El alma mia

לילה ראשון שאני מעיזה לתת מקום לעוד מישהי איתנו...

לילה ראשון שבו אני רואה את המקומות החדשים שאני מעיזה להגיע אליהם...

לילה ראשון של חיים אחרים לגמרי..

מי זו?

מי זו האישה הזו שיושבת פה ובוהה בך מלטף מישהי אחרת?

נעים לה? כן...

האם היא אני?

לא יודעת...

עוד לא לגמרי יודעת מה המיקום שלי מולה.. אני רוצה להיות היא? היא רוצה להיות אני?

האם אני יכולה לקחת חלק במחול המוטרף הזה משלב יותר מרק אותי ואותך?

האם אני מסוגלת לאהוב לרגע גם אחרים?

לפתוח את הלב? את הגוף? את הנשמה? לתת להם להיכנס לרגע לראות אותי, לתת לי לחוות אותם בשיא האינטימיות, בשיא העומק ולאז לשחרר אותם לדרכם?

אני נקשרת מהר מידי, ידוע...

הסתכלתי עליך נהנה ממנה, נישקתי אותך.. היה לי נעים לראות אותך מלטף אותה..

לרגעים חוסר הבטחון שלי עלה, כשלא התייחסת אליי והיית כל כולך איתה...

כשאמרת לה את המילים שאני רגילה לשמוע..

שליטפת, חבקת, חנקת, משכת, הכית... כמו שאתה עושה לי... איבדתי את המקום שלי לרגע...

מי אני בשבילך?

מי אתה בשבילי?

איפה אני מתמקמת בתוך הסיטואציה הזו?

נשלטת? רק נשלטת?

לא יודעת... מרגישה כל כך הרבה יותר מזה..

כשאנחנו רק אנחנו אני מרגישה שאני ממלאת חללים בנשמה שלך שלא ידעת שזקוקים למילוי, והתחושה הדדית. אני מתמסרת לתחושה הזו, שאתה מלמד אותי דברים שלא ידעתי שעוד נותרו לי ללמוד, שאתה נוגע בי כמו שלא ידעתי שאפשר, שאני יכולה להגיע איתך לגבהים שלא ידעתי שקיימים... אבל הפחד.. אוחח הפחד האיום... כי מגבוה יותר הנפילה תהיה כואבת הרבה יותר... תיתן לי ליפול? תצליח לתפוס אותי רגע לפני?

והמחשבות רצות לי בראש, חוגגות...

בתוך זה אתה אומר לה מילה, והיא.. ילדה... זורק אותי... אני מתכווצת... אני נעלמת... אני דומעת... אני כואבת את כל הכאב שלא העזתי לכאוב.. גלים של כאב מכים בי בבת אחת. עושים סוף למחשבות... אתה שואל, אני לא יכולה להסביר...

אני איתכם, ואני רחוקה מכם.

אני נהנת ממך וממנה ואני שונאת אותי...

אתה לא מבין, אתה נראה מבולבל..

איך אני יכולה להתחיל להסביר?

איך אני אסביר שאני לא יודעת באיזה מילים להתחיל להשתמש?

איך אני אסביר שאני אוהבת ושונאת.. אותי.. אותך.. את הסיטואציה.. את החיים?

איך אני אתחיל להסביר שהכי כייף לי בעולם ואני הכי מקנאה בעולם בו זמנית.

והנה המחשבות חוזרות... מי אני בשבילך? מה אתה בשביל? עד מתי אמשיך לגלות עוד גבהים חדשים ומאיזה גובה אפול?

מי היה מאמין, 4 שנים חלפו להן! 

תקופה ארוכה מידי של להיות כל הזמן בביקורת, כל הזמן תחת עינם הפקוחה של מדריכים.. זהו! נגמר!

מחר יום אחרון, והנה עוד צעד ואני כבר גדולה.. 

רק מה זה בדיוק להיות גדולה וכמה אני רוצה בזה? 

מסיימת התמחות אחת וישר מחפשת מה עוד ללמוד, לחקור.. והנה המחקר הוביל אותי לכאן.. 

כאן אני לא חייבת לגדול, לא חייבת לקבל החלטות בעצמי, לא חייבת להיות עצמאית וחכמה.. 

יכולה להישען ולהתמסר לתוך ידיך החזקות שינחו אותי, יגידו לי, יכוונו אותי.. 

