ניצוצות

לעזאל אישה!
השארת לי אודם על המחשוף...
ככה לא מנקים אחרי השפתיים שלך.
_____________________________
בא לי לזיין. לא סתם להזדיין, אלא -לזיין!.
אני חושבת על הזין השחור והזקור תמידית, כיצד יחדור לחור רטוב.
פשוט עושה לי טוב, אני חושבת שבנקודה זו אני יכוילה להגיד שאני מבינה זכרים יותר מידי טוב.

__________________________________________________________________________
לילה טוב לכם (אני עוד לא סגורה על מה דעתי בנושא

מידי פעם מבליחות לי הבלחות של הגיגים. שכשהם צצים, אני חושבת לעצמי "הממ.. זה לבלוג" , וכמובן שלא עובר רגע, וההגיג היקר פורח מהתודעה.והולך לו לאיבוד.

כרגיל, יום חמישי, ויש לי את ההתלבטות הרגילה שלי, אם ללכת או לא.
כמובן השיקולים די חוזרים על עצמם. הבעד קשור לכך שכל מיני אנשים שאני שמחה לפגוש נמצאים במקום אחד.
השיקול נגד מכיל בתוכו את עניין הבגדים (אני מאמינה בבדס"ם בטרנינג!) ואני שונאת אל הדרס קוד הזה, אני שהייתי חסידת השחור, כבר לא יכולה להסתכל עליו. וכמובן שאין לי מה ללבוש. למרות שדי בא לי על המיני האדום. המפ... מיני אדום ונעלי ספורט? (שחורות! כן כן !) הייתי מוסיפה גרבוני רשת, או משהו בסגנון, לו היה בהישג ידי. ו.. .לא יודעת, סתם לזרוק משהו למה. סביר להניח שיהיה שחור. עזבו. זה סתם יראה מוזר. מוזר מידי. גם ל"קהילה" ה"פתוחה" שלנו.
וחומהבגדים אני רוצה לשתף בעוד שיקול נגד נוסף - חברים! אני עדיין מתאוששת מיום חמישי שעבר. אין לי כוח פיזית כבר לעוד אחת!
פשוט זמן ההתאוששות גומר אותי. וזה זמן התאוששות של לפחות יומים!
וחוצמזה יש את העישון סיגריות שתמיד מדרדר אותי לאיזה LM לייט קרובה... או מלברו, או מה שיש.
אה ושכחתי, זה ישמע מוזר אולי, אבל גם כסף הוא שיקול

איכשהו כל חמישי (כמעט) ה"בעד" לוקח את כל הקופה.
המחשבה שלי בעניין היא שהכמיהה שלי להרגיש "חיה" ו"בעניינים" וחוצמזה להתחכך באנשים... ו.. להיות סוטה 😄 לא שזה מזיז לי כבר במיוחד החלק הזה. פשוט, עוד משהו שקיים בי. אך גם הוא צריך ביטוי מידי פעם.


בקיצור, צריך להחליט מה עושים בנוגע להתלבטות זו. אך זה לא כזה ברור מאליו.

היום הארור הזה מאחורי סוף סוף
סוג של
אני הצלחתי לחרבן את השעון שינה שלי ממש טוב, כך שגבולות היום האלו לא הכי ברורים, אבל לפחות פורמלית הוא מאחורי.
למי שלא מבין אך רוצה להבין, למה אני מתעלמת ככל הניתן מהיום הזה, הסיבה היא די פשוטה... לא קוראים בו דברים טובים עבורי, ובכלל איכשהו יוצאת תקופה מנחוס כבר כמה שנים טובות בדיוק באזור היומולדת שלי. אז ככה שאני מקטינה את הציפיות שלי מהיום הזה, למינימום האפשרי, ומשתבללת ככל שניתן, בהתעלמות כאילו , הופ הופ טרללה , זקנתי בשנה!

