לפני 14 שנים. 9 באפריל 2010 בשעה 6:26
תפס אותי איזה משהו של בטן, וכבר יצא לי להקיא פעמיים, וזה ממש לא כיף גדול.
זה מסביר את השינה העצומה שאני לא מפסיקה לחרופ, ואת חוסר הריכוז.
אני מתגעגעת אליה...
ניצוצות
לפני 14 שנים. 7 באפריל 2010 בשעה 12:24
היא...
היא משגעת אותי.
ואני מכורה חזק.
היא מוציאה ממני המון דברים החוצה,
נוגעת במחוזות ישנים.
היא מורידה אותי על הברכיים מולה,
והלב שלי פועם דרכו החוצה...
התמכרתי 😄 ואוי, כמה שזה טוב.
לפני 14 שנים. 6 באפריל 2010 בשעה 19:20
הצלחתי אחר מאמץ מיוזע לחשוף מספר בלטות מהרצפה...זה נראה ממש שיש בלטות בתור רצפה ולא עוד "דברים". מאידך, אותם הדברים שהורמו אחר כבוד מהרצפה, עדיין שמישים, ויש למצוא להם בית חדש שאינו על הבלטות של חדרי. אני מאוגפת בבלגן . עוד ערמה קצת יותר מרוחקת של ג'יפה ואיכסות נמצאת במרחק מה ממני, עציץ מת צריך להגיע לאשפה ולי אין חשק אפילו לחשוב על הנושא. אין פה מקום אפילו לשתות כוס קפה. והשולחן באמצע החדר, ובכלל כל הפאנג שוואי של החדר צורח הצילו.
מחשבות על זן: מסתכלת על ערמות ה"דברים" הפזורות מסביבי, מדמה אותן כצבא אויב המטיל מצור על מצודה באיזה קרב אימים ישן. האם כל ערימה בעצמה יכולה להיחשב כאובייקט? כל כך הרבה ערמות של "דברים".
אני מוצאת מקום לכל הדברים שניתן לסדר, שומעת מוזיקה, ג'אז באופן מפתיע הולם את המצב רוח שלי. המחשבות שלי נודדות אליה, ואיך שהיא משתלבת לי טוב- טוב בתוך הקצב והצלילים של הג'אז. וכמה שכן הייתי רוצה שתהיה לידי עכשיו. כמה שהייתי רוצה לבצע בה מעשיים מגונים, או להפך. זה לא משנה. העיקר שתהיה.
ואני חוזרת לבלאגן שעוטפת אותי ומחשבה צווחת במוחי שאין מצב, זה לא אנושי. אני חוזרת לחסל ערמות של דברים.
ולמחשבות עליה חודרת לתוכי, עמוק וחזק. ככה שלא אוכל לזוז לשום מקום, וחיוך שב להאיר את פניי.
לפני 14 שנים. 4 באפריל 2010 בשעה 2:32
רוצה לצווח צווחות קטנות של אושר.
צועקת על העולם שהוא לא מבין.
זה כמו פלטת צבעים, שמתערבבת על אירזה שהוא קאנבס מתוח כהלכה, ו?נפרשת עליו במשיחות מכחול מדודות מחושבות ונשלטות על ידי ייצר פנימי, שרוצה לצבוע את העולם הנכונים.
לעצום עיניים ולעוף, ותחושות ששכחתי שניתן לחוש בהן מציפות אותי.
אני מקבלת אותן as is, לא מפקפקת בהן. לא שואלת אותן שאלות מציקות שרק גורמות להן לברוח.
עושה להן "כבוד", סופגת אותן אל תוך נשמתי.
קיטשי משהו, הא? רק תחשבו כמה שאני מזועזעת (לטובה...).
בתוך השממה, ראיתי נווה מדבר.
יובש אימתני שהופך לרטיבות מבורכת.
("תגידי, אבא שלך גנן? "
"לא"
"אז איך יצאת כזו פרח?")
המציאות הוסטה 180 מעלות מעצבות קיומית לשמחה מרגשת .מציאות תופסת אותי בהפתעה, כיאה להרגליה המגונים הידועים לשמצה.
המציאות עושה אותי צמאה.
