בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

לא רק בלונדינית

ברדק-לולי. פושעת בחסד עליון.
לפני 12 שנים. 13 בספטמבר 2012 בשעה 0:10

 

שימרי על עצמך ילדה.

גם אם את רוצה לנסות

גם אם את חולמת על זה ימים ולילות

ונראה לך שכולם מבינים יותר ממך

לפעמים זה מרגיש לך שמשהו דפוק אצלך.

המנוסים יכבשו לך את הלב במומחיות רבה

ספק את סובלת- ספק זאת אהבה.

וכולם ידעו בדיוק מה להגיד לך

בואי ולכי, תעשי מה שאומרים לך.

שימרי על עצמך ילדה.

שימרי על גופך ונפשך.

הראש שלך עובד נכון, גם הלב,

הפנטזיות נעימות לפעמים,

גם מבלבלות לפעמים,

הרצון להגשים יוביל אותך לטוב ולרע,

זיכרי תמיד שמגיע לך הטוב ביותר,

לא משנה כמה ידחקו אותך לפינה,

כמה עונשים, השפלות, כאב, קושי ואינטרסים.

זכרי לבחור בחיי אושר עבורך

ולא בשאריות שמישהו היה מוכן לתת לך.

אל תהססי להביט בראי, את שווה יותר.

שימרי על עצמך ילדה.

בליבי אני יודעת שאת טעויותייך תתעקשי לעשות לבד.

ובכל זאת התעקשתי להשאיר לך כמה מילים

שיחזקו ויעטפו אותך ברגעי משבר.

שימרי על עצמך ילדה.

מוקדש לך, יקרה שלי, באהבה גדולה ממני.

 

מאחלת מכאן שנה טובה והמון רגעי אהבה לכל היקרים לליבי.

לפני 13 שנים. 4 במאי 2011 בשעה 17:37

ישבנו באוטו באמצע פרדס מלא בפירות הדר כתומים, תפסתי את שני
התפוזים שהיו קרובים לאוטו ומשכתי אותם אלינו, עכשיו שהם בתוך הידיים שלי
אני משחקת איתם באיזור החזה ואומרת לו "הנה מאסטר, תיראה איזה גודל,
ציצים גדולים בדיוק כמו שאתה אוהב". הוא מחייך בנינוחות ואומר לי
"לולי לולי, את רוצה לשחק, ילדת תסביך ציצי קטנה שלי, בואי נשחק, תתפשטי".

הורדתי את הבגדים, חולצה, חצאית, ורק בסוף את החוטיני הלבן.
אני אוהבת להיות ערומה ורכה בתוך הידיים הגדולות שלו. הוא מצידו,
אוהב את הגוף שלי וזה מחרמן לי את הצורה שהוא משתמש בי ככה.

הוא יורד מהאוטו, מביא חבל ומסמן לי לצאת.
הדופק שלי עולה. הפחד מטפס ואני מתחילה להצטער על השטויות שלי.
הוא קושר לי את הידיים בכח לצידי הגוף ומפשק את הרגליים שלי עם הברך שלו,
הוא מעמיד אותי בתנוחה כזו שהכוס שלי בולט החוצה ואז מרים ענף מהרצפה ומעביר אותו
על הגוף שלי, דוקר את החזה, מעביר על הבטן, משפשף את הכוס החשוף והחם שלי.
אני מרגישה איך השפתיים של הכוס נסגרות על הענף הזה, תחושת ההשפלה
גורמת לי לרצות להעלם. פתאום נעלם הקסם של פירות ההדר, מחלחל לתוכי
רק העירום, התחושה, הפחד.

אני שומעת אותו בטון השקט והסמכותי שלו:
"את תהיי קשורה לעץ, מפושקת, עירומה, אני לא רוצה לשמוע אף הגה, אפילו אם מישהו יבוא"
אני חשופה, על סף שיגעון, דבוקה אל גזע עץ מחוספס. שותקת, מצייתת ודרוכה.
כל הזמן עוברת לי בראש התקווה הזאת, שאם אהיה הכי טובה שאני יכולה אז אולי אצליח
להשכיח ממנו רעיונות רעים. אני מצייתת לכל פסיק שעניו רומזות, לכל מוצא פיו.

גזע העץ מאחוריי שורט את העור הרך שלי ומשאיר אחריו עקבות עדינים של דם, אני שונאת דם,
זה מלחיץ אותי ומייבש לי את החלקלקות בין הרגליים. אבל זה בסדר עכשיו,
בסדר כי אני לא רואה את זה, בסדר כי יש דברים שמטרידים אותי יותר. הוא עומד ומסתכל עליי,
בוהה לי בחזה, מדיי פעם מתקרב כדי למשש אותו, מעביר לי אצבע בין השפתיים ונותן לי ללקק.
יש לו זמן, כאילו את כל הזמן בעולם. אני מאבדת את הריכוז כל רגע, הפחד הזה
שמישהו יגיע לבקר בפרדס מוציא אותי מדעתי.

