פני מועדות לכוכבים

בצעירותי התעניינתי באסטרונומיה, עד כמה שהאמצעים שעמדו לרשותי איפשרו. מבין כוכבי הלכת של מערכת השמש שלנו, הכי חיבבתי את אורנוס - אז עוד לא ידעתי לומר למה, אבל היום נראה לי שזה משום שהוא היה ונשאר אנדרדוג, הן במיתולוגיה (עתיק מדי לעומת כל האלים והאלות שעשו היסטוריה) והן בעולם האסטרונומי:

• מרקורי וונוס קרובים לשמש (וגם אלינו) ועל כן חמים מאד. לא, לא מתאים;
• כדור הארץ מעניין ועשיר בפרטים, אבל הוא כוכב הבית שלנו, אין בו משהו מרוחק ובלתי מושג;
• מרס (מאדים) הוא המתויר מכולם וקל לחקור אותו - אין בו אתגר;
• ג'ופיטר (צדק) - הוא אחד משני הגולדן בויז של מערכת השמש, בזכות הפסים, כתמי הסערות והמראה החיצוני הקורץ. יפה ללא ספק, מעניין מאד, ויותר מדי מצועצע בשבילי;
• סטורן - אה, ההוא עם טבעות הנישואין, כן, שמענו עליו, נער זהב חביב המדע שתמיד ידברו עליו. לא אני, לא, לא אני;
• אורנוס - אוה! פה זה נהיה מעניין. הוא כחלחל, ענק גזי שרובו "אגמים" של קרח, מתאן ואמוניה, וכיוון שהוא כל כך מרוחק, לא התאמצו במיוחד עבורו. הוא נזנח, וחבל שכך, כי הוא מיוחד בכך שציר הסיבוב שלו הפוך לשאר כוכבי הלכת (כנ"ל ונוס, שגם לו ציר הפוך);
• נפטון - בדומה לאורנוס, גם הוא כחול ומלא קרח, אלא שיש לו שם של אל מוכר וחשוב יותר, וסערות מתאן, כך שלמרות שהוא לא ממש נגיש לחלליות, הוא אהוד יותר. גם המספר הרב של הירחים הופך אותו לבעל משפחה. לא, הוא לא זקוק לי;
• פלוטו - פעם הוא עוד היה נחשב כוכב לכת, וכבר אז למי היה אכפת ממנו: קטן, סלעי, רחוק מהעין ורחוק מהלב. במקסימום כלבלב מקיבוץ מגידו.

מה עזרה אהדתי לאורנוס? לא עזרה. מה היא עזרה לי? לא עזרה. מה תרומתו לעולם? עזבו, הבה נודה בכך, יש מרתקים ממנו (וגם לא כל דבר צריך להמדד בפרמטר של תרומה לעולם. אפשר שדברים סתם יתקיימו). אבל חסדי עודנו נוטה אליו, ואנדרדוג או לא, אין לזה שום סיבה הגיונית.

קיבלתי חבילה ובה פריט לבוש חדש ומגניב, שעומד לשדרג לי את ההופעה ברמות, והייתי עושה פה אנבוקסינג כדי שתתרגשו ותתפעלו איתי, אבל אני מתכננת ללבוש את זה לא בצורה המקובלת שלשמה נוצר, ועוד יותר רוצה להעלות לרשתות החברתיות תמונות לא-אנונימיות שלי לבושה בפריט.

אז... רק תצטרכו לדמיין.

זה bad ass לגמרי.

נשאלתי איך זה שאני לא מצליפה. אני כן, וחזק, אבל זה משחק וככה זה מרגיש (לי. אולי דעתם של המוצלפים תהיה שונה). אלה לא הצלפות במטרה לחנך.

