לא רק בלונדינית

זה מהרגעים האלו שממש לא בא לי לדבר, רק להוציא החוצה את הכל ואיכשהוא לנסות להמשיך הלאה.

שיחת הטלפון אחר הצהריים מיהרה להגיע ולספר לי שאסי בבית חולים במצב אנוש, נחנקתי.
כששאלתי מה קרה סיפרו לי שהתאונה המדוברת בכביש השירות כאן, אוטו מתנגש חזיתית באוטו, זה לא כל כך
רחוק ממני כמו שזה נשמע בעיתון או ב Y-NET, זה כאן וזה אסי.

יריתי שאלות לאוויר עוד לפני שעיכלתי מה מנסים להגיד לי, אף אחד לא נותן לאסי סיכוי לחיות. אסי מרוסק לגמרי.

התיישבתי על המיטה המומה, לא ידעתי איך עוברים את זה לבד והתחלתי לדפדף בפלאפון ולחפש את
החברות שלי מהיסודי, אסי היה איתנו שם, ילד חדש שהגיע אלינו באמצע כיתה ב' ואף אחד לא ידע לקבל אותו בסבר פנים יפות.
אני לא אוכל לשכוח את היומולדת של אסי שאף אחד לא הגיע חוץ מכמה בנות ואני בינהן, אני גם זוכרת איך תמיד ניסיתי להיות
משכינת שלום ולעזור לאסי להשתלב, להרגיע את הרוחות ולשוחח איתו כדי שירגיש טוב.

בזכרון הפלאפון מצאתי את מור, היינו שלישיית בנות צמודות ומור אחת מהן, התקשרתי אליה והתפללתי
שזה עדיין הפלאפון שלה. מור נורא התרגשה שהתקשרתי ומייד הזמינה אותי לבוא אליה, לא חשבתי פעמיים והסכמתי מייד.

בדרך עברתי ליד הבית של אסי, לא נכנסתי ואני לא יודעת אם יש שם מישהו, אבל רק שאסי ידע בלב שבאתי לחפש אותו
כי אני דואגת לו. נכנסתי למור הביתה, ההורים שלה נורא שמחו לפגוש אותי, התיישבנו בחוץ והיא הדליקה סיגריה
וסיפרתי לה את הבשורות. דממה. אף אחת מאיתנו לא מוצאת את המילים אז השתיקה ממהרת למלא את החלל.
אלוהים, איך אפשר לעכל את הבשורה. ילד בן 23, נגמר.

היא חיבקה אותי ואני אותה, אף אחד לא יכול להבין את החיבור שהיה בבית ספר יסודי ואת החברים של פעם,
אבל איכשהוא פתאום אנחנו מבינות כמה הרבה יש ביננו ולא משנה כמה זמן עבר,
אני מבחינתי מאז הבדסמ התרחקתי מכל החברות שלי רק בגלל שלא יכלתי לתת הסברים למציאות שלי כרגע, ישבנו בחצר
על קפה אבל אף אחת לא סיימה את הכוס. הטעם המר של הקפה לא עוזר לנו עכשיו.

כולם אומרים שזה עניין של יום יומיים עד שנצטרך להפגש שוב לתת כבוד אחרון,
לי לוחץ בורידים לנסוע לשם, לבית החולים, למרות הפחד שלי לראות אותו ככה, לראות מוות מול העיניים בלי יכולת להציל.
ועדיין, זה אסי וזה הנפש שלו וזאת הנפש שלי ואני לא יכולה להסביר למה למרות שמעולם לא היה בנינו כלום,
אסי תמיד היה חרוט לי בלב. תמיד הרגשתי אחריות כלפיו. כי איכשהוא הוא תמיד הקשיב לי, תמיד כיבד ותמיד אהב.

לפני שלושה חודשים נפגשנו, אסי ואני כשהלכתי לשים את האוטו שלי בתיקון, הוא רץ לחבק אותי בדיוק כמו שאסי יודע,
מה איתך, איפה את, לאן נעלמת?? בשיא ההתלהבות הוא משוחח איתי ומנסה להתקרב מחדש,
פעם היו רגעים שהרגשתי שאסי מאוהב בי והיום הוא כבר גדל ונהיה לגבר חתיך מבוסס ומלא בטחון, הוא מייד הוציא
את הפלא שלו והראה לי את החברה החדשה שלו, "מה את אומרת??", אני מייד אמרתי שהיא נראת כוסית ושאני מקווה שהוא
מאושר. האוטו שלי מקולקל, אסי רצה להחזיר אותי הביתה אבל אבא כבר חיכה לי בחוץ. נשיקה וחיבוק ונפרדתי מאסי.

אולי, אולי עוד כמה ימים אצטרך להפרד מהילד הזה שוב. הילד השובב מהיסודי, הילד עם לב הזהב. אסי.