הוא גורם לי לאבד את חוש הראייה עם כיסוי עיניים, עכשיו שאני באיבוד שליטה מוחלט
הכוס שלי מתחיל לבעור. חבל שיושב לי על הצוואר ונכרך סביב העץ גורם לי לאבד לאט לאט
את החמצן, לאבד נשימה. אבל זה בעיקר מונע ממני יכולת תזוזה עם הראש. הוא דואג להשאיר
אותי מפוקסת. מבט ישר, גב דבוק, פחד מערער. כוס דביק.

הוא לוקח מהאוטו את שני התפוזים שהבאתי קודם, אחד מהם הוא סוחט על הצוואר שלי
ומסתכל לראות איך המיץ זורם על השדיים שלי ומכתים אותם, את השני הוא חותך ומצמיד
לדגדגן שלי, נותן לי להשתפשף עד שכל המיץ יוצא. אני מרגישה את הטיפות מקיפות לי את החור,
חודרות פנימה.

אחר כך, שהתפוזים כבר איבדו מגודלם ויצאו גם דיי אומללים מהלחיצות שלו. הוא זורק
אותם חזרה לאדמה. החזה שלי דביק, הבטן גם, הכוס מוכתם ורטוב,
אני קצת מלוכלכת אבל כתומה ורעבה מתמיד.
הוא תופס את החזה שלי בידיים שלו, מתחיל ללחוץ עד שאני צורחת לשמיים ובמהירות עוזב.

"אה, את המיץ כבר הוצאתי לך, את השדיים שלך אני אוהב כמו שהם".

לפני 13 שנים. 14 במרץ 2011 בשעה 16:29

רב הנסתר על הגלוי והגוף שלי מלא בסימני האהבה שלך.
הם עושים איתי את כל הדרך הארוכה ואתה נמצא איתי בלב בכל רגע.


וחשוב לי שתדע, שאני אiהבת אותך בכל הרגעים המדהימים והפסיכיים שלנו.
כשאתה נמצא. ושאתה הולך. כשאני קופצת. ואתה צוחק. כשאני בוכה ואתה שותק.
חשוב לי שתדע שיום שישי היה עבורי כמו תחנת דלק שלמה שמילאה מצברים ונתנה לנו
את הזכות להעריך. להעריך את מה שיש לנו ואת הזכות להיות יחד. להרגיש. לפרוח. לצחוק.
ובעיקר להנות מהשילוב הפסיכי של שומר ראש קשוח וברבי חייכנית ורודה.
"בודילולי" זה פירוש לבלאגן שהוא טרוף ורגשות שכבר מזמן אי אפשר להסביר במילים.

חייכנו המiן. במיוחד כשכבלת את הרגליים שלי בשלך וצבטת וסטרת והתגלגלת מצחוק.
מלאת אותי בכל. החרמנות געשה, נפלנו זה לרגלי זו מרוב סיפוק, הנאה ואושר.
מלאת אותי מאסטר. מלאת אותי באהבתך אליי. ואני עטפתי אותך ברכות של אהבת עולם.
רק רציתי להגיד לך, שאני אוהבת אותך מכל מקiם ביקום אבל אiהבת המון בדיוק ברגע הזה.

מהמם שלי, לא משנה כמה גדiל יש לכושים, האהבה שלנו גדiלה באלפי אחוזים ורק לשלך אני מחכה.
תכין את הזרועות שלך לרגע שבו אקפוץ עלייך שוב ואנשק בכל הגוף בדיוק כמו שאתה אiהב.
שלך, בהצדעה ובמטר גבוה.
הסאבית הכי חרוצה בלהיות בעייתית בארץ ואולי גם קצת בעiלם.

לולינקה.

לפני 13 שנים. 26 בינואר 2011 בשעה 16:22

יום שני. בדיוק בשעה 18:00 אני מתייצבת כמו שעון שווצרי לכבוד הקורס.
התלבשתי יפה, כל בנות ישראל כבר כאן, מעתה גם אני.

שיעור ראשון. כל הבנות מתקבצות יחד, ממש אחוות המין הנשי. כולן חמודות. חלקן צעירות וחלקן אימהות לילדים,
אף אחת לא מצאה לה סטטוס דומה לשלי. הן עסוקות במסלול החיים הונילי בזמן שאני מסתובבת לי עם חיוך גדול,
ישבן סגלגל והגשמת פנטזיות שהן עדיין לא הרשו לעצמן לחלום.

בשיעור השני מצטרפת אלינו סתיו, ילדה יפה על נעלי עקב שחורות עם אודם של יצאנית לילה.
היא עושה סריקה מהירה עם העיניים ותופסת לה מקום בכיסא הפנוי לידי.
סתיו היא סוג של חלום רטוב. משורטטת בדיוק לשביעות רצוני. יש בה משהו מדליק, משהו חצוף ושובב
כמו שאני אוהבת. אה, והכי חשוב. יש בסתיו גם נקודת בונוס, כי סתיו, בניגוד לכל שאר הבנות כאן, גם יודעת להתלבש
ולהבליט את שדיה הקטנים שתמיד יצעדו לפניה כמו שני שגרירים מצטיינים.