הצלפה הגונה היא כזו שיש מאחוריה כוונה. בעולם של אמנויות הלחימה קוראים לזה intent: כלומר לא מספיק לבוא למישהו ולרצות לתת לו אגרוף חזק, צריך להתכוון שהאגרוף יפער חור בגוף וייצא מהגב. אז אפשר לייצר הצלפות חזקות, זו באמת לא בעיה: עניין של תנועת אגן נכונה ושל פרק היד (אפשר לדבר הרבה על הפיזיקה והפיזיולוגיה שבכך, עם הרבה משוואות מעורבות, זה דווקא מרתק) - אבל אלה יהיו הצלפות מכניות, טכניות ונטולות נשמה. עבור מי שירצה "סתם" כאב זה כנראה יספיק, אבל למי שבאמת באמת מחפשים חינוך, למי שבאמת מחפשים את האקסטרה, משהו ירגיש חסר, כזה שקשה לשים עליו את האצבע.

לתחושתי האישית - ואני אומרת את זה בלי לשפוט - ברוב המקרים הצלפות שיש מאחוריהן כוונה נובעות ממשהו, כעס תת מודע מודחק שמחפש תירוץ וצידוק לצאת, שמחפש מטרה (אני לא נכנסת למה שנובע מתוך סדיזם כי זה לגמרי לא התחום שלי, אבל איכשהו בואו נאמר שהאלימות המשטרתית בהפגנות מעלה בי את האסוציאציה הזו, ולא תחושה של כעס מודחק של השוטרים שמוביל לשכרון כוח). או שאולי זה מאפיין אלימות בתחומי החיים באופן כללי, ולעומת זאת לא ב-BDSM?

בכל מקרה, הנקודה היא שבאופן אישי, אני לא כועסת על העולם, אפילו לא נוטרת לו, רוב הזמן אני מחבבת את המציאות הכללית (בניכוי כמה חלקים ברורים ששייכים למציאות הישראלית), ונדיר שאכעס על א'נשים, ובטח שלא לאורך זמן. כיוון שכך, ההצלפות שלי אמנם יפהפיות, מהירות ומדויקות, אבל זה מה שהן - אריזה חיצונית נאה, טכנית, ועם המון שליטה עצמית. אין לי דחף פנימי להצליף.

* אלה הרהורים של לפני השינה ולא מגובשים עד הסוף. מבחינתי זה בסיס לדיון או להחלפת רעיונות, ואני בכלל כבר בדרך למקלחת ולישון (כן, זה אומר שאני מקלידה בעודי ערומה, הנה משהו לעורר את דמיונכם החרמן. תוסיפו לי גם צעיף עשוי פלוגר, זה יהיה נחמד). אם יש משהו שמאפיין את כל גלגוליי פה, הוא שתמיד חסרות לי שעות שינה.

כן הא?

כבר היו לי כוונות לעזוב, מסע הרס שכלל מחיקה של הרבה פוסטים בבלוג (חלקם היו זכרונות שמוטב היה להשכיח, אז נו, שיהיה), והנה אני שוב כאן, עם אותה תערובת של מטיפנות-התנשאות-מיס_סאנשיין: יודעת שלא תתקרבו לקרסולי, אבל מה, הכי חמודה בפער.

אז מה נשמע וזה?

זה דרש קצת לוגיסטיקה. אחרי הכל, לא בכל יום נדרשים להציב דוודים ענקיים בקרבת אמבטיה, או אולי לא בכל יום יש להעמיד אמבטיה עדינה במטבח תעשייתי גס למראה. אבל הדבר נעשה, ומשנעשה, לא נותרו עוד תירוצים ולא היתה סיבה להוגיע את המוח בשאלת מה יקרה לכשייגמר הדבר.

