|
|
|
מסתבר שאחרי שלושת רבע שעה של סיבובים נפילות ומחבואים כחלק מהשירים על הסביבון רוצה לישון וסביבון שובבון מקבלים סחרחורת ששווה בערך לזאת שאחרי 5 כוסות יין ומין סטלה כזאת.
מעניין אם ילדים בני 4 חסינים לזה כי הם מצידם יכלו להמשיך.
מישהו לשלוח לו ניודס, סתם ככה באמצע היום כשאני מרגישה יפה.
מישהו שאוכל לומר לו כמה אני רעבה לזין שלו. בפה שלי, בכוס שלי, בתחת שלי.
מישהו להיות שלו.
מכירים את זה שיש לכם כל כל הרבה מה לומר אבל שום מושג איך לומר את זה? שלא לדבר על לכתוב את זה. אתם מנסים למצוא את המילים המדויקות שיסבירו את המחשבות שלכם, את הרגשות שלכם.
וכן לא הצלחתי להתרחק מפה להרבה זמן. בעיקר כי הרבה יותר קל לי לכתוב כשיש עיניים שקוראות אותי, אני אפילו לא צריכה תגובות או לייקים, מספיק שאני יודעת שרשתית רנדומלית סרקה את המילים שלי. וכן, אין כרגע אנשים שיבינו מה קורה לי, ואין לי את המילים הנכונות להסביר.
אני פשוט כועסת. ומאוכזבת. ועצובה. ובודדה. ומתוסכלת, ושונאת, ורותחת, ואדישה, ומנותקת, מרוחקת, קהת חושים.
ולא. אתם לא יכולים לעזור. אף אחד לא יכול לעזור.
גוש עצום וחנוק היה תקוע בי יותר מידי זמן. הרבה יותר מידי זמן, יותר מידי זמן התנדנדתי על הקצה של הצוק, מרגישה את האוויר הקר מושך אותי למטה אבל גם את הקרקע שמאזנת אותי.
והיום, נפלתי, צנחתי. ממש קשה לי לשים את האצבע על מה קרה. אבל אני בכל זאת אנסה להסביר, מזמן לא חוויתי כאב. נכון, נשכו אותי, חנקו אותי ולפתו אותי. אבל לא הצליפו בי, ולא חתכו אותי.
והיום זה קרה, ובכיתי והתפתלתי וברחתי כמו ילדה קטנה, זה מסתכל בהתחשב בכך שפעם היה הרבה יותר קל לי להכיל את הכאב הזה והסיטואציה הזאת.
אבל הסוף, כשהסכין רקדה לי על הגב, מעבירה מין תחושת צביטה, שבסופה צריבה. ואז, כשהמים החמים שרפו את החתכים הטריים. שם נולדתי מחדש. כי הבנתי שאני לא צריכה שום כאב חוץ מהכאב הזה, ברור שאצטרך להכיל כאבים אחרים בעל כורחי, אבל לא אהנה מהם. לא כמו הכאב הזה.
ואז הדמעות לא הפסיקו לזלוג, נפתח הסכר, אחרי הרבה זמן שהוא היה סגור וכבר עמד להתפקע.
הוא פשוט נפתח לו בבום, נותן לזרם לשטוף אותי איתו, לשטוף הכל.
זה הרגיש כמו לידה. אבל אף פעם לא חוויתי לידה.
יחיסנו לאן אמרתי?
זה לא אתם, זה אני, אני צריכה הפסקה מהכלוב, מהבדסמ.
ותאמינו לי שאני אחזור כמו חדשה.
אז שווה לחכות.
מאז ומתמיד הכאב היה מקום המפלט שלי, בעיקר המגע הקר של הלהב הדק על העור שלי, בהתחלה זה מתחיל כמו ליטוף, ואז לאט לאט הסכין נצמדת אל הבשר, מתחילה לשרוט, אני לוקחת נשימה עמוקה, לא מספיקה לנשוף את האוויר החוצה והיא כבר הותירה אחריה חותם בהבזק מהיר, תחושת צריבה, דם מתחיל למלא את התעלה שחפרה הסכין בעור, אני מעבירה אצבע כשהתעלה עולה על גדותיה והדם זולג, האצבע שלי אדומה. וכל מה שאני רוצה באותו הרגע הוא לצבוע את כל הגוף באדום, שתחושת הצריבה תתפשט, שלא תישאר פיסת אור חלקה, ללא צלקת.
תחתוך אותי. שלא אהיה מסוגלת להסתכל על הגוף שלי במראה. תמלא את כולי בחתכים נוזלי דם. לגוף שלי לא מגיע להישאר שלם. לנפש שלי לא מגיע להישאר שלמה. תבתר אותה. אף אחד לא יאשים אותך. אני לא אאשים אותך. אני רק אלחש, "תודה."
תודה שעשית מה שאני לא מסוגלת לעשות בעצמי.