שיער מתולתל, קופצני. ורגליים באורך הגלות. היא מתיישבת לידי ומפצפצת לי באוזן עם המסטיק שלה.
אני מצליחה לסבול אותה 5 דק וגם את זה אני עושה במאמץ רב. בסוף אני מודיעה לה באופן רישמי שיש לה יופי
של גוף ושפתיים בשרניות להפליא. אבל שאת ציקצוקי המסטיק האלו היא תאלץ לעשות במקום אחר.
אני מעיפה מבט לעבר הכיסא הפנוי בקצה החדר. כאילו מנסה לשלוח את סתיו לשם. אבל היא לא זזה.
סתיו לא מבינה רמזים, או שמה, היא לא אוהבת שמחלקים לה הוראות. לרגעים אני מצליחה לגלגל במוחי הקודח
את המחשבה שאולי פשוט סתיו לא אוהבת אותי. ותכלס? היא לא חייבת.
אז היא נשארת לשבת. נשארת לידי. עושה לי צקצוקים בכוונה.

לרגעים הרגשתי כמו אמא, למרות שמעולם לא ילדתי ילדים. פתאום יש לי ילדה מרדנית. כל הכבוד לי.
אני מחליטה להתעלם מסתיו באופן גורף. ומכיוון שאין לנו בשיעורים האלו דף ועט כדי לכתוב מכתבי אהבה
אז אנחנו נשארות שתינו ביחסים קודרים למשך 45 דק בערך. בשלב מסויים סתיו כבר לועסת את המסטיק
שלה בשקט מופתי, כנראה התחילה לכאוב לה הלסת. אני רואה איך סתיו מנופחת מאגו בכל הזמן שהיא
משחקת איתי את משחק הכח של "מי תגרום למי" לעבור מקום.
רציתי למחוא לה כפיים על הבגרות שהיא מפגינה, ולחזק אותה בקריאות הידד.
אבל ברגע האחרון נזכרתי שאני כאן כדי ללמוד. אז הנחתי לה וניסיתי להתרכז במורה ה"לא משהו" שלנו.

בום.! סתיו עשתה בלון. כל הבנות בכיתה קופצות בבהלה ומסובבות את המבט לעבר שתינו. סתיו מנסה להכניס את האף
הסולד שלה מתחת לשולחן מרוב בושה אבל בגלל האורך שלה זה לא כל כך הולך לה. היא מרימה מבט מבוייש
ומתנצלת בפניהן. אני נשארת אדישה. לא מעיפה מבט לכיוון שלה. שתתפגר הכוסית הזאת, או שתחנך את עצמה.
איך שלא יהיה, אני לא מתכוונת ליפול בזה.

המורה בכיתה לא אוהבת את סתיו. קל להבחין במבטים הלא מרוצים שלה. מה לעשות, יש לנו מורה עם רגשי נחיתות.
לא כוסית, ולא יפה. אבל שואפת לשם. היא עושה לנו עיניים עם רמזים לא טובים ואז מודיעה בקול סמכותי שזה הזמן
לעבור מהחומר העיוני למעשי ושולחת אותנו להתחלק לזוגות.

היה לי ברור שאני לא לוקחת את סתיו להיות לי לבת זוג. קמתי כדי להיות בת הזוג של מיטל. מה רע במיטל בעצם?
מיטל היא ילדונת חמודה. מלאונת. בגיל 27 היא אם ל2 בנות. יש לה הספק חיים מצויין. אבל היא לא מהבולטות. יש בה הרבה
פחות אומץ ותעוזה מסתיו, בכל אופן, מזה משנה עכשיו. מה שחשוב הוא שאני מקווה שיש למיטל ידי זהב. כי אם היא תעשה
לי פאדיחה עם המניקור שלה אני לא בטוחה שאדע לסלוח על זה.

סתיו נשארה לשבת לבד, לרגעים אני מרחמת עליה. לא נעים להיות הילד הכי קטן בכיתה, בשיעור, בהפסקה.
היא לא נראת לי ילדה רעה. אבל שהיא מצקצקת לי עם המסטיק שלה בלי לרחם על מיתרי העצבים שלי אז
היא צריכה לדעת שאני לא אוהבת את זה. אני רואה אותה בזווית העין קמה, מתקרבת אליי ואל מיטל.
גיחכתי לעצמי בלב, "אוהבת שלישיות הסתיו הזאת." אבל סתמתי את הפה, דיי. סתם גסות רוח.