לפני 14 שנים. 3 באפריל 2010 בשעה 3:57
לילה של בוקר,
חשבון נפש,
שנים שעברו בלי לגעת כמו שאני נוגעת.
הרבה שנים, שהספיקו למחוק מזכרוני כמה שזה טוב.
בלי לחשוב פעמים, לפול לתוך זוג עיניים,
נדהמת פעם אחר פעם אחר פעם מהמבט ששוקעת לתוכו.
משיכה. רצון כל כך עז להרגיש אותה מכל כיוון, בכל צורה, מרגיש אמיתי. חי. זועק...
קול שמהפנט אותי. לא רואה את העולם, ולא מעניין אותי ממי ומה שקורה מסביבי. חשה אותה בלבד.
לא אכפת לי מכלום, תוהה אם היא נהנית... איך לעשות לה טוב. ואז עוד טוב, ועוד טוב. ואז עוד קצת. קצת הרבה.
לא אכפת מהרצפה, לא אכפת מהסביבה, לא אכפת לי מה יעבור במוחם של מי שעלול לצפות מהצד.
אני משחזרת את שהיה. והצמרמורת הזו לא מפסיקה.
חשבון נפש.
שנים. לא הרשיתי לעצמי לחוש כך. לעשות משהו כזה...נכון. בטח שלא להיות שם ולהרגיש. לא כך.
להוריד מסכות, להיות אמיתית.
והאמת המרה היא שלא משנה כמה עלולים לנסות להיות משהו אחר ממה שאת, זה לא עובד, מתי שהוא כל מסכה תתפוצץ.
אז נותר רק להיות , מי שאני.
וזה בכלל לא כיף להיות מי שאת לא, רק בשביל לרצות.
להיות אני ולקוות שזה יהיה דווקא לא רע, בשבילה...
(לאב כושלראבראבק! תודה ששכנעת אותי להיום שם היום)
לפני 14 שנים. 2 באפריל 2010 בשעה 16:34
די נשבר לי מהרבה דברים
הלאה והלאה והלאה, וחלאס. שימות כבר העולם.
לפני 14 שנים. 2 באפריל 2010 בשעה 16:34
די נשבר לי מהרבה דברים
הלאה והלאה והלאה, וחלאס. שימות כבר העולם.
לפני 14 שנים. 30 במרץ 2010 בשעה 3:22
יש לציפורים האלו טיימיניג, אני אומרת לכם. האמת שאלו הציפורים עכשיו של חמש וחצי רק שעוד לא הזזתי את השעון קדימה, אבל נו, הן מעצבנות לא פחות.מסתבר שיש שעות בעיר בהן עדיין ניתן לשמוע ציפורים מצייצות.
אני לא נרדמת.
כואבת כהרגלי בקודש.
שקועה בהרהורי הפסח, כלומר איך לכל הרוחות שורדים שבוע בלי לחם ועם הדבר המזופת הזה שקרוי מצות, שתאכלס אמור להיות פיתה בדואית עסיסית. חושבת על זה שאני ממש שונאת כבר את ליל הסדר, וכשמתבגרים קלטתי שיש חברה שזוכרים את ההגדה הזו כבר בעל פה. יותר מידי פעמים של הטקס הזה. וחושבת על זה שכל שנה הוא מתחרבן באורח פלא.
אני דווקא כן מרגישה את המעבר של השנה, ביחד עם החגים, מפורים זה הולך ומתדרדר עד ראש השנה, שאז כולם שוב מתלהבים מהגפילטע הפעם בגרסת החלה הנטבלת..
