אחרי עשור של עישון סיגריות, לפני כשנתיים זכיתי להרוויח את חוש הריח שלי בחזרה!! טוב, אולי "זכיתי" זאת הגדרה קצת מפרגנת מדי...כי דווקא בגמילה מההרגל המגונה ביותר, נזכרתי כמה העולם מסריח.
חוש הריח שלי כלכך חזק שלפעמים אנשים מסתכלים עליי כאילו אני משוגעת. "מה אתם לא מריחים את זה?" אני אומרת בעודי מעקמת את האף וכבר רגילה לקבל מבטים מבולבלים מהסביבה.
יש ריח של חיבוק עם אדם שאולי כנראה היה לו קצת חם.
ויש את הריח של ההיא שניסתה רק להתפנק אבל הבושם שלה חונק.
שלא נדבר על חבריי שמעשנים! שאת אי הנוחות שאני חווה מולם, לרוב שומרת בפנים.
לא, אני לא מגזימה. זה פשוט האף שלי. ככה הוא, עילאי ומתנשא שכזה.
אבל לפעמים, אני נזכרת שהעולם לא כולו מסריח.
אני נזכרת ב...
בריח שלו שנשאר לי על הכרית גם אחרי כמה ימים.
בריח שלי שישאר לו על הזקן גם אחרי שישטוף פנים.
בריח של אוכל טעים שהוא מכין לי שנישא למרחקים.
בריח של חוסר האונים שנוטף ממנו כשאנחנו משחקים.
בריח של כיור נקי אחרי שהוא עשה לי כלים.
בריח של נשיקה ארוכה
שאיתה רק מתחילים...