"לולי, את יכולה לבוא רגע?", היא מנסה למשוך את תשומת ליבי.
יש לה קול עדין, כמו של ילדה בת 10. ואיכשהוא זה ניחם אותי, גם הקול שלי נתקע בגילאים האלו.
לרגעים עברה בי המחשבה שיש מצב שאני וסתיו נסתדר מצויין, אבל זה לא הרגע לספר לה על זה.
אני מעיפה מבט משועמם ועונה לה הכי קצר שאני מוצאת, "מה עכשיו סתיו".
לא היה לי כח לקום אפילו. להביט אליה. להתרכז בה. לא בא לי להתרכז בה. אבל היא לא עוצרת.
"לולי, את יכולה ללוות אותי לשירותים בבקשה?". הקול של סתיו משתנה. מישהי נהיית עצבנית. אני מתחילה לשמוע
את חוסר הסבלנות בקול שלה, או שאולי זאת התחושה של להיות דחויה או מושפלת? לא מתאים לבחורה כמו סתיו.
ריחמתי עליה קצת, קמתי.

שומרת ראש של שירותים אני. מקריבה את שיעורי הציפורניים שלי כדי לשמור על סתיו בשירותים. וואלה יופי.
ליטל מביטה עליי במבט שלא מבין כלום. החזרתי לה מבט שאומר שוואלה, גם אני לא מבינה והמשכתי לצעוד החוצה.
המורה שלנו לאט לאט מאבדת שליטה ומנסה להתעלות על שלושתינו ולהמשיך את השיעור עם שאר הבנות.
יצאנו החוצה, סתיו ואני. השירותים מחוץ לבניין. סתיו עדיין עם המסטיק המזדיין שלה בפה. אבל שהיא מדברת איתי
היא לא מעזה להראות זכר למסטיק הזה. - לולי?. היא שוב שואלת כאילו היא לא יודעת את שמי. "כן סתיו, מה העניין?"
"סליחה." היא אומרת מהר כאילו רודף אחרייה עורב, "סליחה, באמת הגזמתי".

אני נשארת אדישה. לא בגלל שהיא כוסית. אלא בגלל שהיא מפגרת. כל עוד המסטיק הזה מסתובב לה בפה
הסליחות שלה מעניינות לי את הישבן. אבל הפעם בחרתי לא להגיד כלום ופשוט לתקתק אותה.
"טוב סתיו, עבר. רק מסטיק. לא ביג דיל. את צריכה לשירותים או לא?"
היא ממלמלת שלא. והפעם אני מוצאת את עצמי עפה משם כאילו עכשיו העורב רודף אחריי.

נכנסו חזרה לשיעור. קודם אני. סתיו ניסתה להדביק את הפער ונכנסה מייד אחריי.
כולם כבר באמצע ההתעסקות. סתיו מבקשת שאהיה בת הזוג שלה, מיטל בוחרת להסתכל עלינו.
מתחת לשולחן סתיו נוגעת לי בירך. אני מרימה את המבט כדי לשאול מה הפעם.
היא שולחת לי מעל פני השולחן את הזרת. זה סימן ידוע המבקש "שולם שולם לעולם"
יד אחת על הירך שלי ועם היד השניה היא עושה איתי הסכמי אוסלו. ממש אשת אשכולות מצאתי לי.
אני מחייכת אלייה חזרה. ומנסה להסביר לה שהגענו לכאן כדי ללמוד. סתיו מביטה עליי בעיניי עגל,
קיצור הבנתי אותה. לא בא לה להתעסק לי בציפורניים. היא מצאה דברים חשובים יותר להתעסק בהם.

סתיו קמה. גוררת את הכיסא לאחור בחריקה שעושה לי צמרמורת. שוב מיתרי העצבים שלי מתחילים להתחמם.
אני רואה אותה צועדת בגאווה עם הרגליים הארוכות שלה והגב הזקוף שמחזיק ציצים חצופים לכיוון הפח, מעיפה את
המסטיק באלגנטיות וחוזרת אל השולחן עם חיוך של ילדה בת 7 שניצחה במשחק גומי.
רציתי להגיד לה כל הכבוד סתיו. ילדה טובה. שעה שלמה לקח לך להבין שאת צריכה לזרוק את המסטיק.
את בהחלט כוסית עם קליטה מאד מאד איטית. אבל את משתדלת. ועל זה מגיעות לך 2 נקודות.
תכלס? לא אמרתי לה כלום. כי כבר לא היה לי אכפת. שתעשה מה שבא לה.

ישבנו שם שלושתינו, לא עושות כלום. רק מחכות שהזמן יעבור. מיטל מצד אחד. סתיו מצד שני.
אני תקועה באמצע. בין המלאונת הנחמדה לבין הכוסית הסוררת.
אבל זהו, עכשיו אני רגועה להפליא. עם היד של סתיו שעושה לי נעים בין הרגליים.

לפני 13 שנים. 15 בינואר 2011 בשעה 19:18

שבת בבוקר, קצת גשם, טיפונת שמש והרבה קשת יפה בשמיים.