אני שוב פעם באטרף של חיפוש. איכשהו קרה כבר כמה פעמים שהייתי בתוך המרדף הזה, אחר משהו, ויצאתי משם עם בני זוג.
הבעיה היא שהתחושה הזו שואבת כל כך חזק לתוכה. המוח מחווט ומשדר בכיוון הזה, גם בלי שארצה שזה מה שיקרה.
יכול להיות שזה הרצון שלי שיוצר את ההגשמה הזו. יכול להיות שזה מן כוונון הזוי של הנשמה שלי למה שעתיד לחיות. ויכול להיות שזה סתם ככה הורמונים שמשגעים לי כמה סינפסות במוח. אבל סקס זה לא הבעיה. סקס יש לי אם אני רוצה.
הזכירו לי את הדבר הארור הזה שאני מחפשת. אינטימיות, אני טובה באיטימיות. טוב לי באינטימיות, ועוד אילו הטיות פעלים שונות. בקיצור אינטימיות. אני חושבת שזיינתי את השכל מספיק על אהבה. הייתכן שאהבה זה אינטימיות עם תחושת ביטחון?
חופרת.

בקיצור החרמנות לאינטימיות הזו, מוציאה מהדעת קלות. לפעמים אני חושבת אחורה, על כל ההיסטוריה של הזויגיויות שלי פשוט... כל כך הרבה אנשים שחשתי רגש אליהם, כל כך הרבה אנשים שחלקתי אינטימיות איתם, וגם את עצמי. ממשי ככל שזה נראה באותו רגע, עדיי מדובר ברגעים אבודים אי אז בעבר. וזה מגיע למצב שבו זה חונק לי את הנשמה. כל החלקים האלו שנשארו איתי מפעם. געגועים לחלקיקי אדם שמתגבשים להם לזהות כזו, מאוחדת בדמות האקסיידה שלי.

אני לא מצליחה להתרכז במטרות האישיות שלי בחיים, להגשים את השאיפות שלי.
הגעגוע הזה לחיבוק שישאר שם מעצבן, מתיש ומתסכל.

חוצמזה שדפקתי לעצמי את השינה איכשהו,וזה משפיע על התפקוד שלי, גם הגב שלי סובל בצורות שמוציאות אותי מאיזון קיומי, מאטות אותי, מרדימות אותי, ולא עושות לי טוב. ככה שקשה להיות.
ואז כשאני כבר עירה אני שפוטה של הלב שלי שחי בסרט, ובמידה מסויימת, מחפש הווה, ע"מ להתקיים בו.

ואז מידי פעם, מגיחים הרגעים האלו, שבהם אני רוצה מן מעטפה אישית בקנבס של הקוסמוס, שאוכל להתפר לי בתוכה כמו בפקעת, כדי שאצליח לעמוד בקצב הזה, של העשייה, של החיים.
כי מה שקורה זה שאני ישנה יותר שעות מלהיות ערה. זה מחורבן.
אז כשאני ערה אני צריכה את האנרגיה הזו להשאר עירה. this sucks men!

אז יהלום גדלה בעוד שנה. יהלום עדיין כואבת, יהלום עדיין צריכה אהבה. ויהלום עדיין מקווה ורוצה שיהיה לה טוב.

חלאס.
מספיק לדבר על עצמי בגוף שלישי.

בבית, במיטתי, הורדתי את סרחון עשן הסיגריות, מגופי, משערות ראשי...אני הולכת למסיבות, בהתלבטויות רבות, יודעת את המחיר של האחרי שאשלם. הולכת למסיבות בשביל נשמתי. הגוף שלי ישנא אותי לפחות ביומיים הקרובים.הגעתי כואבת, מראש, לא ממש יכולה לזוז, לשבת כואב, לעמוד, עזבו אתכם באמא שלי, ולרקוד, אין מצב. התסכול מתגבר עם כל שיר שעובר. רוצה לרקוד. רוצה לרקוד כמו פעם, ששום דבר לא עצר אותי. לא, לא למדתי בלט, או ריקוד מודרני, והאמת גם שיעורי ספורט היו סיוטיים (עד לפטור).אבל כל פעם שהייתי מגיעה לרחבת ריקודים, בין אם בארועים משפחתיים ובין אם מסיבות, הייתי רוקדת. בקצב. בלהט. כל כולי מתואמת עם המוזיקה, הכל זורם. איך שהוא תמיד נתקעתי במהלך חיי עם בני זוג שלא רוקדים ממש, אבל זה לא עצר אותי אף פעם. והלילה הזה עם מוזיקה, שיר אחר שיר, מהילדות המתוקה של האייטיז, לתחילת הניינטיז. כל שיר מוכר. אין לי מושג, איך אבל אני פשוט זוכרת אותם. את השירים. אפשר להגיד שגם לי יש נוסטלגיות.