במוחי הקדחתני אני שבה ומנתחת ובוחנת את הארועים האחרונים. מעניין שעדיין המין הזכרי מפיק הפתעות נחמדות ולא ברורות. זו הבעיה, אני שונאת הפתעות לא ברורות. זה משגע אותי, בצורות גרועות. כמו כן אקראיות זה דבר מעצבן. אותי. והדבר היותר מעצבן אם לא המעצבן ביותר, זה לרצות עוד.שם מתחילה הבעיה. שם בדיוק מתחיל המשחק שאני לא פשוט לא משחקת. אני לא בנויה בשביל ה"משחק". יש לי עצבי ברזל של פולניה - חלודים. ומקדם אפס של סבלנות. כל זאת ועוד בנוסף לכך שאקס שלי, ואחד החכמים והמוצלחים שבהם, נטה להצמיד אלי את התאור "insatiable"' או בתרגום חופשי לעברית: בלתי-ניתנת- לסיפוק. לדאבוני הדבר הוכיח את עצמו יותר מידי פעמים כך שאני נוטה להסכים עם האמירה הזו.על אף שלא תמיד מסוגלת לכך בפועל. אבל בגדול זה עובד ככה: "הא, נעים לי, למה להפסיק?" ואז זה יכול ללהפך ל"הי אני גומרת, למה להפסיק:!X?@#@?", ועל אף שלאחרונה היצר המיני שלי שואף לקרח, הגעתי בקלות רבה למצב הידוע לשמצה בכינויו "התסכול של האחרי".בעיקרון זה מצב "נבוט שלוף ומוכן לפעולה", או סוג של זיקפה אינסופית המערפלת את המציאות לידי אזור מאוד ספציפי בגוף שלכם. המוח. לזיקפה כזו יש יכולת לבוא למוח, לתפס אותו ב2 ידיים שלופות, לגרור אותו לסמטה הקרובה למקום הימצאו הנוכחי, ולהתחיל לזיין את המח. שזה בתכלס אומר שאתם מסתכלים על העולם דרך משקפים כחולות מה שאומר NO GOOD!
וואלה, לא פלא שעדיף להיות פריזר אנושי.
דונט גט מי וורונג אני בשלב בקיומו שבו גיליתי את הסוויץ' של ה ON/OFF לגבי כל הדברים הללו, מתי שהוא אני מפעילה אותו, במודע, כי החרמנות הופכת להיות דבר מציק ובלתי נסבל.וישנם גם מצבים אחרים שגם בהם אני יודעת להפעיל את המתג. לשנות מצב.
הקטע הכי מטריד שאני יכולה לחלוק איתכן זה שהיום שמעתי שוב פעם את השעון, נו זה שמתקתק, נו זה שאני מדחיקה את קיומו. מידי פעם הוא מתעורר לחיים ומראה את קיומו, מחכה אלי ומסתכל לכיווני במבט של "חכי, חכי... אני עוד אתפוס אותך!"
היום אני חושבת שהוא דפק נוכחות מדוגמת, כזו שלא ניתן לפקפק בה. שמעתי את השעון הבנזונה צורח לעברי "GO HAVE BABIES!!!!"
האמת שהשעון הזה תפס אותי בביציות ככה, כשהכי לא הייתי מוכנה לקראתו. מנייאק. מאיפה הוא צץ לי עכשיו על הראש זה אלוהים יודעות.
תיק תק תיק טוק.....
מחשבוות בעתה על הורות וגידול ילדים כאמא, חצו את מוחי בשעטה אדירה, מתירות אחריהן שובל אדיר מימדים של בלבול ואימה.....
אני תוהה מתי אני אצליח להרדם כבר. אמנם היה יום קשה מלא חיכוכים, אבל עדיין יש גבול לכמה שהתאים האפורים שלי יכולים לחפור, מרוב שהם חשים את המציאות הארורה הזו, וכואבים את קיומם. תן לי לישון גוף ארור. אני רוצה קצת שקט הלילה.
הרבה שקט הלילה . את פוצי לידי בריא ושלם אותי בריאה ושלמה. הכל יציב, רק שיהיו חלומות טובים ומרעננים.
לפני 14 שנים. 19 במרץ 2010 בשעה 8:56
הזמן עובר. אני תוהה מה אני עושה פה. לא מה אני עושה פה על פני השטח, אלא מה אני עושה פה באמת. והמסקנה היא שכלום.
וזה לא ממש מרנין. אבל זה גם לא כזה נורא.
לפני 14 שנים. 15 במרץ 2010 בשעה 20:10
empty
empty
empty
no mstter where i look in my my soul
it ends up at this point
פעם היה קל יותר למצוא מושאי אהבה.
היום הכל נראה ריקני בהתאם