בתיבת ההודעות שלי מחכה לי מייל, " תגיעי. אני מחכה לך".
אני עולה על הרכב ויוצאת לדרך, "יריד המעצבים". זה השם שבחרו עבור האירוע הזה.
בשעה 14:00 אני מגיעה לביתן 10. מחנה את הרכב ברוורס, בדיוק כמו שנשים אוהבות ויודעות,
בטח יודעות. ואין לנו זמן עכשיו להכנס לדיון המנצח מי מצטיינות יותר על הכביש.

אני מתחילה לצעוד לכיוון הכניסה. יופי של עיצוב ויופי של שטפונות מהגשם,
צריך לבחור את השביל עם הכי פחות שלוליות אבל כבר בכניסה האווירה משתנה,
כמה וילונות לבנים ותאורה כחלחלה עושים את שלהם. המגפיים שלי יבשות, אני מתחילה להרגע.

בכניסה יש שוודי אחד, הוא לא דומה לשום שוודי שהכרתי בחיים, הוא מהזן החדש, שוודי תימני.
ככל שאני מתקרבת לכניסה הוא נראה מרוכז עוד יותר, הוא מתרכז בהנחיות שהוא מקבל
באוזנייה ששקועה היטב בתוך האוזן שלו, יש לי שומר ראש בבית, אני יודעת איך עובד הקטע הזה.

כשאני מגיעה לשער זה נראה שהוא שוקל אם צריך להשתחוות בפניי אבל לא, הוא מבין שלא ורק מאפשר לי
להכנס כאילו אני ב VIP. אני מספיקה לעשות 5 צעדים אל תוך האולם והנה מתלווה אליי מאבטח חתיך וצמוד
בחליפת מאסטרים ראויה. פתאום זה מתחיל להרגיש לי מוכר, מאד מוכר. הוא אוחז אותי אליו ומטיילים יחד,
אני מבחינה בעובדי המקום מפוחדים בכל פעם שהוא עובר, תקשורת "העיניים" אני קוראת לזה,
כולם שומרים על ייראת כבוד כלפיו. הוא עושה להם שם שיעור בסאדו מאזו וענייני צייתנות וזה ראוי בעיניי.

אנחנו עושים סיבוב של אולי 20 דקות, המון מעצבים, המון שמלות, תכשיטים. נעליים. יש מבצעים כן?
אני עוד אחת מאלו שנפרדה משטרות אדומים רק בשביל שמלת מיני, אבל אני לא היחידה.
ובאופן יחסי זה מנחם.

עמדנו לנו בין כל הדוכנים, בגדים וניליים, אנשים וניליים, מחשבות? סדום ועמורה. היו לנו כמה דק' פנויות
כדי לגלגל מחשבות בראש ובחרנו לשקול מחדש עיצוב לקולר. שומר הראש הנהן בהסכמה ולאחר מכן שם לי
יד על המותניים והתקרב אליי קצת, מעתה כל תחלופת המילים ביננו ממשיכה בשפתיים קרובות מהרגיל.

בסיום האירוע יש לי ליווי לאוטו, חניון עמוס, שמש של לפני שקיעה, אנשים הולכים ושבים מכאן לשם, שומר הראש ואני.
הוא מחבק אותי, איכשהוא הזין שלו נמצא בתוך הידיים שלי, אני מלטפת אותו דרך המכנס, שומר הראש עוד לא בטוח
שהוא מרוצה מהעסק הזה, אבל בדיוק בזמן שהזין מתחיל להתקשות לי בתוך הידיים אני יודעת שזה הכיוון הנכון. גם שומר
הראש כבר מפסיק להתריע לי, "לול יש אנשים מאחורייך". זה כנראה כבר לא משנה לאף אחד מאיתנו.
ואז, רק כשהוא ממש עומד וממש מוכן, אני יודעת שאני יכולה לנסוע הביתה.

שבוע מקסים לך שומר ראש מיומן ומדליק שאתה. תודה על שבת צבעונית וחמה.

לפני 13 שנים. 20 בדצמבר 2010 בשעה 22:49

בודילולי 5 שנים..!


יש דברים שהם מעבר למילים,
יש אהבה שהיא בדם,
יש עולם שלם עמוק בפנים,
חוצה מסך, מכה גלים, צלולה כמו ים.


עברנו יחד דרך
למדנו מיליון שיעורים,
וכך במדוייק או בערך,
זכינו באהבת עולמים.


אני שייכת לך,
בראש, בלב, ובכל נימי הדם,
אני כולי שלך,
מעריצה מס' אחת בעולם.


אביא לך קרן אור ביום סגריר,
ואעשה לך נעים בתוך הנשמה,
ואת החשוך, אהפוך לבהיר.
ואייצר איתך ביחד עוד רגעי הגשמה.