והנה אני, גמורה מהתחת, גמורה האמת לא משנה מאיזו זוית אני אסתכל על זה. לזוז זו לא אופציה, ואני יותר סובלת מנהינת. אז הזמנתי אלכוהול. בוא נגיד את זה ככה, אלכוהול זה לא הדבר הכי בריא לי, עדיף שאני לא אכניס אותו לגוף שלי. וודקה+רדבול מס'2,אחרי שרדבול מס 1 כבר עשה כמה רונדלים במערכת. תאמינו לי שאני בחורה חסכונית בעניין של אלכוהול. לא צריך יותר מידי בשביל שאהיה במצב "מסודר", אך לא שיכור. כמה שלוקים וחוץ מהקרח הכוס היתה ריקה...ולאט לאט התחושה מתחילה להשתנות, מן מיני-שכרות הידועה בכינויה העממי "ראש-טוב". המוח משקר לעצמו מספיק, בשביל איכשהו להוריד את הפוקוס מהכאב, ולהשתחרר.
ואני שומעת את המוזיקה ואני לא יכולה שלא להתחיל לנוע. אני נעה. בהתחלה במקום, אחר-כך רוצה לקרוע את הרחבה.

בוא נגיד את זה ככה. אני לא רוקדת כמו פעם. אני כואבת עם כל תנועה. אני רק רוצה לזוז ולהתאחד עם המנגינה. במיוחד אלו שאני מכירה, המוח עוקב אחריהן , מודע לצליל הבא שיבוא, והגוף רוקד, אבל רוצה לפרוץ מתוך עצמו, מתוך הקטנות שלו, העליבות שלו. זה צורך בקצב, צורך ב"לנוע" כמו במן טקסי מדורות בשבטים באפריקה, רק עם יותר פוזה ומוזיקה מסונתזת.

והריקוד שלי מרגיש לי עלוב, איפה הקלילות הזו שהיתה פעם חלק מהריקוד שלי? זה כמו משהו out of reach. כאילו הגוף לא יודע איך לבצע את זה שוב פעם. מוזיקה, ריקוד, מוזיקה, ריקוד. אלכוהול פאמפינג דאון מיי וויינס (אלכוהול בעורקים), לא הרבה בשום קנה מידה בלייני, אבל לי זה בדיוק מספיק. ואני רוקדת, בעילגות... כמו מתכת חורקת בתנועת מכונה,הגוף שלי מרגיש. הבלאי הזה. מן צל של מה שהייתי.

מתי שהוא זה מעין ניגוד גדול מידי, שכרות שמשחררת יותר מידי, והולכת לתפוס פינה, מתיישבת, ומנסה להבין מה אני מרגישה.
כעס
עצב
תסכול
כעס הרבה כעס.

ואז בא העצב, כזה גוש עצב שקורע את הנשמה, עובר בהמראה את שלב הבכי. מן בכי מבפנים, חצי מייחל שהעולם יגמר כבר, והחצי השני משתוקק למצוץ עד העצם כל רגע מהחיים, ועוד יותר. ותסכול הרבה תסכול. כמובן שלא יכולתי להעביר רגע משבר זה בצורה שטובה לי, והיו חייבים להתחיל איתי לפחות פעמיים. היו גם אני נחמדים, ששאלו לשלומי. ורציתי חיבוק אחד. מיוחד. גדול. ומשהו בבטן אמר שלא אקבל, וצדק. וכולי רוצה לצרוח, מתפוצצת מבתוך תוכי. ברגע כזה של אפסות, פשוט לא אכפת. רק למצות את הרגע. אחרי שבודקת היכן תחתית תהום העצב, אני גוררת עצמי לרחבה. ורוקדת. רוקדת יותר מידי. רוקדת לבד. רוקדת עם המוזיקה. מוחקת את האנשים מהתוודעה, ככל שניתן, ולבד, מחוללת. מנסה לגרד את אותה התחושה, של החופש להתנועע שהיתה.וכועסת, כועסת כל-כך, כי זה קשה, זה כמעט לא מושג, אם בכלל. נאבקתי בזה. ניסיתי להתחבר במקום בתוכי שהיה לוקח כל צליל ונע בקצבו, ושוב פעם המתכת חורקת... אני צל של עצמי, ואני שונאת להיות צל של עצמי. ונלחמת בעצמי. וזה קשה. וכואב. וזה יכאב יותר עוד מחר. ולבד.