מים הורתחו - לא, חלילה, עבור האמבטיה, כפי שניתן היה לחשוב. הו לא, הם הורתחו בסירי הענק עבור הספגטי: מאות ואולי אלפי אטריות דקיקות נזרו אל שבעת מדורי הגיהינום הלוהטים, שם התרככו קלות - אל דנטה בדיוק! - ונשלו בכפות עצומות. באותו זמן האמבטיה, פיסת אמנות יפהפיה שכמו יצאה ממגזין (ואולי אכן כך היה), לא נותרה לעמוד על ארבע רגליה בדד: אל קרביה נמזגה לבה אדומה ולוהטת, שקולות בצבוץ ומצמוץ יצאו ממנה, וכתמים סמיכים שלה מפעפעים ומכתימים את הדפנות. רוטב העגבניות אמנם היה בעל מראה פשוט, והגשתו לא כללה אלמנטים ראוותניים דוגמת עלעלים מסולסלים או פתיתי זהב, עם זאת מי שטבלו בו את אצבעם או לקקו את שאריותיו, יכלו לומר שהושקעו בו מחשבה וטעם מרובים.

עוד ההכנות בעיצומן, שקטות ויעילות ככל שניתן, וכבר שתי מחיאות כף קצרות הרעידו את האוויר: "הרוטב מחכה לספגטי". והנה האטריות, שאך זה יצאו מן המים, כבר נכנסו שוב, הפעם אל האדום האדום הזה. בזהירות הן הוכנסו, שלא להפיל ולו שרוך יקר מפז על הרצפה; בזהירות הן עורבבו, שלא להכתים יותר משנדרש. הן הכל צריך להיות מדויק.

חוטים דקים של אדים מהבילים עלו מן האמבט, מהוססים כנגד המטבח האפור שרצפתו נוקשה, והנה היא, אצילית ונהדרת למראה, פסעה עתה אל עבר היצירה. בתנועה קלה הסירה חלוק משי דקיק, בהיר למראה, וכבר מי מהפועלים רץ לתפסו, שחלילה לא יגע בטומאת הרצפה. בצוואר זקוף וכתפיים מתוחות נכנסה אל האמבט, וכל כולה אומרת הוד והדר, והחליקה פנימה, אל חומו ואל חלקלקותו המלטפת. בעוד היא מסתגלת למילוי המשונה, הנע וזע תחת גופה ובין רגליה, וכבר בא ונעמד מולה האיש, עמידתו נינוחה והוא מנגב את רגליו על שטיח קטן בטרם ייכנס אף הוא אל האמבט, יכניס אל העיסה שאט אט נוצרה את עומסו של היום, שהיה רגיל כל כך וכה לא מתאים לאמבט מיוחד שכזה.

משנכנס, כרע מולה, קיער ידיו וטבל פניו במזון. ועתה, לאחר שהיזה רוטב וספגטי על גופו, השליך אותם אחורה אל כתפיו, להרטיבן ולחממן (העוזרים נרעדו בבלי דעת: כיצד הוא מעז להתייחס בקלות דעת ובאגביות שכזו אל מה שנדמה היה כמו טקס שיש להתיירא ממנו?), ומשבא על סיפוקו וכל גופו נרטב והתלחח מספיק, התכופף קדימה, אל גופה הממתין.

ראשית, ליטף את מותניה, בוחש את הספגטי ומערבלו ברוטב בעוד אצבעותיו מרפרפות על עורה. לאחר מכן שלח ידיו אל שדיה וקירב פניו, וחתיכות ארוכות נשאבו אל פיו כשמצץ את פטמותיה ונאנק, וכבר לא היה ברור אם הוא מתאווה אליה או אל הגלוטן. ידו נשלחה לתפוס את בטנה בלחיצה ממעכת, וכמעט שהמשיך אל ערוותה, אך היא, שלא רצתה שמשהו מהתקרובת ייכנס אליה פנימה, הסיטה את תנועתו בהינף, והוא איבד את שווי משקלו והחליק הצידה, והיא עליו, ולאחר רגע קל מעליו.

