ניצוצות

הולכת לישון עם מחשבות כבדות בלב,
בעיקר על זה שנמאס לי לרדוף אחרי אהבה
ושבא לי שהיא תרדוף (הרבה) אותי.
אני חושבת שהגיע הזמן להריץ קדימה את האגואיזם שלי
לתת לו דרור וחופש לעשות מה שבא לו
למצוא חלומות חדשים.

לשקוע לתוך עצמי. לתוך מחשבות תהומיות ומפגרות על החיים
בפוזה סמי-אינטלקטואלית וכוס קפה ביד.
טוב אולי בלי הקפה, ועם איזה ספר טוב לקרוא בשקט.
או משהו לצייר עליו. או סתם. פשוט לסרוג בשקט.
כי כבר די נמאס לי מחלומות שווא על דברים מטומטמים.

אני זוכרת את כמות הכעס שיושבת לי בבטן עליו.
על זה שעזב, ועל הטיימינג הכי מחורבן שהיה.
ועל ההשתבללות שלו בתוך כסאו.
ועל כל הלילות שהלכתי לישון רוצה ומתוסכלת
על כל הסבל שסבלתי והיה שם בשבילי. וכבר לא היה *איתי*
אני כועסת עליו, כועסת עלי, כועסת על החיים.

מאז שהוא עזב אני מוצאת לי חיים חדשים.