נשאלתי איך זה שאני לא מצליפה. אני כן, וחזק, אבל זה משחק וככה זה מרגיש (לי. אולי דעתם של המוצלפים תהיה שונה). אלה לא הצלפות במטרה לחנך.
הצלפה הגונה היא כזו שיש מאחוריה כוונה. בעולם של אמנויות הלחימה קוראים לזה intent: כלומר לא מספיק לבוא למישהו ולרצות לתת לו אגרוף חזק, צריך להתכוון שהאגרוף יפער חור בגוף וייצא מהגב. אז אפשר לייצר הצלפות חזקות, זו באמת לא בעיה: עניין של תנועת אגן נכונה ושל פרק היד (אפשר לדבר הרבה על הפיזיקה והפיזיולוגיה שבכך, עם הרבה משוואות מעורבות, זה דווקא מרתק) - אבל אלה יהיו הצלפות מכניות, טכניות ונטולות נשמה. עבור מי שירצה "סתם" כאב זה כנראה יספיק, אבל למי שבאמת באמת מחפשים חינוך, למי שבאמת מחפשים את האקסטרה, משהו ירגיש חסר, כזה שקשה לשים עליו את האצבע.
לתחושתי האישית - ואני אומרת את זה בלי לשפוט - ברוב המקרים הצלפות שיש מאחוריהן כוונה נובעות ממשהו, כעס תת מודע מודחק שמחפש תירוץ וצידוק לצאת, שמחפש מטרה (אני לא נכנסת למה שנובע מתוך סדיזם כי זה לגמרי לא התחום שלי, אבל איכשהו בואו נאמר שהאלימות המשטרתית בהפגנות מעלה בי את האסוציאציה הזו, ולא תחושה של כעס מודחק של השוטרים שמוביל לשכרון כוח). או שאולי זה מאפיין אלימות בתחומי החיים באופן כללי, ולעומת זאת לא ב-BDSM?
בכל מקרה, הנקודה היא שבאופן אישי, אני לא כועסת על העולם, אפילו לא נוטרת לו, רוב הזמן אני מחבבת את המציאות הכללית (בניכוי כמה חלקים ברורים ששייכים למציאות הישראלית), ונדיר שאכעס על א'נשים, ובטח שלא לאורך זמן. כיוון שכך, ההצלפות שלי אמנם יפהפיות, מהירות ומדויקות, אבל זה מה שהן - אריזה חיצונית נאה, טכנית, ועם המון שליטה עצמית. אין לי דחף פנימי להצליף.
* אלה הרהורים של לפני השינה ולא מגובשים עד הסוף. מבחינתי זה בסיס לדיון או להחלפת רעיונות, ואני בכלל כבר בדרך למקלחת ולישון (כן, זה אומר שאני מקלידה בעודי ערומה, הנה משהו לעורר את דמיונכם החרמן. תוסיפו לי גם צעיף עשוי פלוגר, זה יהיה נחמד). אם יש משהו שמאפיין את כל גלגוליי פה, הוא שתמיד חסרות לי שעות שינה.