איזה מחר, עכשיו זה כבר נותן את אותותיו. אבל מחקתי קודם את המוח עם אלכוהול, וזו התוצאה עכשיו..
ואני שונאת את עצמי על כך. שונאת את הגוף הזה שבגד בי. אני שונאת את זה שאין שם אף אחד. ואני שונאת לרצות את זה שיהיה שם ...

ואחרי כמה זמן, שהאלכוהול נחת, והרגע הזה של ריקוד כואב, כמו בטראנס, רק לרקוד בשביל לרקוד. אחרי שזה עבר... אני נחה קצת נראה לי.

מסתכלת עליה היקרה שלי, ושואלת..." רוצה מכות ?"
"כןןןן!"

a (wo)man needs ro do what a (wo)man needs ro do

התחלתי להתעלל ביקרה, והמשכתי להתעלל ביקרה, כן זה כאב לה , מותק שלי, כאב נורא. אין לי ספק...
אז מה עם אני קצת סדיסטית, נכון? טוב אולי אני קצת יותר מקצת, אבל אני באמת קטונתי מלהעריך את העניין כמותית.
אני אוהבת להכאיב לה. אני אוהבת להכאיב לה כל כך. זה לא שהיא לא אוהבת את זה גם. אני מסשנת אותה, ולא מרפה.כמובן שהיו כמה אידיוטים שהיו חייבים להתקרב יותר מידי, להתבונן יותר מידי (כשעומדים קרוב מידי ותוקעים את העייניים), כשקיבינימט, מתחילים לדבר עם המסושנת שלי באמצע!!! זה מאוד מאוד מאוד לא מכובד. ותתפאו אבל אני די משוכנעת שזו גם דעתה. זה מפריע. מפריע. את מה שאתם רוצים הרי לא תקבלו מכך.

המשכתי להתעלל ביקרה,מתי שהוא אנשים הגיעו לומר שלומים (דווקא זה פחות בעיה מבחינתי) והזמן עבר... ופתאום
אור! הדליקו עלינו את האור!
הלו! אני באמצע סשן!!! וכמובן שהיקרה החכמה תיקנה אותי ואמרה.. שדי מרמזים לנו שזה הסוף. נו טוב. אז הלכנו.

ואני עכשיו, מרוחה במיטה. כאובה. מתוסכלת, עצובה, מבולבלת, כועסת, וכאובה כבר אמרתי... כן כאובה....וזוהי רק ההתחלה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה .... (כמו שמתנגן לי עכשיו בראש אחד משירי הלהקות הצבאיות) אני מפחדת לחשוב על מה יהיה מחר, כלומר היום כשאתעורר.

2 מישהן חסרו לי. 1. מיצי יקרה. 2. מישהי יקרה רחוקה מידי.

כואב לי עכשיו. בסיכומו של דבר, כואב לי גם בגוף וגם בנשמה, כי אני מרגישה את האפסות הקיומית הזו. כי אני יכיולה לצרוח "בא לי למות" בלי להתכוון לכך, אלא לצרוח דווקא בא לי לחיות, בא לי לחיות. רק קצת מנוחה לרגע. משהו בקיום הזה שיעור לרגע בצד. ולא. זה לא קורא. אין עצירות. זה לא עובד ככה. וגם בכלל לא בא לי למות, כי אני רוצה יותר לחיות, להנות מהחיים. לנצל מהן אותם כמה שאפשר. כי הם עוברים מהר מידי.


ויכול להיות שיש עוד כמה דברים, ואף דברים חשובים, אבל העיניים נדבקות מעייפות, והגוף מתחיל לצרוח מידי.
ואני חושבת שאת השאר אני כבר אגיד באופן פרטי למי שאליו מיועד (רק שיקשיב אני מקווה)

זהו , יכול להיות שהייתי רחוקה מלהיות בהירה, ואני מתנצלת, אבל כבר כמעט 7 בבוקר אני, חושבת שזה לא כזה בלתי נתפס.
שיהיה לכולם סופש מדהים.

השאריות הכואבות של יהלום.