חיוך דק שבדקים עלה על שפתיה כשהבחינה שהאיטריה הפרטית שלו כבר לא היתה רכה כחברותיה לאמבט. עתה היא זו שרכנה אליו, מצמידה אותו אחורה, כמעט חונקת את פתחי הנשימה שלו, גורמת לו להתבלבל לרגע: האם להרחיקה ממנו בעודו משווע לאוויר ושואף-שואב ספגטי ארורים, רוטב ניתז אל עיניו, או שמא לשחק את המשחק שלה, לא להכנע. הוא הרים את ברכיו, מקפלן אל עבר בטנו, ובכך הפיל אותה עליו (ואגב כך החליק עוד יותר אל תוך הרכיכות, מחולל גלי רוטב וספגטי קטועים). צחוקה המתגלגל הפר את הקדושה שעד כה שיוו לאירוע, ומשהשתחררו סופסוף מחומרת המעמד, מיד החלו בהתכתשות עליזה, כאילו חזרו לילדות. אלא שלא היתה זו התגוללות תמימה של מי שטרם הגיעו לבגרות, אלא כללה היא שריטות אהבהבים, נשיכות בצוואר, ליחוכים ולשונות הנשלחות לטעום כל חלקת עור. נדמה היה שהדרישה אחת: כמה שיותר, כמה שיותר, ועכשיו.

הספגטי כבר מזמן הפכו לפתיתי חביצה רכה ודוחה, הרוטב כבר מזמן נעשה קר ומציק, העוזרים שהסתובבו קשובים ודאוגים כבר מזמן עזבו בשאט נפש, אך כל זה לא שינה: היא והוא כמו יצרו בועה פרטית של שפה שהיתה מובנת לו ולה בלבד, ולאחר שרוו ושבעו זו מזה, התרוממו וצעדו אל עבר קלחת נשכחת, לרחצה שאמנם לא עזרה ממש לנקיון הגוף, עם זאת יצרה כאוס אחד אחרון במטבח, שכן העקבות המרופשים שהותירו, נטבעו ונאצרו עמוק בחריצי הרצפה ואף עובד לא הצליח - או לא רצה - להשכיח את זכרם.

"לשים טחינה? עמבה?" הוא אפילו לא שואל, התשובה ידועה. "כמה כדורי פלאפל את רוצה?".

מבטו מושפל, לא נוח לו כשאני עומדת כך מולו, בשמלה צמודה וגו זקוף, מבטי נעוץ וחודר.

הוא מזיע, שיערות החזה שלו מבצבצות מבעד לגופיה הרפויה, זיעתו מכתימה אותה ואף מאוורר מסכן שעושה "פו" חלוש כדי לצאת ידי חובה לא יכול לעזור לו.

"הבוטק'ה של הפלאפל", ככה קוראים למקום שלו, למרות שיש שם גם שווארמה. אז עכשיו הוא עומד מאחורי הדלפק, מודד טבעות בצל ובוחר את כדורי הפלאפל הקשיחים ביותר, תוהה אם לעטוף אותם בניילון נצמד. הוא בטח חושב שזה לא היגייני. נכון, זה לא.

החלטה התקבלה. הוא משחיל את כדורי הפלאפל על שיפוד (ריסקי, בייבי), ועוטף אותם במיומנות בסרט PVC ורוד. יפה לו להימנע מסטריאוטיפים מגדריים, אני מרוצה. טבעות הבצל זוכות לטיפול דומה. קצת חבל לדעתי, הן תאבדנה את כל המרקם, אחרת למה בחרתי דווקא בו?

המאוורר מקרקש קרקוש אחרון לפני שהוא נופח את נשמתו. האיש של הפלאפל נושא אליו את עיניו ונראה חסר אונים. רק עוד קצת, דארלינג, תיכף כל זה לא ישנה. זו שעת צהריים והוא מוטרד שלקוחות יעברו, אולי ייכנסו, אולי יראו. נו ברור, אחרת זה לא מעניין, אחרת לא הייתי טורחת לעמוד פה בחום הזה, עם המאוורר ששבק חיים, ולחכות שהוא יתחיל ל… אוה, סופסוף!