הרבה זמן משהו הציק לי, ולא הצלחתי לשים את האצבע על מה, ואז הבנתי. הוא אף פעם לא כועס עליי. כלומר אני בטוחה שהוא כעס עליי הרבה פעמים, אבל אף פעם לא הרגשתי את הכעס על הגוף שלי. ההגיון בראש שלי הוא מאד פשוט, כשמישהו שאוהב אותי כועס עליי הוא צריך לפרוק עליי את הכעס שלו, עד הטיפה האחרונה, וזה יעזור לו לסלוח לי. אני לא יודעת אם יש אמת בתיאוריה הזאת, אבל היא מאד הגיונית לי. וכל עוד הוא לא פורק עליי את הכעס שלו, מבחינתי הוא עדיין כועס עליי, אם אם הוא לא מראה את זה, בעיקר אם הוא לא מראה את זה. אתה לא יכול לחבק ולנשק אותי לפני שאני יודעת שאתה כבר לא כועס עליי. כשכועסים לא מחבקים ומנשקים. כשכועסים מרביצים.
ואיך שהוא עצוב לי שאתה לא כועס עליי, כי זה אומר שלא באמת אכפת לך. כי אם היה אכפת לך ממני והייתי עושה משהו רע, היית מרביץ לי, מכל הלב, בכוונה, והיית לוחש לי באוזן לא לעשות את זה שוב, כי זה יכאב יותר אם אעשה עוד טעות.
אבל לא עשית את זה. וזה רק גורם לי לכעוס עליך.
וחוץ מזה, זה מחרמן אותי כשאתה כועס עליי.
חבל נגמר לי המנוי ורציתי לשים פה תמונה, לא ניודס סתם משפט רלוונטי של מישהי שאני אוהבת, אז קחו זאת לתשומת ליבכם ואני בנתיים אכתוב אותו במקום לשים תמונה שלו.
"עד שהפסקתי להימשך לגברים על מדים באתם עם המלחמה הזאת עכשיו"
וזה נכון, אם כי אף פעם לא נמשכתי למדים עצמם, אלא למה שהם מסמלים, אני מסכן את חיי/עוזב את היקרים לי מכל/מנצל את כישוריי וזמני/שם את עצמי בעדיפות נמוכה כדי לשמור על רעיון גדול, תקראו לזה מדינה, עם, מסורת, לא משנה לי.
סתם מתבכיינת שאין אף אחד איכותי לצאת איתו לדייט כי כל האיכותיים מגוייסים.
וכן יודעת שזאת אמורה להיות הקטנה שבדאגותיי, אבל מותר לי לפרוק תסכול שנראה קטנוני.
בגדול צריכה הסחת דעת, זמנים כאלו ממלאים אותי בעיקר בנוסטלגיה.
מישהו פה חלק מקהילת הרולפליי בישראל? אני לא מדברת על משחק תפקידים במיטה, או לארפ (משחק תפקידים לייב אקשן) וגם לא על משחק תפקידים שולחני כדוגמת d&d או משחקי מחשב.
אני מדברת על רולפליי ספרותי, לפני שש שנים בערך היו קהילות דיי איכותיות בגוגל + או באפליקציות אפילו פחות מוכרות כמו amino וmewe. משחק תפקידים שמתנהל כמו סוג של סיפור, בונים דמויות, עולם, עלילה ומניחים לה להתגלגל. כמובן שהרולפליי דורש יכולת כתיבה ספרותית, דימיון ומשיכה לעולמות הפנטזיה והמדב זה בונוס. בגדול רוב הרולפליי שעשיתי כקטינה היה בגוון בדסמי שאשמח לפרט עליו בפרטי למי שמתעניין.
ולמה אני מקשקשת לכם פה? כי עשיתי חיפוש, די חפיף אבל הוא לא העלה תוצאות, ואני תוהה אם מישהו מכיר קהילות (עדיפות למצומצמות, אני לא אוהבת רולפליי המוני) כי יש לי דודא חזק לחזור לזירת הרולפליי אחרי יותר מידי שנים בלעדיו.
אם מישהו יודע על מה אני מדברת אני פה, אין לי משהו טוב יותר לעשות🤷♀️
האמת שכבר זמן מה לא קיימתי סשן בדסמי. סקס קינקי? כן. אבל משהו שיגרום לי לרעוד, לשכב חסרת אונים, לסבול כאב בלי לעצור אותו בשלב מאד מוקדם, לא היה לי מזמן.
וזה לא פייר שכותבות כל כך מוכשרות מתארות סשנים כל כך מפתים ומחרמנים כשאני שוכבת פה על המיטה ורק מקווה שמשהו כזה יגיע אליי בחודש הקרוב, שלא לדבר על השבוע הקרוב.
האמת שאני לא נוטה לקנא, כמעט אף פעם.
אבל עכשיו אני מקנאה. מאד.
גם אני רוצה.
ויש כל כך הרבה פרטים קטנים ואישיים שמפריעים לי להגשים זאת.
מנסה להתאזר בסבלנות.
ספויילר- לא יצליח לי
עדכון. יצליח לי ועוד איך. שמור😻
לזין שלך
לידיים שלך
להצלפות שלך
לנשיקות שלך
למילים שלך
בעיקר לזין שלך
לפה שלי סביבו, לכוס שלי שמתהדק סביבו, לתחת שלי שכואב ממנו.
מתי תחנוק אותי? תחסום לי את הפה עם היד שלך, תשלוט על הנשימות שלי, תגיד לי מתי לגמור ואיך וכמה.
מתי תזיין אותי? בכל תנוחה אפשרית, כשכואב, כשמענג.
מתי תיגע בי שוב?
אני מתגעגעת