לפעמיים יש אנשים שכשמסתכלים עליהם רואים עוד נשמה שהחיים דפקו. ויש מישהו כזה שאני מכירה. בערך. לא יכולה לומר שמכירה באמת. רק בערך. שביר. שביר. שביר? נשאר עוד מה לשבור?
האדם הזה, מושך אותי מינית, אבל יותר מזה, מה שאני מוצאת מושך עוד יותר הוא לחבק אותו.
אני יודעת שכשהוא מסתכל עלי הדבר היחיד שהוא יכול להתרכז בו זה הבליטה בקידמת מכנסיו.
ברגעים האלו כל כך הייתי רוצה להיות נורמלית. לא להיות מן יצוג מהלך על 2 של סקס, סקס, סקס
אה כן, וציצים... הרבה ציצים.
הייתי רוצה להיות אדם פשוט, להיות אשה פשוטה. בלי כל המיניות הזו שתמיד גורמת לי להתפס כאובייקט מיני במוחותיהם של הסובבים אותי. פשוט להיות אני. בלי כל הגוף הזה שמחזיק אותי בכלא חיצוני.
יכול להיות שנשים מקנאות בי על זה שגברים מריירים כלשלונם משתלשלת אל הרצפה כשהם רואים אותי. לא שאני מושלמת. דונט גט מי וורונג. ממש, ממש לא.... אני פשוט יוצאת דופן במימדים של חלקי גוף מסויימים.
אבל תאכלס, אין להן במה לקנא, זה יכול להיות די נורא לחיות את החיים שלך כבוגרת בתוך גוף שתמיד יגרום לריור הזה אצל זכרים...
גם כשאת לא תרצי שכך.
יום אחד אני אהיה חופשיה.

ניקיתי את האמבטיה והשרותים ממש יסודי. קירצפתי עוד ועוד ועוד. ניקיון.
פתאום חשבתי לעצמי פתאום, הלוואי והייתי בתולה. הלוואי ולא הייתי מזדיינת עם כל הגברים שהיו לי . אולי לא כולם, אבל רובם. מרגיש כמו טומאה, שזיהמה אותי. כמו לכלוך שדבק לנשמתי, והתגבש עליה... השאיר עקבות.
נמאס לי לחפש. למצוא. לנסות. להפרד. אוליי זה משהו שקורה לאנשים עם השנים, עם הזמן שעובר, עם החוויות שצוברים.
אני יהלום, וכל מי שמתחת לכינוי, כמובן. האופי שלי מגובש ברובו וההתנהגות שלי יציבה. ועם כל זאת עדיין, משהו בתוכי רוצה לדעת אותי יותר. להתנקות אולי מכל החרא שצברתי עם השנים. ולא- מסופקני אם פסיכולוג זו התשובה. אני לא צריכה אדם חיצוני שיבוא ויגע וכולי..לבד. אני לבד במאבק הזה. מצד אחד כמהה לזוגיות, מצד שני, לא רוצה אף אחד שיכנס ישקשק וילך. אין לי כח כבר. כן כן , כוח. קשר זה דבר שדורש כוח. אני רוצה קשר שאוכל להיות בו 'אני', לזרום, להנות, ולא מאבקים, וחיכוכים וכו'. ועדיין מנגד , אני עומדת כמו לוחמת עם שיריון כבד מאוד עלי, ו... כל מה ששריון כזה משדר... העוצמה, השרידה, הגאווה וההמתנה למכה הבאה. אולי אני רוצה "לדעת אותי" ברגוע,בלי המלחמות או החיכוכים, נכון שכל הריבים האלו מחשלים בסופו של דבר, הרי לא הייתי רוצה לחיות באפתיה, אבל אני רוצה רוגע. סבלנות. מקום שאפשר להיות בו, כעצמי, בלי להלחם כל הזמן. אני צריכה את השקט. כמו תמיד...

שמעתי מאוחר מידי לטעמי על רעידת האדמה שהיתה בצ'ילה. אזעקות צונמי בכל רחבי העולם.
רובן שכחו.
איפה אני הייתי בזמן הזה?
מנותקת מהעולם.

בקרוב אצלנו בבית. ואף אחד לא מזיז אצבע בכיוון.

+++

שמחה שלא הלכתי למסיבה. זו היתה ההחלטה החכמה ביותר. יודעת מה המסיבות האלו לוקחות ממני. ים של אנרגיה.
אני מקווה שכולם נהנו.