הוא פושט את גופייתו ומשיל את מכנסיו, ומתברר לי שכל אותו הזמן הוא הלך קומנדו. הו מותק, מי לייקי. קדימה, אתה יכול. הוא מתיז על עצמו טחינה, ראשו נשען אחורה ופיו פעור, כאילו היה דמות פתיינית בפרסומת למוצר קיץ כלשהו. מאי שם הוא מושך כסא ונשען עליו, מתיז עוד ועוד טחינה, ובדרכה מטה היא מסתבכת בשיערות החזה והבטן, מתערבבת עם הזיעה. ואז הוא שולח רגל אחורה, ועוד אחת, וכורע בפישוק על הכסא. זה השלב שבו הוא תופס טבעת בצל אחת ושתיים, ומשחיל על איברו, וזה השלב שבו הוא נוטל את העמבה, ומורח ממנה. חתיכות קטנות נתלות בו, אחרות נופלות על הרצפה (המטונפת. לא קלאסה, בוביק) וכשעיני נעוצות בו הוא מתכופף, מנסה פעם אחת, מנסה פעם שניה, ולשונו נשלחת עד שהיא נוגעת בכיפת איברו, מלקטת ממנה עמבה. יפה מאד, קוקי.

משהצליח, הוא צובר ביטחון, גאה ונרגש הוא מחזיק שוב את הטחינה ומעניק שפריץ הגון היישר אל פי הטבעת שלו. כן, חמוד שלי, כן, תן לי לראות איך אתה עושה את זה. הוא לא מאכזב, ועתה החרוזים המאולתרים שהכין מכדורי פלאפל נכנסים לפעולה. ולחשוב שרק לפני רגע הוא פחד שעוברים ושבים יעצרו על סף דלתו ויצפו (אכן כמה נעצרו במבט מבולבל, אבל הוא כבר שקוע בעצמו).

גוו מתקשת והוא משחרר אנחה כשהכדורים נבלעים אל תוך הפיתה שלו, טבעות הבצל מתהדקות סביב בסיס הצ'יפס. אולי טוב שעטף אותן בסרט ההוא, כך הן ימשיכו לעשות את עבודתן ולא יקרעו מהתרחבותו. עמבה נוספת נמרחת בנקודה האסטרטגית, והוא מתכופף שוב - הפעם כדורי הפלאפל נעים בתוכו - ושואב את הפין, מוצץ ממנו כל טיפת עמבה, כל שביב, כל פיסה וכל כתם. מוצלח מאד, קטנצ'יק, אפילו מרשים. הוא שולח מעלה מבט מבויש ואני זורחת אליו, מקרינה החוצה את גאוותי בו.

תנועותיו נעשות מהירות יותר, לחייו מתכווצות בתנועות שאיבה עמוקות יותר, עד שהתנוחה מכריעה אותו, או שאולי זה דבר מה אחר, והוא משחרר את פיו, ומשפריץ מעלה זרע, שמתערבב בטחינה וכבר אין להבדיל ביניהם.

"גברתי מרוצה?"

אני מרוצה, אבל איני רוצה שהוא יידע זאת, כך שכל שאני אומרת הוא "שכחת את הסלט".

* שימו לב: מדובר בתיאור לא צמחוני

הצלחת מונחת מולי, שוליה מעוטרים. אני מעריכה את האסתטיות שבה - אפשר לראות שזה אינו סט גנרי - אך מבטי מתמגנט אל מה שמונח בה, מהביל כל כך עד שניתן לראות את האדים. שלושה צבעים שולטים בצלחת: החום-האדמדם-ורדרד של בשר שנצלה לדרגת מדיום, או שמא מדיום רייר; הצהבהבות העכורה מעט של תפוחי אדמה שנחתכו לעיגולים עבים, צופו בחמאה ונאפו עד שהעלו קרום עשוי בועות זהובות; והירוק העז, רווי כל כך ומסמא עיניים, של תרמילי שעועית ירוקה, מבהיקים באור המטבח.

אני שואפת אל קרבי את הריחות, עוצמת עיני כדי להתרכז.
אתה מביט בי בציפייה בעת שאני מחייכת בשביעות רצון ומרימה את הסכו"ם.