והריגוש ימשיך לזרום בדם,
והרגש עוד ילהיט את הלב,
ותמיד יהיה לנו נעים וחם,
ותהיה לנו הזכות להמשיך להתלהב.


שאהיה לך יציבה כאדמה,
ואהיה גם הצבע בפרחים,
ואביא איתי קרן אור חמה,
וצחוק של שמחת ילדים.


ושימשיך לנו סקס ארוך ומטורף
ושתספור לי תמיד רק עד חמש,
ושתגמור עם תחושה שהנה אתה עף,
ואני אתן כזאת שאגה בלי להתבייש.


ושכל הגוף יהיה רותח מלהט,
ושכל הזמן רק נרצה לגעת,
ונאכל במסעדות
ונרקום סרטים כחולים,
ותעיף לי סטירות,
ותשאיר לי סגולים.


ובדיוק ברגעים שממש נתעייף,
נלמד את החוק הראשון בספרים,
האהבה היא משען, כל היתר חולף.
שיעור קטן, לילדים גדולים.


השנה השישית בפתח,
עקשן ועקשנית זה באופי!
אז כבר אין לך מה להיות במתח,
אחרי כל בלאגן יש זיונים יופי!


שנזכה ליחד עוד ועוד,
ועכשיו זה כבר נהיה ברור,
שבדסמ זה פרק של כבוד,
אבל האהבה היא כל הסיפור


אני אוהבת אותך מלך שלי

לפני 13 שנים. 18 בדצמבר 2010 בשעה 18:18

לפני שהוא הלך הוא השאיר לי על המיטה 5 לבבות משוקולד.

את תחילת הערב העמסנו בבדסמ, רק אחרי שהוא עושה לי קולולו בגוף אני מצליחה להרגע.
אח"כ אני נשכבת על המיטה עם חיוך של קסמים, הוא מדליק לו את הסיגריה בקשיחות המהפנטת
שלו ובא לשכב לידי. שנינו במיטה מחובקים זה בזו ומחממים את העירום שלנו בחום גוף.

יש לנו מספיק זמן, שקט ושלווה לרקום לנו יחד עוד כמה חלומות בהקיץ. יש משהו בשקט הזה שעושה לנו לחיות מחדש.
אחר כך אנחנו מתפנים למציאות שאוטוטו דופקת בדלת. הרי בכל זאת זה מתקרב, עכשיו רק נשאר לספור ימים.
בחישוב הכי מעפן זה יוצא 365 כפול 5. בחישוב יותר מפורט זה מיליון רגעי אושר לצד מיליון ושתיים שעות ריגוש.
חצי שעה של פלונטר- ביום. כמעט כל יום. אני נורא מקפידה להיות עיקבית ולהסתבך. כל יום, יום יום, פלונטר.
אחר כך רבע שעה של עקשנות, חצי שעה ריכוך. 50 ריגעי פיוס. משהו כמו 900 שיחות נפש. זה אומר בערך יום כן יום לא.
ואהבה אחת, כן כן, "רק" אחת. שהיא לנצח, כי יש דברים ששום זמן בעולם לא יכול לנצח. לקחת. להשפיע. להשכיח. לשנות.

על המזנון נרות מרצדים, חמש עוגות קטנות ואחת גדולה לשנה הבאה. הוא מביט לי בעיניים ומחבק אותי לפחות 55 שניות.
אני לוחשת לו חמש ברכות שבתוכן אני מקפידה לאחל לו ולנו את כל מה שאדם צריך. ולפעמים לא צריך יותר.
גמרנו 5 פעמים, אפילו 6. כי גם כאן חשוב לתת כבוד לשנה הבאה. אה, ועשינו עוד סיבוב של בדסמ כדי לשמור על האיזון והטעם.

השנה השישית כבר בפתח, זאת השנה בשבילנו. ככה לפחות אני מרגישה. כל השנים שלנו היו מוקדשות לנו אבל גם המון לכל השאר.
אני לא באמת חושבת שאי פעם נוכל להשתנות ולהיות אדישים לסביבה. אבל אני יודעת שלמדנו להעמיד את עצמנו בצורה מאד עיקשת
במקום שקודם כל בטוח וטוב לנו. אני מרגישה שזאת שנה שמוקדשת לאושר שלנו. אם השנים הקודמות היו עמוסות בשעות למידה מרובות,
אז השנה נשאר לנו ליישם. להנות. להשתבלל. להשתולל. לתת בראש. לרקוע ברגליים. ולספור גמירות בקפיצות של חמש.