זה לא כזה גרוע להמנע מפורים, למרות שתמיד טוב לשמוח. אבל אני פשוט לא אוהבת את החג הזה, כי הוא חגיגה יותר מידי גדולה. אולי אפילו מזוייפת אני לא יודעת. אני מקווה שכולם שמחים באמת.
אני שמחה שלא התמודדתי עם מה ללבוש איזה תחפושת, אם בכלל.
אני מדחיקה את הרגשת הפספוס, ומשבחת עצמי על שנשארתי בבית. לא צריך להתפרע כל הזמן. לפעמים צריך שקט.

+++++++

תהנו ממה שייש.

כרגיל בפורים השמים נפתחים, כל שנה אותו הדבר. או משהו בסגנון. הגשם של פורים.
אני כרגיל בדכדוכי הסטנדרטי פלוס. איך לא?
ולבד לי. נפשית, אני לבד...

יהיה טוב.

יותר מידי מוקדם, יותר מידי נסחפת. יותר מידי רוצה.
יותר מידי חולמת, יותר מידי נותנת אמון, יותר מידי סומכת.
יותר מידי בוכה, יותר מידי מתחרטת. יותר מידי לא מבינה.
יותר מידי עושה דברים מטומטמים ושטויות.

אני חושבת שאחרי הכל, אפשר לתמצת את האי-נוחות שלי למעין חוסר זהות. נדמה לי שזה שלב התפתוחתי שכל אחד עובר מתי שהוא, ואיך שהוא מרגיש לי שהשלב הזה קצת התפספס אצלי איפה שהוא. אני חושבת שזה אולי בגלל שההורים שלי חינכו אותי ב"תיקונים", לנסות לשנות את מה שבתפיסת עולמם הוא הדבר הנכון. ללא ערכים מגבשים, שניתן לטעת בנפש. אולי כן, ואני לא זוכרת. מה שהכי זכור אצלי זה ה"תיקונים". איך אני לא בסדר, במקום איך שאני כן בסדר - מה שמביא לחיזוק בטחון עצמי של ילד / מתבגר/ אדם. או לפחות לאזן בין כמות "הלא" לכמות ה"כן" שנותנים לילד.
לכן אולי אני מסתובבת עם תחושה של ריקנות, מה שבכיף יכול להתפתח לדיכאון וכיוצ"ב. אולי הריקנות הזו, היא שלב ארוך ומתמשך לפני גיבוש זהות עצמית כלשהי. אל תבינו לא נכון - זה לא שאין לי אופי, זה לא שאני בנאדם נבוב, ובמידה מסויימת יש לי חופש להיות הכל, כל מי שאני רוצה, מבחינת ההרגשה הפנימית שלי.
אבל בפועל הזמן איכות עם עצמי הוא לא נעים. הוא לא מרגיש לי היום פורה, למרות שאני עושה דברים שונים מגוונים ונחמדים. אבל התוכן, התוכן ריק (או לפחות מרגיש כך). הסביבה הפיזית שלי בפועל לא מגיעה לאיזון שראוי לה ולרוגע ולניקיון, שדרוש לי בשביל לחיות בה. למרות שאני מאוד מנסה. ואין לי שום דבר שמשמח אותי בה, למעט החתול שלי. זה ממש מצב ביש.
והקטע זה שאין לי מושג במה אנשים אחרים ממלאים את החיים שלהם, בדת? בטלויזיה רדודה? מערכות יחסים כושלות ודרמות של מי עשה מה כמה ולמה...אולי במדעים, ואז יש איזה שהיא אשליה של עיסוק במשהו שגדול ממך. שבאמת אתה תורם ומביא ידע כלשהו לעולם, או לפחות סופג אותו.
הדבר היחיד שטוב בזה, הוא שלא החדירו לי שטויות למוח הנוגעות לזהות, ולא יצקו לתוכי או ניתבו אותי למקום שווא שבו אמונה כלשהי יכולה למלא את החלל הזה.
הדבר הרע הוא שעדיין החלל הפנימי הזה ריק... ומתקיים מאנרציה, ולא מהעצמה והעשרה אמיתית.
אולי זה הגיל, אולי זו מעין פאזה של "להיות סטודנט" ואחר כך זה משתפר (בתקווה). אולי זה דברים אחרים. כך שבגילי אני עדיין מוצאת עצמי שואלת שאלות נוקבות בעניין הזהות שלי עצמי. זה מעצבן.