ראשית, אני חותכת את קצהו של נתח הבשר, כך ששוליו יתיישרו, ומכניסה חתיכה זו אל פי: לא קטנה, אך גם לא גדולה מדי. זהו הקצה, והוא חרוך יותר, כך שאני לועסת, משהה את העיסה בפי על מנת להתרכז בטעם, ובולעת ללא תשומת לב מיוחדת נוספת. אתה יודע מה יקרה בחתיכה הבאה, ועל כן עוצר את נשימתך.

לרגע אחד אני מתלבטת בין שאר האופציות שבצלחת לבין טעימה נוספת מהבשר, והבשר מנצח. אני רוצה להרגיש ולו לרגע את החוויה המלאה. לפיכך אני פורסת לעצמי פס נוסף בגודל שני ביסים: הוא נא בחלקו, ורדרד-חי במרכז, ותוך כדי חיתוך מיצים מכתימים את הצלחת. אני מכניסה אותו לפי בשלמותו, ונוגסת. דוק נוקשה נבצע בין שיני ושפע מיצים חמים ניתזים וניגרים החוצה, מסתחררים בחלל פי ומציפים אותו. אני מנסה לקלוט כל כך הרבה פרטים בבת אחת: החמימות, המרקם, הנוזלים, עושר הטעמים, התנועה - עד שחיוכי מתרחב, וכמה טיפות עסיס מטפטפות מזוויות פי במורד שפתי, ועוד לפני שמי מאיתנו מגיב.ה, הן כבר נוחתות על מפתח החזה. אני מניחה להן להמשיך ולהתוות את נתיבן, חשוב לי יותר להתרכז בסערה שבפי, כה מענגת!

רק לאחר שאני מסיימת ללעוס, למצוץ, לינוק ולבלוע, אני שולחת אצבע כדי לאסוף את שאריות הנוזל וללחך גם אותו.

אני רוצה לשלוח את ידי ולאחוז שוב בסכין ובמזלג, אלא שאצבעותי מוצאות את השעועית, וכאילו היו לאצבעות חיים משל עצמן הן שולות שני תרמילים ומערות אותם לפי. חלקלקות מצהילה שכזו! איני יודעת מה הוספת לשעועית לאחר חליטתה, שגם היא מתפוצצת בפי בזרם חמים: היא עסיסית, קשיחה, שמנונית, בעלת רמז למליחות, הכל ביחד, עד שאנחת עונג והמהומים עולצים נפלטים מפי.

לפני שאתפנה אל שאר הנתח, נותר עוד דבר אחד לבדוק: תפוח האדמה. אני מתבוננת בו, כמה הוא מושלם. לשם רשמיות אני חותכת אותו, מפיקה את צליל קריעת הקרום האהוב עלי כל כך, וחושפת את בשרו של התפוד, המתפרץ מבפנים כמו לבה, כה רך, כמעט נוזלי. אלא שאיני נועצת את הפלח על המזלג. עתה, משחשפתי אותו, אני נוטלת אותו באצבעותי - להטו כמעט כווה את כריות האצבע - ורק כך אני נוגסת בו. זו נגיסה קטנטונת, זהירה, כדי להרגיל את החך לשריפתו של מזון זה. אני מקפיצה אותו בפי פעם, פעמיים ושלוש, עד שלשוני נרגעת מנוכחותו, ומיד נוגסת שוב נגיסה גדולה יותר, ונותנת לתפוח האדמה להנמס בפי בתנועה שמזכירה מציצת סוכריה. כמה הוא נימוח, אני מתמוגגת. שארית תפוח האדמה נאכלת אף היא, בנגיסות חפוזות מעט, אך שיש בהן מן הכבוד למזון כה פריך, בעל קרום כה מופלא, עשוי בדקדקנות, בדיוק במידה הנכונה.