כל בוקר אני מקדישה את חיי בשבילו, לאושר שלו. יש משהו מדהים בתחושה הזאת שאת מסוגלת לספק אושר לבן אדם שאת אוהבת.
כל בוקר הוא פותח איתי ודואג לסגור איתי כל ערב. זה כבר הרבה מעבר לבדסמ. זה משהו בחברות ההדוקה הזאת, באנושיות ובאהבה
שגורם לנו להעמיק ולפרוח. הוא מבחינתי העולם. היקום. הפריחה. הצמיחה. האהבה והאושר. הוא השמיים הכחולים והים הסוער.
ותמיד יש לי תקווה בלב שאני ממלאת עבורו את כל החלומות שהוא צריך. ממלאת את ליבו באהבה ורגש. ממלאת את נישמתו באושר.
הלילה הזה היה פתיחת דלתות השמיים בשבילנו. ואני חושבת שאין מתנה גדולה יותר מלמצוא אהבה שאפשר לממש בתוכה נאמנות,
סיפוק והגשמה.

אומרים שנשים תמיד זוכרות תאריכים, וכן, יש בזה משהו. אנחנו זוכרות כמעט הכל. וזוכרות הכי טוב את מה שצריך לשכוח.
גברים בדרך כלל לא זוכרים שום דבר מלבד רשימת הבנות שהם "עשו", המספרים של הגרלת הלוטו, ותוצאות הכדורגל.
ובכל זאת, הוא השאיר לי 5 לבבות שוקולד על המיטה. 5 שנים של יחד,
זאת הפרשנות הנשית שלי לפעולה הגברית שלו. ובתכלס, בדרך כלל אני לא מצליחה.

אבל מה שחשוב באמת הוא , שכן, הוא זוכר.

_________________________________________________________________________________

"רגע לול, אני לא מבין מה את אומרת בעצם,
אם אביא לך שוקולד בצורת לב, מזה אומר?"
- זה אומר שאתה אוהב אותי.
"ואם אביא לך 5 לבבות, מה עכשיו?"
- זה אומר שאתה אוהב אותי מאד מאד.
"היה לך ספק אי פעם?"
- לא ממש.
"אז מה את רוצה פושעת?"
- 😄


לפני 14 שנים. 4 בנובמבר 2010 בשעה 21:09

אני קופצת מכל תזוזה שלך.
כן, אני כל כך רוצה להודות בפנייך שאני מפחדת, אבל לעזאזל, אני לא מצליחה.
אני משתתקת ברוב השיחות, אני פשוט מעדיפה לא לדבר מאשר לדבר ולא להגיד את כל האמת.
אני! שדוגלת בשיתוף ושותפות, אני! שאומרת כל מה שחשוב וגם מה שלא חשוב, אני פתאום משתתקת.
זה כזה אבסורד שאני "נופלת" לפעמים בדיוק במקומות שאני מלמדת ומחנכת את העולם להתנהג דרכם.

אתה מכיר בי כל רעד, כל קופצנות, כל תזוזה וכל התגוננות. אתה לא מרפה עד שאתה חודר לי לתוך הנשמה
ומגלה מה קורה בפנים. בצהריים אתה קורא לי בקול השקט הזה שלך ומורה לי להכנס לחדר. אני נכנסת ברעד
ועושה צעדים ברוורס לכיוון היציאה, אני מנסה וכמעט מצליחה לברוח משיחה שעושה לי לא נוח אבל אתה לא מוותר
וממהר להעמיד אותי במקום בלי יכולת לזוז. אתה מונע ממני את היכולת להכריז על דגל אדום, על ים סוער. על "פוס משחק!".
אתה מתנהל באופן רציף וממוקד, מושיט לי גלגל הצלה.

ברוגע שלך אתה מצליח לגרום לי להרגיש בטוחה גם שהים סוער. אני צפה על המים עכשיו, נותנת לך את היכולת לחדור אליי
עם המילים שלך, מילים עמוסות אחריות, מילים עמוסות ניסיון ורגש. ברגעים בהם אתה מצליף בי בשאלות שמובילות אותי לפינה
חשוכה אתה מרגיש את ההתכווצות שלי והנה, עוד רגע אחד אני שוב ממהרת לברוח מהמקום הלא נוח הזה אבל הפעם- אני נשארת.
אתה דורש תשובות. אתה לוקח, לוקח ממני כל מה שאתה רוצה וכל מה שחשוב בעינייך. הפחד שלי כפחד, נשאר בחוץ.
אתה לוקח כל כמה שאתה רוצה אבל מעולם לא גורם לי להרגיש מרוקנת. להפך. אתה ממלא אותי בטוב.

אני כבר רפויה לגמרי, סיימתי להלחם והתחלתי להקשיב, גם אחרי 5 שנים בתחום אני עדיין מתנהגת כמו בתולת בדסמ.
שום דבר לא מובן לי מאליו, גם לא הרגעים האלו בהם אני יושבת לרגלייך ומקשיבה לך. זה רגיל, זה בסיסי ועדיין. לא מובן מאליו.
אני לא בובה על חוט, אי אפשר לעוור אותי או למשוך לי בחוטים, אני לא דמות דוממת ופאסיבית,
אני דמות שייכת: חיה, דינאמית, פועלת, עושה, מבצעת, נופלת, קמה, מכתיבה לעולם את הקצב, ובתוך כל זה-
אני שייכת. שייכת לך. דרך השייכות אלייך אני חיה. חיה את הרגש, חיה את הנתינה וזוכה ביכולת לשחרר ולסמוך.