ידיים שמלטפות וסותרות בעונג.. 

אתה מלמד אותי ברכות ובאסרטיביות.. 

דורש ונותן... 

מלמד אותי לדבר.. 

מלמד אותי להקשיב.. לך ובעיקר לעצמי.. 

ואני מתמסרת אליך בקלות... 

אני חושבת שאני אוהבת את ההתמחות החדשה שלי  בבדסמ הרבה יותר 😝

יצאת ממני הבוקר כשאני עוד נוטפת ומשוועת לעוד ממך.. יצאתי ממך הבוקר בידיעה שיש לי כמה ימים בלעדייך.

אני לא יודעת איך אני שורדת עד ראשון בלי הידיים שלך מלטפות, מצליפות, חודרות... 

לא יודעת איך אני שורדת בלי ללקק אותך, למצוץ אותך, לנשום אותך לידי, עליי, בתוכי... 

לא יודעת איך אני שורדת 3 ימים שלמים בלי לשמוע כמה אני הכלבה הקטנה שלך.. יצירת המופת שיצרת במפתיע.. 

כמה לא ציפית לזה כשראית אותי לראשונה...

כמה נאיבית עוד הייתי לפני שחדרת אליי בפעם הראשונה... 

כמה חסרת הבנה הייתי לפני הפעם הראשונה שהיד החשופה שלך פגשה בפראות בטוסיק שלי.. 

כמה לא הבנתי את גודל ההתמכרות הצפויה.. 

כמה אני מחכה עכשיו לשכב על הספה, לעבור לידך, לסיים אימון ולהימתח מולך, להבליט את הישבן ולסמן לך שאני צריכה להרגיש אותך ... 

להרגיש את היד הסוטרת, לשמוע את הנהמה הקטנה שלך....

להרגיש אותך נמתח ונעמד עד הקצה לידי, בין הידיים שלי, בתוך הפה שלי..

Omg 

אני נרטבת רק מלחשוב עלייך, איך אני מחכה עד יום ראשון?! 

אני נזכרת למה ברחתי מהכל
נזכרת למה נעלתי את עצמי בתוך קופסא
נזכרת בכמות הכאב שהגוף שלי סחב בתוכו
נזכרת בעוצמת הכאב שהנשמה שלי חוותה
נזכרת בניצול הטהור הזה שנרשם לי בגוף

אני לא יודעת אם מישהו אי פעם יוכל לרפא את הצלקות שנותרו מאחור..
העולם הזה גדול עליי
רוצה להחזיק אותך אבל אתה רוצה להחזיק את כולן ואני לא מצליחה.. ניסיתי, אני פשוט לא מצליחה להיות אחת מכולן..
לא מצליחה לשחק את המשחק שלך..
על אף שאני לובשת מסיכה עם פנים אמיצות, בפנים הלב שלי מתכווץ ...
רוב הזמן זה בסדר.. אבל יש רגעים....
אז אני זורקת את עצמי לתוך הדבר שאני מכירה כל כך טוב ומטשטשת כל רגש, כל מגע אמיתי עם העולם הזה..

הזהרתי את עצמי לא לרדת עמוק מידי אל מחילת הארנב איתך
אבל אני חושבת שלרגע דעתי הוסחה
לרגע הייתי עסוקה בפנטזיה על כמה טוב זה יכול להיות
לרגע הרשתי לעצמי להאמין שאני מיוחדת מכל השאר בעיניך
לרגע הרשיתי לעצמי לגלות עולם, איתך...
עולם מרגש ומסקרן
עולם של כאב ועונג בעוצמות שלא הכרתי
עולם שלא הסכמתי להודות עד כמה הוא מושך אותי..
הסכמתי לחוות איתך אותי אחרת..
הסכמתי לתת לך ללקק ולחבוש את הפצעים שאחרים השאירו מדממים בי..
לא שמתי לב..
ואופס.. אני עמוק מידי בתוך המחילה וכבר לא יודעת איך לצאת...