שלולית מיצים נקווית בקרבת הבשר. אני גורפת אותה באצבעי: אף שארית לא תוותר פה. אצבעותי תופסות עוד כמה תרמילי שעועית ואני נוגסת בהם בזה אחר זה, מכרסמת ביסודיות. גליל תפוח אדמה נוסף הונח יש מאין על צלחתי, גם אותו אני נוטלת באצבעותי ואוכלת לאט, עיני בוהות מזוגגות בחלל ומחשבותי מרוקנות. אין עבר, אין הווה, אין עתיד: כל הוויתי ממוקדת בנקודה הזעירה הזו בזמן, בכאן ועכשיו, בבועה שנוצרה סביב הצלחת.

נגיסה ועוד נגיסה, ועוד כרסום, רק הבשר נותר במרכז הצלחת. אני ידועה כמי ששומרת את הטוב ביותר לסוף. אני מתפנה לחתוך פיסה נוספת, מיישרת את השוליים לפני שאוכל. ויטמינים ניגרים עם המיץ, פסי שומן דקים בוהקים אלי. את הכל אני אוכלת, ללא אפליה, מטה ראשי לאחור ורווה נחת מכל פרט וכל תחושה, חווה אותם במלוא עוצמתם. נותר רק מלבן קטן מן הנתח. גם הוא נפרס, ואני תופסת את החתיכות בידי ומערה אותן לפי. אין יותר טעם בסכו"ם, אני רוצה לאכול. רק קווי החיתוך הישרים מעידים כי חונכתי בחברה מתורבתת, הם והאכילה האיטית, הנהנתנית.

שארית הבשר נגרסה ונבלעה, שאריות קטנות מנקדות את הצלחת. אני מלקטת אותן בהיסח הדעת: סיבים, שלוליות מיץ, פירורי תפוח אדמה. מנגבת באצבעי, מסובבת אותה סביב היקף הצלחת, עד שלא נותר דבר, והצלחת מבהיקה כאילו זה עתה יצאה מן הארון.

אתה מביט בי עוד רגע אחד נוסף, ואז שואל: "רוצה עוד?"

להיות שולטת שמעדיפה להצמיח במקום להשפיל, משמעו שאני בוחנת את דעותי ואת גבולותי מדי יום ומדי שעה. 

אחד הגבולות הקשים הוא יריקות: אני לא יורקת על נשלטים - יש בכך משהו מבזה בעיני. זה בסדר למי שבקטע, אני לא.

לעומת זאת, סטירות הן משהו שעלי לחשוב עליו: מבין שלל המכות, יש בהן משהו מעליב הרבה יותר מאשר מכה "מרוחקת" דוגמת מכת מקל או צליפת שוט או פלוגר. סטירות הן טאבו עד כדי כך, שכשהשתתפתי בסדנה, שאחד התרגילים בה היה לסטור למי שמולי בעוצמות הולכות וגוברות, חברותי לקבוצה לא היו מסוגלות לסטור לי - הן לא הצליחו לשבור את המחסום הפסיכולוגי. הן העדיפו להמשיך ולחטוף ממני, ולא להחזיר (אגב, זה לא היה טוב עבורי, משום שזה פגע ביכולת שלי להגיב לסטירה ולהתמודד עם אחת, אם תגיע. המטרה היא לשבור את הקיפאון).

כששוחחתי על כך עם נשלט, הוא אמר שדווקא עם יריקות - שבעיני נתפסות כאיבוד צלם אנוש - קל לו יותר מאשר סטירות.

אני מבינה אותו: סטירה באה מעמדה של כוח - ממישהו.י חזק.ה, למישהו.י חלש.ה יותר (אמנם תיאורטית החלש.ה יכול להעז פנים מול החזק.ה, אלא שיש הבדל בין יכולת לבין מעשה. בפועל זה לא יקרה); לעומת זאת יריקה יכולה להגיע גם מלמטה למעלה - כהתרסה או ניסיון התחצפות של חלש.ה כלפי מי שמעליו.ה בהיררכיה.