אתה עומד מולי, מחדיר בתוכי את תובנות החיים הקטנות והגדולות, אתה- שכבר 200 שנה בתחום, לא מתבייש להוסיף ולומר
את המילים "עירנות", "אצבע על הדופק", "כי לא לעולם חוסן". אתה, עם המילים הקטנות האלו גורם לי להרגיש כמה אתה גדול
מהחיים. אני יושבת כאן, מביטה בך עם עיניים נוצצות. עם המילים הכי פשוטות והכוונה הנקייה אתה מזכיר לי שוב ושוב מדוע אני
מעריצה אותך, מדוע אני שייכת לך, מדוע אני כל כך אוהבת אותך ובעיקר למה אני סומכת עלייך.

אחרי כל זה, אתה שואל אם עכשיו אני בסדר, אם "נירגענו". אני משחררת את האוויר מהריאות ועונה לך ברוגע שכן.
ואז, אז אתה חייב לעלות לי שוב את הדופק:
BODY אומר/ת:
"את רק צריכה לסמוך ולתת לי.
ואז תגלי שאני פותח לך את מערת צידקיהו בתחת."

אינעל העולם! 😄

לפני 14 שנים. 2 בנובמבר 2010 בשעה 1:13

"ליד אנשים שתלטניים צומחים אנשים מתים, כבויים ומסורסים."
המשפט הזה מדוייק בהגדרתו ומתאר את ההבדל העצום בין שליטה לשתלטנות.

השליטה מאפשרת לך לצמוח, ללמוד את עצמך, לצעוד לבד וביחד.
השליטה מאפשרת עצמאות. מאפשרת לסמוך על עצמינו ולהתקדם.
שולט הוא אדם שמאפשר לך לנשום. הוא מרגיש חזק ובטוח מספיק-
בכדי לאפשר לך להתנהל בתוך העצמאות שלך. בפרטיות שלך. במקום שלך.

השליטה תוביל אותך לראות את האור בעצמך, בדרכך, בפיתולים הצרים שבדרך.
השליטה תגרום לך לחוש בכח העצום שנמצא בתוכך, בתובנות ששוכנות בנישמתך.
שולט הוא אדם שמאפשר לך להרגיש את קצוות העולם שביקשת לעצמך,
בלי למנוע ממך להתנהל לבד. בלי לשתק בך יכולות מדהימות שקיימות בתוכך.
שולט יאפשר לך להחליט לבד מה טוב ורע, הוא יסמוך עלייך וייתן לך לחוש בכך,
את מספיק נבונה, פיקחית ואחראית, כדי לקבל החלטות על דעת עצמך
מבלי שהוא מכתיב לך את הקצב, את המילים, את החברים, את הסביבה, את חייך.

השתלטנות תכבה אותך. את תרגישי בה טיפה טיפה עד שלא תוכלי להתנגד לה.
אף מתנה ושום פינוק בעולם לא יוכלו להחזיר לך את עצמך-
את השמחה בלבבך, את החיוך על פנייך, את האוויר שלו את זקוקה.
השתלטנות לא תאפשר לך לעשות צעד אחד בלי אישור.
לא תוכלי לצמוח בתוכה, אלא רק לדעוך ולאבד את דרכך.
השתלטנות תביא אותך למקום של חוסר ביטחון. של אובדן. של תלות.

אותו אדם שאוחז בחבל שלך כדי "להציל אותך" מכל נפילה, הוא אותו אדם
שמעמיק את הבור, יגביר את הפחדים שלך ולא יאפשר לך לצמוח.
שתלטן הוא אדם שלוקח לך כל מרווח נשימה כדי שחלילה לא תהיי רגע אחד לבד.
הוא תמיד יהיה שם בכדי לעקוב אחר צעדייך, להגביל אותם, לתמרן אותם לדרכו שלו.
בבדסמ הוא יקרא לזה שליטה. אבל את הפחד שינצנץ לו מתוך העיניים-
את תמיד תוכלי לזהות.

לימדי היכן את רוצה להיות, לימדי להבדיל בין השליטה לבין ההשתלטות על חייך.
בחרי את דרכך באופן שנכון לך ומביא אותך למיצוי עצמי ואושר פנימי.
בחרי את השבילים בהם תרצי לדרוך, נקי את דרכייך מאותם אנשים שמכבים אותך.
דאגי לעצמך למערכת ריגשית שממלאת את נישמתך ברגשות של אהבה, סיפוק והגשמה.

בעיניי את מספיק נבונה כדי להחליט ולבחור בעצמך.
בשבילי, אני בחרתי בשליטה.

לפני 14 שנים. 31 באוקטובר 2010 בשעה 22:39

המקום שמור.










והסבלנות משתלמת.