כשאני בחדר הזה, הזכרונות תמיד צפים. איך אפשר שלא? כשכל סנטימטר של קיר (ואפילו תקרה) מכוסה בקשקושים, הקדשות וציורים שעומדים דום לאורך השנים כעדות מהימנה לליברליות של הוריי. יש ילדים שקיבלו כפכף לראש אם ציירו על הקיר, אני קיבלתי חבילת טושים. כרגיל, מימיני הדג נחש, משמאלי אבריל לאבין ומולי בלורד שחור על קיר לבן, מתנוסס בענק הכיתוב "לעולם לא תצליחו למכור את הבית הזה". חמודים החברים שלי, אני מקווה שהם צודקים.
פה נולדתי. טוב לא ממש בחדר הזה מן הסתם, אבל מהרגע הראשון בו חזרתי מבית החולים למקום שיהיה לי לבית, ארבע הקירות האלו היו לי למבצר. פה גדלתי. בחדר הזה עשיתי מסיבות פיג'מות עם חברות. כאן העברתי שעות של צחוקים וריכולים. בחדר הזה קיבלתי מהוריי מנעול על הדלת ואת הפרטיות שלי בפעם הראשונה. בחדר הזה קרתה הנשיקה הראשונה שלי. על המיטה שעליה אני שוכבת ממש ברגע זה איבדתי את בתוליי. באמת, זכרונות מתוקים וטובים שאני מודה עליהם מאוד.
אבל...תמיד יש אבל, הא? עם השנים והבגרות, הבנתי גם כמה זכרונות רעים מקושרים לי לחדר הזה. לחדר הזה הגנבתי אוכל כבר מגיל 8 כדי לאכול בסתר מבלי שיסתכלו. במראה הזאת הסתכלתי שעות ושנאתי את ההשתקפות. מולה עטפתי את גופי בתחבושות אלסטיות מתחת לבגדים רק כדי להיראות קצת רזה יותר. בחלון הזה התחלתי לעשן "בסתר", נערה נגררת שחושבת שמגבת ליד חריץ הדלת תעשה משהו בנוגע לריח (בהמשך לפוסט הקודם, בואו נגיד שירשתי את חוש הריח ממישהו. תודה באמת אבא).
והכי גרועים הם הדברים שאני לא זוכרת. הדברים שאני יודעת שקרו פה אבל הזכרונות מסרבים להתבהר. מסתובבים לי בראש כמו ערפל שחומק ברגע שמנסים לתפוס אותו. קשה לי להסביר את התחושה למי שלא חווה אותה אף פעם אבל יש דברים שהגוף פשוט יודע, גם כשהראש לא עומד בקצב. הוא היה חלק מהמשפחה שלנו, מבחירה ולא מדם. הוא היה חייכן ותומך ומצחיק וילדי, חכם ובעל קריירה מצליחה. במשך 7 שנים הוא ראה אותי גדלה. הוא הצטרף אלינו לחופשות משפחתיות, הוא ליווה טיולים שנתיים שלי בבית הספר, ראה איתי סרטים בשעות הקטנות של הלילה, לקח אותי ואת חברותיי לבריכה, קנה לי בובות ושיחק איתי במשחקי קופסא. כשהייתי בת 15, הבשורה נפלה על משפחתנו כמו מכה שחורה. מי ידע שהוא גם היה פדופיל?
מאז הוא כבר הספיק להיות בכלא ולהשתחרר. ואני? עוד לא זוכרת. לא זוכרת אבל יודעת. אז שוב פעם אני בחדר הילדות, נזכרת בטוב, ברע ובמעורפל. מודה על כל ההרפתקאות שהיו לי, מתמלאת גאווה בדרך שעשיתי ונותנת חיבוק גדול לוורשיפ הילדה, לוורשיפ הנערה ולכל הגרסאות שלי שהיו, ואלו שעוד יגיעו בעתיד.
