייכת לי... אני צריך מישהי שתתמסר... אבל כדי להחזיק מישהי צריך כוח, ונכון לעכשיו, אין לי מספיק.

יש רגעים שהצורך לשלוט מדגדג לי באצבעות ויש רגעים שאני חולם להיות שייך.

זה אני!

זאת היתה החלטה שלך...

רצית משהו שלא יכולתי לתת.

אני דאדי, אני לא דום. 

אני מעדיף לחבק מאשר לקשור,

אני מעדיף ללטף מאשר להכאיב.

אמרת שאת צריכה את המקום להיות בו קטנה, להרגיש בטוחה בידיים של דאדי.

אבל רצית יותר, רצית יותר כאב ויותר השפלה - רצית משהו שאני לא יכול לתת. 

ביקשת וקיבלת... קיבלת ממישהו אחר.

רק שבסוף בחרת בו. 

את כבר לא שייכת רק לי... ואבא יש רק אחד. 

יש בי הרבה כעס והרבה כאב... 

נשארתי עם חור מדמם והרבה מחשבות. 

אני מבין ולא מבין... 

אבל ככה זה בכלוב - רכבת הרים של רגשות וקשרים. 

היתה לי איתך תקופה מקסימה. 

זכיתי להחזיק בך תקופה קצרה שהרגישה הרבה יותר... 

קיבלתי ממך כוחות ולמדתי הרבה על עצמי.

עכשיו אני די מרוסק... מקווה שתבוא מי שתאחה את השברים. 

בליבי תמיד! 💔

זונה קטנה שלי

מקווה שתמיד יהיה מי שיחבק אותך 🙏

חשבתי שאני מקנא לך כשאת עם אחרים, אבל אני חושב שאולי בעצם אני מקנא בך. 

זה גורם לי להרגיש חלש.

לרדוף אחרי משהו זאת חולשה. 

טוב לי להיות בעמדה העוטפת והמכילה, טוב לי שרק את שלי!! 

אני יודע שאת רוצה עוד...

זה מגיע לך!!

אני לא רודף... לא אחרייך ולא אחרי אף אחת אחרת. 

זונה קטנה שלי ❤️

מקווה שיהיה לך טוב 🙏