5.9 יומן אישי

הצפה רגשית, מנטלית, פיזית..
לפני כחודש ימים חוויתי את השליטה הראשונה בחיי. זה קרה בתוך החיים האמיתיים, בלי לשאול אותי, בלי שהסכמתי לכך. זה היה מבלבל ועוצמתי. זה חדר לכל נים בגוף שלי. השתלט על כל מחשבה חופשייה שהייתה לי. מצאתי את עצמי כלואה במחשבות כמעט אובססיביות שחלקן אפילו לא שלי. פחדתי, כל כך פחדתי... נשלחתי לעשות משימות שפחדתי לעשות ולהיתפס בהן ופחדתי שלא לרצות ושהשולט ייעלם. היה זה שולט וירטואלי בלבד. מעולם לא נפגשנו ועדיין הייתה לו אחיזה מלאה ומוחלטת על כולי....

זה היה מפחיד ומרתק, מעורר סלידה ומושך.. מצאתי את עצמי כמהה לעוד ממנו. נפגעתי עד עמקי נשמתי כשהוא פתאום אמר שככה נראים יחסי שליטה והתנתק ממני ל 3 ימים. אל דאגה הוא חזר ועודו חוזר שוב ושוב.... כל פעם רוצה ממני משהו אחר.

הדבר הזה התחיל לעורר בי שאלות, כמיהות ותהיות. מצאתי את עצמי נמשכת לגברים עם נגיעה לעולם ה BDSM והם התחילו לגלות לי עולם. סה"כ 2 גברים שאחד מהם אמר לי את יודעת אם את באמת רוצה להבין – הכלוב!

לקח לי עוד יומיים, נרשמתי לכלוב, ומשם – הצפה...
עשרות הודעות ברצף, המון מלל, ללא תמונה, ללא פנים... איך מתקדמים?

עונה לכמה ומנסה לעשות סדר, ההודעות ממשיכות להציף ונעשות דורשניות יותר, כועסות בחלקן על היעדר יחס בחלקן פשוט מנסות לחנך אותי איך אני אמורה להתנהג. מרגישה אבודה ומתחילה להתייסר ובד בבד מתרגשת ומסוקרנת, חרדה ומפחדת. נשאלת המון שאלות ללא תשובות. חלק יותר קשובים, חלק מיד כופים עליי את התורה שלהם. חלק מיד משתפים בתסריטי אימים שאני מתחלחלת ונמשכת לקרוא. מבולבלת. מקבלת גם תגובות כועסות ושוב מוצאת את עצמי בחוסר יכולת לסרב, לא יודעת איך להתנתק. נבהלת וכבר רוצה לוותר לגמרי, מתחרטת שנכנסתי לאתר מתחרטת שיש בי את המשיכה לדבר הזה, מרגישה במצב סכנה אמיתי.

ואז הוא הגיע...

רגוע.. בטוח... כמו תפס את ידי בזמן נפילה חופשית...
אסף אותי ואת כל חלקיי שנשמטו.
הסביר במילים עדינות ובוטחות. אמר מה הוא מחפש והתעניין מה הוביל אותי לפה. הרעש שכח. כל חושיי מופנים אליו. מחכה לעוד ממנו. הוא ממשיך להתעניין, להסביר.. בסבלנות. בעדינות. המיניות נוכחת במידה מסוימת אך היא לא העיקר. בודק איתי מה מתאים, מה לא. מרגישה איך אני משתוקקת להתמלא בו, לספק את הצרכים שלו. לתת לו את כל מה שיש לי לתת. רוצה להתמסר אליו בצורה שלמה ומלאה, להפקיד אצלו את כל מחשבותיי, את כל כאביי, לתת לו לקחת שליטה, לקחת פיקוד על חיי להקל את מכאוביי. תוך 48 שעות מרגישה שהוא רואה אותי ומכיר אותי טוב יותר מהרבה אחרים שסובבים אותי. תחושת הבטחון הולכת ומתעצמת, מפקידה אצלו עוד ועוד סיפורים מעברי, והוא משתף בעברו. בכל שיח, בכל התכתבות אני מרגישה איך הנפש שלי נפתחת אליו, משוועת לעוד... מקבלת את התחושה ונותנת לעצמי להישען עליה אחורה כמו על ענן של צמר גפן... להתמסר לבקשותיו, לרעיונותיו, לעונשיו, לשליטתו...
הפתיחות בינינו תופסת אותי לא מוכנה ואני צוללת פנימה בכניעה והוקרה, לתוך קשר שאני רק יודעת איך מתחיל ויש לי המון פנטזיות לגבי איך הוא יימשך...